סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: צבי גורן "אני שחקנית" - חנה מרון (2014-1923)
 

 
 
עם מותה של כלת פרס ישראל ושיאנית גינס במשחק נחתם עוד פרק מפואר בתאטרון


תשעים שנות חיים
 
בליל שבת הלכה לעולמה, בשנה ה-91 לחייה, שחקנית התיאטרון הקאמרי חנה מרון, כלת פרס ישראל, שהיתה בין מייסדי הקאמרי בשנת 1945 ובמשך כ-70 שנה גילמה עשרות תפקידים גדולים על הבמה מהקלאסיקה העולמית, דרך מחזאות מודרנית ועד מחזאות ישראלית. תפקידה האחרון על הבמה היה בשנה האחרונה, תפקיד הסבתא בהצגה ״אורזי מזוודות״ של חנוך לוין.
 
חנה מרון כיהנה עד יום מותה כחברת מועצת הנאמנות של הקאמרי, השתתפה בכל הישיבות והביעה את דעתה בכל הנושאים הקשורים במדיניות התיאטרון. 
 
היא הותירה אחריה את בנותיה דפנה, עפרה והבן אמנון, ונכדים. לבקשתה לא ייערך טקס אשכבה בתאטרון הקאמרי והלווייתה תתקיים הערב (יום ראשון, 1 ביוני 2014) בשעה 18:00,  בבית העלמין החילוני של קיבוץ שפיים. שם היא תיטמן לצד בעלה המנוח ואבי ילדיה, האדריכל יעקב רכטר.


חנה-מרום-יחצ.jpg
חנה מרון (תמונת יח"צ)



פגישה אחרונה עם הזמן
 
איך לספוד על מותה של חנה מרון, שתאוות החיים ותאוות הבמה התחרו בקרבה והזינו זו את זו? היא העניקה את מלוא כשרונה הנדיר לתאטרון הישראלי, שהיא הייתה אחד מסמליו הבולטים, לטלוויזיה הישראלית ולקולנוע הישראלי,  וסירבה לנוח על זרי הדפנה שנערמו על ראשה ולרגליה עד פטירתה? 
 
דומה שאין קל מזה, אך ככל שאני מבקש לעשות זאת, קשה לי לסכם את התופעה המיוחדת הזאת, את חנהל'ה, בפי כל יודעיה. היא הייתה בת ארבע, בגרמניה, כשהחלה הקריירה הגדולה שלה, ארוכת השנים, שבגינה הוכתרה בפרס ישראל 1973, ועד שלפני שלוש שנים הוכרזה על ידי גינס כבעלת שיא המשחק על במה. 
 
אני עוצר נפעם בתחנות הרבות שלה בארץ מאז נעוריה - אהל, המטאטא, להקה צבאית במלחמת העולם השנייה, הקאמרי, אנסמבל הרצליה, טלוויזיה ונדהם מחדש מהייחוד שלה. בכל תפקיד, בכל מהלך של מצפון חברתי או פוליטי, כמו במאבק שלה על חייה כאשר פיגוע הטרור במינכן, 1970, מנע ממנה לכבוש יעד קולנועי חשוב, ובעשור האחרון כאשר נאבקה באיתותי הגיל והזמן. 
  

   


אבל לא חנה מרון, פונדקית הבמה המפתה באוצרות התפקידים שלה, לא היא זו שלבשה את המחלצות לפגישה החגיגית עם הזמן שעצר מלכת, כדברי המשורר המעריץ נתן אלתרמן.  הזמן הוא זה שבא עתה לפגישה האחרונה אתה, הושיט לה זרועו והוליך אותה לדרכה האחרונה. הזמן שבדרך כלל היה טוב אליה, נהג בה באורך רוח, כידיד נאמן לה ולמשפחתה, בנותיה, בנה, נכדיה, עמיתיה, והקהל ששמר לה אמונים.
 
התאטרון היה לה לשד חיים
 
הצנזורה המשפחתית מנעה ממני, ילד בן ארבע, לראות אותה בתפקיד הגדול הראשון ב"נערת הפקר" שהעמיד אותה במרכז התודעה, ככוכבת המבטיחה של התאטרון הקאמרי הצעיר. אבל שנה אחר כך כבר זכיתי להכיר את מיקה שלה ב"הוא הלך בשדות", והיה מרגש במיוחד כעבור יובל שנים לשבת לצדה בהצגת המחזה על ידי תלמידי בית צבי, בבימויה של איה שבא, ולראות איך גם היא, נרגשת, פורצת בצחוק קל כששמעה את המשפט הראשון של התפקיד "אני לא שימי, אני מיקה!" 
 
ולחנה מרון היו במשך השנים שורות-מפתח דומות, אם ב"פיגמליון" כשסיפרה בהתלהבות איך גמרו את הדודה שלה, אם ברעמי הצחוק המתגלגל כמריה ב"מהומה רבה על לא דבר", אם במשפט "ממזרת אנכי כל עוד חיה את", ב"מרי סטוארט", כאליזבת מתחבטת אם לחתום על הצו המורה על הוצאתה להורג של יריבתה.

   


המפתח להבנת ייחודה של מרון, כמי שהתאטרון היה לה לשד החיים, נחשף בדרך פתלתלה. זה קרה כאשר חזרה קטועת רגל מהפיגוע במינכן. כבר שם, כשבמהלך פציעתה האנושה היא שקעה אל הבלתי נודע, אל אותו "כחול יפה ומפתה", כפי שתיארה לימים, היא סירבה להיכנע.
 
ושם, למרות הספקות שלה, היא גם נולדה מחדש לבמה, אל שיאים חדשים, כפי שאיחלה לה מלכת התאטרון חנה רובינא שקידמה את פניה במופע מרגש שבו מרון הופיעה לראשונה על במה אחרי שובה לארץ.
 
באותה עת עדיין נעזרה בקביים, ואת הופעתה ביצעה כשהיא ישובה בכיסא. ואז, כשהיא מבצעת את השיר "ג'ני כלת שודדי הים" קמה במפתיע, ניצבה מול הקהל הנדהם, וללא קביים, וחזרה אל עוצמת המשחק והחיוניות שלה, וכבר בשנה הבאה היא שיחקה את "מדיאה", הדמות הבימתית ששבה ועלתה בדמיונה מרגע שהבחינה בדם השותת מרגלה.

בהמשך היא תכבוש את בימת המחזמר עם "הלו דולי", שסימל בעיניה ובעיני רבים את השלמת החלמתה. היא שיחקה. היא שרה. היא גם רקדה. ואז בא אותו הישג חד פעמי בטלוויזיה עם "קרובים, קרובים" שאסף אליה גדודים חדשים של מעריצים בני הדורות הצעירים, שגם החלו לנהור לתאטרון לראות אותה במקום האהוב עליה – הבמה.
 
מוכרחה לשחק, ויהי מה

 
כי זה היה צו גורלה- "זה התאטרון!" כפי שהסבירה לעצמה בשעתו, ושבה אליו במלואה, וזו תמצית  חייה - "אני שחקנית", כפי שסיכמה אותם בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני מותה, בדברי תודה  שהוכנו במיוחד לטקס שבו הוענק לה, בהיעדרה, תואר ד"ר כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה: 
  

   


 
ואני תוהה על הסוד של חנה מרון, על המניע. איך בכל תפקיד שגילמה ידעה למצוא את הנשמה המיוחדת, את מה שנסתר מעין הקורא את המחזה המודפס, את החיוניות המיוחדת שמעניקה לתפקידים מורכבים את הרגעים המכוננים שלהם, או את הסך הכל שלהם בסיום.
 
קומדיה או טרגדיה, פארסה או דרמה משפחתית, תמיד היה משהו מפתיע, חדש, עוד אבן יקרה בוהקת, עד אותה קריאת יאוש. "זיגיניו" המילה היחידה של תפקידה האחרון, בובה הזקנה ב"אורזי מזוודות" של חנוך לוין. תפקיד שכולו שתיקה ארוכה וחיוך של סוד. סוד חיים.

   

 
התשובה על התהייה שלי מצויה אולי במכתב שחנה מרון בת ה-16 כתבה לשחקני תאטרון "אהל" ובו ביקשה להצטרף ולעזור להם "בבניין התאטרון בארצנו".  ציונות, בלי ספק, אבל גם דחף אישי עמוק: “צריכים אתם להבין את נפשי. אינני יכולה יותר לעצור את הכל בקרבי. וזה מוכרח לצאת. אני מוכרחה לשחק ויהי מה... עיזרו נא לי להמשיך את חיי. בלי תאטרון לא אוכל לחיות".

זו הייתה האמונה היוקדת. זו הייתה האהבה. וכן, בהחלט, זה היה הכישרון הבלתי נדלה. זאת הייתה חנה מרון.

אז איך להיפרד ממנה? אולי עם האפילוג הנפלא של רוזלינד ב"כטוב בעיניכם" (הפעם בתרגום דורי פרנס) שביים אז יוסף פפו מילוא לחנוכת אולם נחמני, ב-1955:

"אין זה הנוהַג לראות את הגברת מגישה את האפילוג; אבל זה לא פחות יפֶה מלראות אדון מגיש את הפרולוג. אם זה נכון שיַיִן טוֹב לא צריך פרסומת, נכון גם שמחזה טוב לא צריך אפילוג. ובכל זאת ליין טוב מדביקים תווית מושכת, ומחזות טובים מצליחים יותר בִּזכות אפילוג טוב.

"אז באיזה מין מצב אני, שאפילוג טוב אין לי, וגם אין באפשרותי לפרוט על נשמתכם בשמו של מחזה טוב! אין עלי בגד של קבצן, לכן להתחנן לא מתאים לי. השיטה שלי היא לכשף אתכם; ואפְתח בנשים. בואו ואשביע אתכן, הו נשים, באהבה שאתן רוחשות לגברים, שתחבבנה במחזה כל מה שליבב אתכן. ובואו ואשביע אתכם, הו גברים, בשם האהבה שאתם רוחשים לנשים – כי לפי הלחשושים יש לי רושם שאף אחד מכם לא שונא אותן – שביניכם ובין הנשים המחזה ימצא חן. אם הייתי אשה, הייתי מנשקת כל גבר ביניכם שיש לו זקן שנראה לי, פרצוף שיפה לי, ואין לו ריח רע מהפה. ואין לי ספק שכל מי שיש לו זקן נחמד, פרצוף יפה או הבל-פה מתוק יהיה מוכן, תמורת הצעתי הנדיבה, לברך אותי יפה-יפה לשלום – ואם לא קשה גם איזה "בראבו" - כשאקוד קידה. (יוצאת.)"

יהי זכרה ברוך.



01/06/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מרגש
ציפי פינס , תל אביב (02/06/2014)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע