סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח שיטת אדלר
 

 
 
כשהייתי בן 26 או 27 וכמעט גמרתי את עבודת הדוקטורט שלי, עשיתי המון דברים. הייתי בתקופה יצירתית אינטנסיבית, היו לי תערוכות בניו-יורק, אבל פתאום הרגשתי שמשהו לא בסדר, לא תקין. פתאום התרסקתי. מלהיות בסינק עם העולם, פתאום יצאתי מסינק. דברים שנראים לך מובנים מאליהם, פתאום לא הלכו לי"
שיחה עם יובל אדלר, דוקטור לפילוסופיה שסרטו "בית לחם", זוכה פרס אופיר, מועמד לאוסקר


76 מדינות הגישו השנה סרטים לתחרות אוסקר הסרט הזר. אחד מהם הוא "בית לחם", של יובל אדלר, נציג ישראל, שלא צפויים לו חיים קלים בדרך אל חמישיית הגמר.

לפני החמישייה מגיע שלב השורט-ליסט, של תשעה סרטים שנבחרים מבין ה-76, ורק לאחר מכן נקבעים חמשת הפיינליסטים. ברשימה, בין היתר, "העבר", נציג איראן, של אסגר פרהאדי (זוכה האוסקר על "פרידה", שמולו התמודד, בין היתר, "הערת שוליים"); "ניצוד" מדנמרק; "יפה לנצח", נציג איטליה, של פאולו סורנטינו; "וואג'דה", סרט מדובר מסעודיה; "גלוריה" מצ'ילה וגם "עומאר", נציג פלסטין של האני אבו-אסעד ("גן עדן עכשיו"), שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, בקטיגוריה "מבט מסוים".

כך שאדלר עדיין לא מודד טוקסידו ולא מוכן להעריך את סיכוייו למועמדות לאוסקר. מה שכן, לאחר סל הזכיות המכובד בטקס חלוקת פרסי אופיר, נוסף לפרסי הסרט והשחקן בפסטיבל חיפה, שלא לדבר על פרס הביקורת בוונציה, הוא שואב עידוד רב מההצלחה המסתמנת בקופות הכרטיסים בהקרנות כאן, כשבסרט צפו כבר יותר מ-50 אלף צופים, הישג לא מובן מאליו לסרט מסוג זה, שאינו מוצר בידור קל.

"ההצלחה כאן יותר חשובה לי מכל דבר אחר", הוא אומר. "היתה לנו פתיחה חזקה מאוד, ומאז הזכיות בפרסי אופיר מדווחים לי שזה מטורף עוד יותר".

בית-לחם-בוונציה-מריו-פוציו.jpg
צוות "בית לחם" בפסטיבל ונציה, צילום: מריו פוצ'יו

כשיוצא לך להיות לבד עם עצמך, איזה סיכום ביניים אתה עושה?

"אני מגלה על עצמי, ולא ידעתי את זה כל-כך, שכשקורים דברים כאלה גדולים, אני לא כל-כך מכיל אותם, ואז אני מוצא את עצמי מתעסק בפרטים קטנים. למשל עכשיו, בתרגום בפרינט שנמכר לארצות-הברית, מעצבן אותי משהו בפונט. זה נשמע שטות, אבל אני יכול להיות חצי יום אובססיבי על זה.

"ביציאה של הסרט כתבו משהו, אז אני מתעסק פתאום באם מה שאמרתי בראיון זה או אחר הוא בסדר, ואולי הייתי צריך להגיד למישהו תודה ולא אמרתי. אבל יש רגעים שאני מצליח לראות את התמונה הגדולה. ויש עוד דבר שאני מגלה, בגלל שהכל חדש לי: כשאני עושה סרט, זה לוקח כל-כך הרבה, עד שאתה לא זוכר את האימפולס הראשוני.

"כשהתחלתי לעבוד על הסרט אמרתי שאני עושה אותו כדי שגם שני האחים שלי ילכו לראות אותו. בדרך כלל הם לא היו הולכים לראות סרט סכסוך. הייתי רוצה לעשות סרט לא פוליטי, כלומר גם לימין וגם לשמאל, שפשוט לא יהיה בקטיגוריות המקובלות. ואני ועלי (ואקד, התסריטאי שכתב איתו, שהיה במשך כעשור כתב השטחים של ynet) חשבנו על זה כשהתחלנו לכתוב את התסריט וגם דיברנו על כך עם טליה (קליינהנדלר) המפיקה.
 
"אבל בהמשך אתה שוכח את זה, כי יש לך בעיות שונות בהפקה, בגיוס כספים וכו', ופתאום באים אנשים ומזכירים לך דברים שאמרת לפני ארבע-חמש שנים וכבר שכחת אותם. מחזירים אותך לנקודת ההתחלה, בזמן שמה שיושב לך בראש זה אם הפונט של האנגלית נכון או לא".

"הגישה שלי בסרט הזה היתה להתרחק"

הסרט, למי שעדיין לא יודע, עוסק במערכת היחסים המעודנת-שבירה-נפיצה הנרקמת בין רכז בית-לחם בשב"כ רזי (צחי הלוי) לבין סנפור (שאדי מרעי), צעיר בן-עשרה המשמש משת"פ שלו. אחיו הגדול של סנפור, אבראהים (הישאם סלימאן), הוא מפקד חללי גדודי אל-אקצא במקום, מבוקש מסתתר המוציא פיגועים בישראל.

סנפור חי בצל הילת הגיבור של אחיו, לא מסתדר עם חבריו ומתוסכל מהעובדה שבני משפחתו לא סופרים אותו. מעט נחמה הוא מוצא בקשר ה"אבהי" עם רזי, אבל במקביל מסייע לאחיו בהעברת משלוחי כסף למימון הטרור ובעצם מפתח נאמנות כפולה. כשמתברר לרזי ממקור מודיעיני שסנפור עומד לבצע העברת כסף עבור אחיו, הוא זומם תוכנית להרחיקו מהאזור, כדי שכוחות הביטחון יוכלו ללכוד את האח.

סיפרת שהרעיון לסרט בא לך כשראית בטלוויזיה אירוע של חיסול מבוקש, וחשבת שכדאי לחקור כיצד עובדת דינמיקת הפעלת סוכנים. מקובל שבמאי עושה ביצירתו הראשונה סרט על עצמו, על מה שקרוב אליו. איפה האינפוט האישי שלך כאן?

"האינסטינקט שלי הוא בעצם לספר דברים אחרים. תמיד יש בדמות דברים שדומים לך, אבל אני דווקא עובד על סרטים שהעולם שלהם מאוד רחוק משלי. אני מאמין שיש משהו בריחוק שמאפשר לך ליצור תמונה אובייקטיבית ומדויקת יותר.
 
"הרעיון לעשות את הסרט וראשית העבודה עליו קרו בכלל בניו-יורק. עבדתי עם עלי, כשהוא בארץ ואני שם, באמצעות הסקייפ. יש משהו בזה שאתה מתרחק, שמאפשר לך התבוננות אחרת. הנוף הירושלמי למשל. כשגרתי בארץ, כתיכוניסט או בצבא, ירושלים היתה עבורי המקום הזה שאתה הולך אליו בטיול שנתי ובהזדמנויות אחרות. אבל דווקא אחרי שהייתי כמה שנים בניו-יורק, אז פתאום כשהייתי מגיע לירושלים הייתי מבין את העוצמה והמורכבות של המקום הזה. עבודה של במאי, לשיטתי, היא קצת להסתכל ממרחק. אז הגישה שלי בסרט הזה היתה להתרחק.

"אתן לך דוגמה מסרטי מלחמה של אוליבר סטון ופרנסיס קופולה. סטון היה בווייטנם ועשה סרט מאוד ריאליסטי, 'פלאטון'. קופולה לא היה שם ולכן יכול היה לעשות סרט הרבה יותר גדול ומטורף על וייטנם, 'אפוקליפסה עכשיו'. אי-אפשר לעשות סרט כזה היום, כי בתקופה שלנו המציאות נורא קרובה אליך, באמצעות הטלוויזיה, אז 'אפוקליפסה עכשיו' מצטייר כמין פנטזיה כזו. אם היו עושים סרט כזה על עיראק, זו היתה בדיחה. אף אחד לא היה מאמין לזה, כי אתה רואה דברים אחרים בחדשות. אבל אז היתה הילת מסתורין סביב הדברים האלה.

"ודווקא הסרט של קופולה, שלא היה בווייטנם, הרבה יותר נשאר מ'פלאטון', שגם הוא סרט מעולה, אבל בתודעה הקולנועית, בפרספקטיבה לאחור, הסרט של קופולה הרבה יותר מוערך. גם אני אחד מהם, וזוכר שבגיל 15 לראות אותו היה משהו ששינה לי את החיים".

אז לטענתך "בית לחם" אינו סרט סכסוך, אלא יותר קשור לדינמיקת הפעלת משת"פים.
 
"נכון. התופעה הזו של הפעלת סוכנים היא דבר אוניברסלי. כך גם ה-CIA עובדים. הרכז, רזי במקרה שלנו, מפתח איתו קשר לאט-לאט, מייצר איזה סוג של קרבה ומוצא את הנקודה שבה יוכל להשתמש כדי להתקרב אליו. והמקור הרבה פעמים עובד איתך, אבל בגלל שהוא חש אשמה, הוא עובד גם נגדך. הוא צריך לחיות עם עצמו בשלום.
 
"כמו שאנחנו מראים בסרט, סנפור עובד גם עם אח שלו. אם תשאל איש CIA בנוגע לכך, הוא יאמר לך שזה בדיוק אותו הדבר. אצלנו יש איזה קשר וקרבה בין הצדדים, בעוד שהמפעילים והסוכנים האמריקאים שפועלים נניח באפגניסטן, עובדים עם שפה ותרבות שמאוד זרים להם, ובמרחק מיליון קילומטר מהבית. אצלנו הכל חצי מטר אחד מהשני, ויותר קרוב ויותר אינטימי בסכסוך כאן. אבל כאמור, נושא ההפעלה והמודיעין אנושי זהה בשני המקרים.

"עיניין אותי איך באמת מגייסים מקור, איך נראים החיים שלו, איך השב"כ באמת עובד, מה קורה לאור זה בחברה הפלסטינית. דרך נקודת הפעלת הסוכנים רציתי לייצר סיפור שמראה איך העניינים עובדים ברמת אפס. כלומר, לא ברמה הפוליטית. אני לא חושב שזה סרט על הכיבוש או יצירה פוליטית, אלא סיפור על אנשים בתוך הסיטואציה המאוד קיצונית הזו, ואני מרגיש שדווקא דבר כזה לא נעשה. עשינו אותו כמו מותחן פעולה, כמו סרט ז'אנר, תוך שימוש בחומרים הקשים האלה. אני רוצה שאנשים יבואו לראותו ויחוו אותו כמו סרט, לא באתי ללמד אנשים או לשנות אותם. אני ועלי עבדנו מאוד קשה על זה שהצופה יראה את המציאות ברזולוציה שאולי לא ראה אותה קודם".

בית-לחם-ורד-אדיר1.jpg
"בית לחם", צילום: ורד אדיר

"פתאום אתה מוצא את עצמך חלק מטרנד"

ובכל זאת, לא חששת שאחרי סרטי סכסוך כמו "ואלס עם באשיר", "בופור", "לבנון", "גן עדן עכשיו" וכו', יגידו, הנה עוד אחד מאותו הדבר?


"כשהתחלתי לכתוב עם עלי את התסריט, 'ואלס עם באשיר' עדיין לא יצא. ו'בופור' הוא סרט מאוד שונה בעיני. עלי ואני החלטנו לעשות סרט על שני הקטבים, שכל הזמן יעבור צד ויראה את המכניזם של איך הדברים עובדים. לא ראינו שדבר כזה נעשה. אפילו הסרט הפלסטיני 'עומאר', של האני אבו-אסעד, שיצא לאחרונה, התחיל להצטלם כשאנחנו כבר הראינו ראף קאטים (גרסאות ערוכות חלקית) של הסרט. שאדי, השחקן שלי, עשה אליו אודישן לאחר שכבר גמרנו לצלם את הסרט. הוא צולם למעשה עשרה חודשים אחרינו, פשוט סיימו אותו מהר כדי להספיק להביא אותו לפסטיבל קאן, וכך הוא יצא לפנינו.
 
"כאשר יש נושא חם, נעשים עליו כמה סרטים בלי שההפקות יידעו זו על זו. גם בסרטים ההוליוודיים בשנה שעברה היה הרבה CIA, כמו 'כוננות עם שחר' של קתרין ביגלו. כשהתחלנו לכתוב לא ידענו שזה 'הנושא', והיינו בין הראשונים בו, אבל בגלל שכתבנו הרבה, לקח לנו יותר זמן לצאת. זה מוזר שלפני כמה שנים אמרנו 'מודיעין אנושי', ופתאום אתה מוצא את עצמך חלק מאופנה או מטרנד, בלי שבכלל התכוונת. אבל אני לא חושב שזה משנה, כי אם סרט טוב – הוא טוב".

איך הגעת דווקא לעלי כשותף לכתיבת התסריט?

"רציתי לכתוב עם אדם שמבין ודובר את שתי השפות ומכיר את המוסלמים ואת היהודים. ידעתי שאצטרך סיוע ואינטראקציה עם מישהו שחי את התרבות הזו ומכיר את המציאות בשטח. הרעיון לפנות ספציפית לעלי, שהיה כתב שטחים, בא כהברקה של אתגר קרת הסופר, שהוא חבר שלי מהאוניברסיטה. כשהתחלתי לפתח את הרעיון וסיפרתי לו שאני מחפש מישהו שמבין עניין, הוא סיפר שיש מישהו ב-ynet שכדאי לפנות אליו.
 
"נפגשנו דרך חברה עורכת באתר. בהתחלה הוא לא רצה, אמר שפונים אליו הרבה ולא היה בעד העניין. נידנדתי לו ואמרתי שנראה איך זה עובד באמת, נציג ברזולוציה הכי גבוהה שאפשר את האנשים משני הצדדים באופן שמאפשר להבין אותם ואת מעשיהם, ואיך הדברים עובדים, בלי שום אג'נדה. הוא התחיל להתחבר לזה והיה בינינו קליק מאוד טוב. עבדנו יחד כשלוש-ארבע שנים, עוד דראפט ועוד דראפט.

"חלק מהתקופה הייתי בניו-יורק, נעתי על הקו, הלוך-חזור, שוב ושוב. ניהלתי איתו שיחות ארוכות בסקייפ. היה יתרון לזה שגרתי בניו-יורק, כי אילו הייתי חי בארץ ומעוניין לדבר עם מישהו מהימ"מ, נאמר, על סצינת החיסול, לא היו חוזרים אלי. אבל כשאמרתי שאני מניו-יורק וחוזר בעוד שבוע ועד אז צריך לפגוש את הבן-אדם, היו מדברים איתי. יצא שבהפוך על הפוך, דווקא בגלל שהייתי שם, עם גיחות לכאן לתקופות קצרות, באופן פרדוקסלי הרבה אנשים דיברו איתי. תיחקרנו המון אנשים מכל הזרועות והכיוונים: שב"כ, משטרה, מסתערבים, חיילים, משת"פים לשעבר, אנשים שעומדים בגבול, מומחים למיניהם שעבדו עם הרשות הפלסטינית. דיברנו עם כל מי שנגע איכשהו לנושא.

"וגם בסרט עצמו היו אנשים נוספים שסייעו. למשל הייתאם עומארי, שמגלם את בדאווי, סגן מפקד חללי אל-אקצא, שגר בדיוק באזור שבו צולם הסרט, ובהיותו צלם טלוויזיה ערבי, היה בהמון סצינות כמו אלה המתוארות בו, אז גם הוא תרם. העניין היה להיות פתוחים לפרטים, לא לבוא עם איזו אג'נדה שנקבעה מראש. בצורה פנאטית ניסינו כל הזמן ללמוד איך זה באמת עובד, ואתה מקשיב למה שאנשים אומרים לך. הרעיון היה להיות פתוח, כדי שהסרט יהיה הדוק וירגיש כמו מוצר ז'אנר, סרט פעולה ומתח שיחזיק אותך בכיסא. לא באנו לעשות משהו דוקומנטרי שמראה איזו תופעה".

"אני מגדיר את ידיעותי בשפה כערבית פסיבית"

כמעט כל שחקני הסרט, בעיקר הראשיים, לא ראו מצלמת קולנוע לפני הפקת "בית לחם". צחי הלוי הופיע בקבוצת מיומנה, שיחק בהצגות הבימה "טקסי", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"איש חסיד היה", ובעונה הראשונה של "דה-ווייס" הגיע לשלישיית הגמר. שאדי מרעי, בן הכפר משהד שליד נצרת, משחק מגיל 14 בקבוצת התיאטרון של הישאם סלימאן (המגלם בסרט את אחיו, אבראהים), שיחק בתיאטרון ילדים בעוספייה ובמקומות אחרים. הייתאם עומארי, שכאמור מגלם את בדאווי, סגן מפקד גדודי חללי אל-אקצא בבית לחם, בתפקיד גונב הצגה, גר בכפר עקב שבאזור מזרח ירושלים ועובד לפרנסתו כצלם טלוויזיה.

זה לא היה הימור ללכת לגמרי על נון-אקטורס?

"זה לא היה פשוט, אבל זו לא החלטה שהתקבלה בשנייה. זה היה תהליך. לגבי הילד היה ברור שהוא לא יהיה שחקן, כי הוא היה מאוד צעיר וברור שזה לא יכול להיות מישהו עם קריירה. לגבי האחרים, זה לקח הרבה זמן. צחי והייתאם באו לסרט מהעולמות האלה, ואני חושב שעם הרקע שלהם הם הביאו ל'בית לחם' הרבה יותר ממה שהיו מביאים שחקנים מקצועיים. זה לא היה קונספט מתוכנן, אלא התפתח במרוצת תהליך ארוך.

"צחי דווקא היה האחרון שלוהק, אחרי שהיו לנו שאדי והייתאם, שאותו ראינו והבנו שיש בו משהו קסום. נראה לי שהוא הולך להיות סטאר. הוא נפל לי לידיים לגמרי במקרה, באופן לגמרי לא מתוכנן. מישהו אמר לי, בוא תסתכל עליו. את צחי לעומת זאת חיפשתי בנרות. ראיתי עוד 100 אנשים, כולל כל השחקנים המקצועיים שיכולנו להגיע אליהם בארץ בגיל הזה, אבל ברגע שהתחלנו לראות שחקנים לא מקצועיים, כשהיה די מאוחר מבחינת ההפקה והכל היה מאוד בלחץ, הלכתי להרבה אנשים וראיתי עשרות צעירים, כשהקריטריון היה דוברי ערבית. בסוף הגיע צחי. רציתי מישהו כמותו, אבל רק אחרי חיפוש מטורף הגענו אליו".

אחת הסצינות המרשימות בסרט מתארת מרדף אחר מבוקש. נראית בו כניסה של כוחות הביטחון לבית שבו הוא מסתתר, חילופי יריות ופציעה של לוחם, בעוד שמחוץ לבית מתגודדת האוכלוסייה המקומית ומתחילה ליידות אבנים על רכבי הכוחות הדלילים יחסית של היחידה הישראלית המנהלת את המבצע. הסצינה נמשכת כ-18 דקות, ובזמן שהיא רצה על המסך הצופים יושבים מכווצים בכסאם לכל אורכה.

בית-לחם-ורד-אדיר2.jpg
"בית לחם" צילום: ורד אדיר

איך בונים כוריאוגרפיה של סצינה כזו?

"מה שאני אוהב בסצינה הזו זה העובדה שאני לא חושב שיש בה איזשהו פרט שבעצמו הופך אותה למה שהיא. מה שעושה את זה הוא שהיא נורא ארוכה ומתגלגלת והפרטים בה נאספים לאט-לאט. בסרט 'הקשר הצרפתי' היתה מין סצינת מרדף ארוכה שקצת מזכירה את זה. הקסם של הקולנוע הוא שהסצינה הזו צולמה בשמונה ימים שונים, בשלוש ערים שונות ובשבעה לוקיישנים שונים. וכאמור, בקולנוע מצרפים את הדברים השונים האלה יחד – וזה מתחבר. אבל אתה צריך כל הזמן לחשוב איך זה יתחבר. מה שמרתק זה לתכנן את זה ברמה התסריטאית. כמו שאתה רואה את הסצינה הזו על המסך, ראיתי אותה בראש. הרבה מהעבודה נעשית גם אחר-כך, תוך שימוש בסאונד שהקלטת בשטח, פלוס סאונדים נוספים".

רוב הסרט דובר ערבית. למדת את השפה?

"למדתי ערבית, אבל היכולת שלי לדבר בה נמוכה. יש לי את זה גם בגרמנית. למדתי גרמנית שנים. לדבר קשה לי, אבל אני קורא גרמנית די טוב. אני מגדיר את ידיעותי בשפה כערבית פסיבית. שפה שאני לא מדבר בה אלא מקשיב, והיכולת הזו הרבה יותר גבוהה מאשר לדבר. מובן שהבנתי את מה שמדברים על הסט, ואת כל הנאמר בסרט לא רק הבנתי, אלא ידעתי לדקלם בעל-פה מתוך שינה".

"כל החיבוק הזה בארץ מדהים"

אדלר, 44, נולד בהרצליה, בנו של דרור אדלר משלישיית אדלר, הרכב נגני מפוחיות מיתולוגי שהוקם בטבריה על-ידי דרור ואחיו בני, ופעיל כבר, בשינויים פרסונליים שונים, כ-50 שנה. אמו מלכה אדלר היא סופרת.

"משפחת אדלר היתה משפחה שורשית בטבריה", הוא מספר. "סבא שלי חיים אדלר, שנפטר לפני זמן מה בשיבה טובה, הוא נצר של המון דורות בארץ, לפחות חמישה. הוא אפילו דיבר ערבית, הם היו מהאשכנזים האלה שבתקופה שלפני קום המדינה דיברו ערבית כי הם חיו עם הערבים. בני משפחת אמי, מיטראני, היו חלוצים מכפר-חיטים, ליד טבריה. סבא וסבתא שלי באו מבולגריה בשנות ה-30 כדי ליישב את האדמה. אמי כתבה כמה ספרים מעולים, והיא גם מטפלת משפחתית.

"כששואלים איך הגעתי לסרטים, אני אומר שקיבלתי בבית שני דברים. האחד, המון מוזיקה, קלאסית וקלאסית קלה, בזכות אבא, ואילו אמא היתה יודעת להתבונן באנשים. היום היא סופרת מצליחה ולפני כן היתה מטפלת שידעה להתבונן באנשים. וכשחושבים על זה, קולנוע זה מוזיקה ולדעת להתבונן באנשים ולהבין אותם. זה מדיום שיש לו מסר, פואטיקה וטון, והוא פועל מול אנשים. בבית קיבלתי את שני האלמנטים האלה".

לאדלר שני אחים, עופר, הצעיר ממנו בשנה, שהוא היה אחד ממייסדי חברה גדולה בתחום האינטרנט, וטל, הצעיר ממנו בעשר שנים, העובד אף הוא בחברת אינטרנט גדולה. "זה שנתיים אני גר בתל-אביב", מספר אדלר, "אבל לפני כן גרתי שנים רבות בניו-יורק ועכשיו, כשאני עם המשפחה פה, להיות מוקף בהם זה מאוד עזר לי בעבודה על הסרט. כל החיבוק הזה בארץ מדהים".

באיזשהו שלב בנעוריך אובחנת כילד מחונן.

"בשנות ה-80, כשהייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, הלכתי לאריקה לנדאו (מסגרת אקדמית לנוער מחונן לפיתוח יצירתיות ומצוינות) ולמדתי מתימטיקה. למעשה מגיל צעיר הכיוון שלי היה מתימטיקה ומחשבים. מדעים מדויקים. תמיד מגדירים או ריאלי או הומאני, אז אני הייתי ריאלי. היום אני הומני".

באוניברסיטת תל-אביב למדת במסלול בינתחומי שכלל לימודי מתימטיקה, פיזיקה ופילוסופיה אנליטית, ובמקביל גם הגחת ליום בשבוע ללמוד פיסול בבצלאל.

"כן. זה בזכות פרופ' יהודה אלקנה. הוא היה אלוף וסידר שיהיה לי יום אחד בשבוע שבו למדתי פיסול בירושלים. בשנות ה-20 שלי הייתי בתקופה מטורפת ועשיתי המון דברים".

הכרוניקה היבשה מלמדת שאדלר הפך לאחד מחביביו של פרופ' אלקנה המנוח, ועם סיום לימודי התואר המשולב עבר לאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, שם השלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה ובמקביל למד והתנסה באמנות פלסטית, כשהאמנית ג'ודי פאף הופכת אותו לבן-חסותה בתחום האמנויות הפלסטיות. בתוך זמן קצר הוא כבר הציג עבודות משולבות שלו, בתחומי הפיסול והווידיאו-ארט, בתערוכות ניו-יורקיות נחשבות. במקביל איפשר לו הידע המתימטי להתפרנס מעבודה בקרן גידור.

"כשהייתי בן 26 או 27 וכמעט גמרתי כבר את כתיבת עבודת הדוקטורט שלי, עשיתי המון דברים", הוא משחזר. "הייתי בתקופה יצירתית אינטנסיבית, היו לי תערוכות בניו-יורק, אבל פתאום הרגשתי שמשהו לא בסדר, לא תקין. פתאום התרסקתי. הרגשתי תקוע. מלהיות בסינק עם העולם, פתאום יצאתי מסינק. דברים שנראים לך מובנים מאליהם, פתאום לא הלכו לי. היו לי שנים מאוד קשות שבהן לא ידעתי מה קורה איתי".

ומכאן באיזשהו מקום הגיע הצורך לעבור לקולנוע?

"תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות סרטים, אבל המהפכה הדיגיטלית שקרתה בסוף שנות ה-90, שפתאום יכולת לצלם במיני די.וי ולערוך בבית, אירעה באותן שנים. באמנות הגעתי למקום שאני מאוד לא מרוצה מהעבודות שעשיתי, והרגשתי שזה לא הדבר שאני אמור לעשות. למרות שהיה לי את האימפולס הזה, ועכשיו הוא חזר ואני עושה הרבה דברים, למרות שאני לא מראה ומשמיד הרבה מהם, אבל אז היתה לי תחושה שזה לא זה ואמרתי לעצמי שאני צריך לעשות סרטים. זה יותר יתאים למה שאני מרגיש שעלי לעשות.
 
"גם בפילוסופיה, הרגשתי שאמרתי את מה שרציתי בעבודה שלי ולא רציתי להיות בסגל האקדמי, משהו שהייתי יכול, כי זה יתנגש עם עשיית סרטים. הרי לעבוד בסגל של אוניברסיטה זו מחויבות. אני לא רוצה להעיד על עצמי, אבל הייתי די חזק בקטע האקדמי, ולמרות הנתק, אחרי שלוש-ארבע שנים שוב מצאתי את עצמי חוזר וקורא, ומצאתי לעצמי סמינר ללמד בו על היידיגר במחלקה למתימטיקה בניו-יורק. עכשיו התחלתי ללמד באוניברסיטת בר-אילן קורס מתקדם על מושג העולם אצל היידיגר".

"גן חיות של צרחות שאי-אפשר לתאר"

לפני "בית לחם" עשית כמה סרטים קצרים.


"בקרן הקולנוע הישראלי לא היו מאשרים לנו תקציב אם לא הייתי יכול להראות דברים קודמים שעשיתי. למזלי עשיתי בניו-יורק קודם לכן כמה סרטים קצרים שהסתובבו בפסטיבלים, והיה לי מה להראות, היה אפילו סרט אחד בן חצי שעה, Seduction, שלא יצא בדיוק כמו שרציתי, אבל דווקא הגיע להרבה פסטיבלים. הוא היה סרט קשה, אבל היו בו כמה דברים סינמטיים לא רעים. מאוד למדתי ממנו והיו בו כנראה כמה דברים ששיכנעו את אלה שרצו לדעת אם אני יכול לביים.

"באופן פורמלי לא למדתי קולנוע, רק דרך הסרטים האלה. עשיתי עוד סרט על-פי סיפור של רואלד דאל, מחבר ספרים לילדים כמו 'צ'רלי והשוקולד' ואחרים. הוא היה כותב גם סיפורים קצרים למבוגרים, נאסטיים, ברמות מטורפות. היה לו סיפור על ארוחת ערב שבה שני אנשים סביב שולחן עורכים התערבות שהופכת למשהו מאוד אלים ורבאלית. גם כשלמדתי משחק, באולפן לי שטרסברג, ביימתי כל מיני דברים".

כך שהדרך להתחלת העבודה על "בית לחם" היתה כמעט מתבקשת, למרות שהיית סוג של אאוטסיידר, לא מישהו שגדל בתעשייה בארץ, ואף אחד לא הכיר אותך.

"את אישור הקרן לא קיבלתי כדבר מובן מאליו. זה סרט קשה, לא משהו על כמה תל אביבים בדירות. יש בו מקומות, אקשן, עניינים. למעשה הייתי בניו-יורק הרבה שנים והרגשתי תקוע ובנחיתות שאני לא במקום הטבעי שלי – בארץ. אז הרגשתי צורך להשתמש בסרט בדברים שקורים בארץ. נחום ברנע מאוד ריגש אותי כשכתב ש'בית לחם' הוא 'סרט מדויק להכאיב'.

"בניו-יורק הייתי קורא את ברנע באדיקות כשהיינו, ג'מאעה כזו של ישראלים, נאספים כל יום שישי, מוצאים איזה מקום עם חומוס וקוראים עיתון. הייתי קורא את המאמרים של ברנע בעניין רב, וכל העניינים הפנים-פלסטיניים והבלגן, בעיקר בתקופת האינתיפאדה, היו אחת האינטראקציות שלי להתעניין בזה ולראות שיש שם מורכבות מאוד מעניינת שאפשר לעשות עליה סרט מסוג אחר. אז הכתבה שלו מאוד ריגשה אותו וסגרה לי מעגל, כי התחלתי את העניין שלי בנושא קצת גם דרכו".

לדברי אדלר, מי ששמרה על איזונו ותמכה בו בתקופות המשבר וחוסר הוודאות היא מי שהיום רעייתו, אגליקה דוטצ'בה, בולגריה במוצאה, בעלת תואר כלכלה וניהול עסקים באוניברסיטת NYU, שלאחר מכן עבדה שם בתפקידי כספים ומינהלה.

"היא היתה חלק מהתהליך שבזכותו חזרתי לעצמי", הוא אומר. "הזוגיות שלנו עשתה לי רק טוב והיא היתה פרטנר נהדר. מה שכן, כשהייתי בניו-יורק, אמא שלי אמרה לי: 'אתה הרי תחזור לארץ מתישהו. אל תתחתן עם אמריקאית לא יהודייה. אני אהרוג אותך'. ואני כל דבר צריך לאשר אצלה. היא הראשונה שראתה את הסרט. הראיתי לה אותו כדי שהיא לא תאכל לי את הראש, והיא אישרה אותו. זה היה נורא מוזר לפגוש בניו-יורק בולגריה, מהמוצא של אמא שלי בעצם. ההורים שלי התאהבו בה. אמרתי לאמי: 'אבל אמא, היא לא יהודייה'. אז היא אמרה: 'היא בולגרייה, זה בסדר'. אשתי מסופיה והיתה מדברת בולגרית עם סבתא שלי, שגם היא היתה מסופיה ונפטרה לפני כמה שנים".

לשניים שני בנים, וזה יותר משנתיים שהם גרים בתל-אביב, כאמור. "הילדים שלי הם בן, בן ארבע וחצי, ואיתן, בן שלוש", מספר אדלר. "אשתי אומרת שאלה שמות שבאמריקה יוכלו לבטא אותם בלי לשבור את השיניים. הם שני מופרעים קטנים שמטריפים זה את זה. אצלנו, כשאתה נכנס הביתה, אתה מגיע לגן חיות של צרחות שאי-אפשר לתאר. אבל הם מתוקים, זה מה זה כיף. אנחנו חיים כאן, הילדים שלי בגנים, ואשתי בתהליך לקבלת תעודת זהות".

אתה חושב שמשהו מהכישורים האחרים שלך, בפילוסופיה או במדעים מדויקים, השתרבב לעשייה הקולנועית שלך?

"כשאתה לומד פילוסופיה אתה מתרגל להסתכל על הדברים ולהיות פתוח יותר למה שאתה אמור לראות כשאתה מסתכל על דברים, ואתה לא בא עם איזו אג'נדה או צורת התבוננות. זה אחד הדברים שצריך לעשות בתור פילוסוף, וזה אחד הדברים שניסינו לעשות בסרט. יש משהו בדיוק ובמתימטיות של בימוי, שהעלילה היא מורכבת, מתחברת ומפותלת. זה אמנם לא בגלל שהייתי מתימטיקאי פעם או למדתי מתימטיקה, אבל יש משהו מתימטי בחשיבה הזו. פרט לכך, יש לי המון ניסיון בצילום סטילס. הייתי מהצלמים שמכירים את כל תכונות הפילם, סורקים לבד את הנגטיב וכו'. אני עדיין מצלם בפילם. הלוואי שהייתי מצלם סרטים בפילם, אני מאמין שאוכל, אבל את 'בית לחם' זה היה בלתי אפשרי".

מה הפרויקט הקולנועי הבא?


"למרות שמתחילות להגיע כל מיני הצעות מארצות-הברית, ויכול להיות שאסע לביים שם משהו, אני בשלבי סיום של כתיבת תסריט מקורי לסרט חדש שאצלם פה, אבל לא אומר עליו דבר עדיין, פרט לכך שהוא לא על הסכסוך. גם 'בית לחם' לא, אני אוהב להגיד, אבל הסרט החדש יהיה על נושא אחר לגמרי. מה שכן, אני אוהב אדפטציות, אבל לא מצאתי עדיין ספר טוב שארצה לעבד אותו".


למועדי מופעים >

17/10/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע