סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן דודו טסה והכוויתים: אמן בשיאו
 

 
 
טסה, שהחל נרגש, למרות שלא הייתה לו סיבה ובה בעת היו לו כל הסיבות בעולם, התאפס על עצמו. הוא רקד כפרפר ועקץ כדבורה, הלהיב ונהנה, ובעיקר הוכיח איזה אמן מגוון ומפתיע, סקרן ומחויב הוא, ומוזיקאי שלא חושש לאתגר את עצמו ואת מאזיניו"
המופע של דודו טסה והכוויתים בפסטיבל ישראל חשף אמן רגיש ומרתק שהולך נגד כל הסיכויים


אני עוקב אחרי דודו טסה מזה חמש-עשרה-שש-עשרה שנים. מאז נכנס לחיינו באופן הכי כובש ומשכנע עם "יותר ברור", אלבום הבכורה שלו (2000) כיוצר בוגר (כידוע, קדם לו עשר שנים מוקדם יותר, כילד פלא, אלבום נעורים מצליח בשם "אוהב את השירים").

נהניתי להיווכח שאלבומי האולפן הבאים, כולל תיעוד הופעות החיות ב"אחרי לילה של רעש", סימנו קו ברור של התקדמות ואפילו של נסיקה - נסיקה למעמד של אחד מכוכבי הרוק והגיטרה הנחשבים והמובילים בישראל.

היום אני יכול להתוודות (מה שקוראיי הנאמנים בוודאי שמו לב) שהתעלמתי רק משניים מהם, שני האלבומים "העיראקים" שלו - "דודו טסה והכוויתים" (2011) ו"עלא שוו'אטי" (גם הוא של דודו טסה והכוויתים, מ-2015).

לא בדיוק התעלמתי כמו שלא מצאתי יושרה ואומץ לכתוב עליהם. נכון שהטקסטים העיראקים לוו בתרגומים לעברית בחוברות המלים, אבל לא הצלחתי להתגבר על הריחוק התרבותי ולהתעטף ביומרה תבונתית (ולא שאני "מאשים" חלילה מישהו מעמיתיי) להתמודד עם המהלך האמנותי והיצירתי יוצא הדופן של שני אלבומים אלה.


טסה-והכוויתים-אור-מני.jpg
דודו טסה והכוויתים (צילום: אור מני)

חיבור מאוחר לשורשים

טסה, 39, הוא לא הראשון שמתחבר בגיל מאוחר לשורשיו התרבותיים. עשו זאת לא מעט לפניו, הבולטים בהם כזכור, הם דויד ברוזה עם "האשה שאתי" וספרד ויהודה פוליקר עם "עיניים שלי" ויוון. גם הם היו ניסיוניים ונועזים נכון לתקופתם, אבל לפחות צעדו על קרקע בטוחה עם תרגומים לעברית של מוזיקה ידידותית ומוכרת למיינסטרים המקומי.

טסה לעומתם נהג כמתאבד שיעי. עם כל הסיכונים וכנגד כל הסיכויים. כשהיוקרה האמנותית-האישית שלו מונחת על כף אחת, והמורשת התרבותית (הזנוחה והשכוחה) של סבו ואחי-סבו, דאוד וסאלח אלכוויתי על הכף השנייה - הוא וידידו ושותפו ליצירה, המפיק ונגן הבס ניר מימון צללו (לשון שלו) אל תוך אוצר השירים העצום שהשאירו השניים, שבשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, היו הפנים המייצגות של המוזיקה העיראקית הפופולרית.

טסה ומימון נשארו נאמנים לשפת השירה המקורית של יצירתם, ערבית עיראקית, עניין לא פשוט לכשעצמו. רק קיצרו, שיפרו ושיפצו את המוזיקה, התאימו אותה לאוזן בת זמננו באמצעות כלי נגינה מערביים והקליטו עשרים שירים (בשני האלבומים יחד) בעזרתם של נגנים (יאיר דלל וברי סחרוף למשל) וזמרים (יהודית רביץ, נינט טייב, ריף כהן ומירה עווד) מקומיים וגם אורחים. התוצאות, עם לא מעט אלקטרוניקה וסמפולים, גם של נגינה ושירה מקוריות של האחים אלכוויתי, היו מרשימות ומרתקות. העידו שבשלה העת גם למוזיקה מזרחית הארד-קור. אולם עם כל הכבוד להעזה האמנותית, לא קל להטות אוזן למוזיקה בשפה הערבית למי שאינו קרוב אליה.

טסה-ורביץ.jpg
דודו טסה והכוויתים עם יהודית רביץ (צילום: אור מני)

לשמחתי, פסטיבל ישראל הוציא בעבורי את הערמונים מהאש. העובדה ששילב את ההופעה של דודו טסה והכוויתים (בהרכב מתוגבר, עם ברק קרם בתופים, אריאל קסיס בקאנון, נטע מימון בצ'לו, מאיה לי רומן בוויולה, ניצן קאנטי בכינור, אייל יונתי בקלידים ואפקטים, עידית מינצר בחצוצרה ויהודית רביץ ומירה עווד כזמרות אורחות, לצד טסה בגיטרות ומימון בבס וכלי הקשה) באולם שרובר, הגדול והמרכזי שלו, היא הצהרה חד משמעית, שהשאירה אותי חסר תירוצים ואמתלות. במיוחד התקשיתי להתעלם מסמליותה המרובדת, מההערכה למעמדו ולהשפעתו של טסה, מהשבת כבודם וקימום זכרם של דאוד וסאלח אלכוויתי, ומזקיפת הקומה של יוצאי המזרח בכלל ובני העדה הבבלית בפרט.

ספק, אני מודה, אם היו לי הסבלנות והסובלנות האלה למבצעים המקוריים (לו היו חיים איתנו, ולבטח לא באורכים של השירים המקוריים), או לכוכב-זמר מעיראק, בשירים שלהם, לו פסטיבל ישראל היה מצליח להביא לירושלים. הסיטואציה הזאת, של טסה, הנכד של דאוד אלכוויתי (שנפטר שלושה חודשים לפני שדוּדוּ, הקרוי על שמו, נולד), על הבמה הכי נחשבת של הפסטיבל, היא שסקרנה, גירתה, הסעירה חושים.

עבודה מופלאה, זהירה ורגישה

מה אגיד לכם? אם חששתם כמוני, אין מה. עדיין לא מאוחר לחזור ולהבין שלא צריך להבין מלה בכדי לחיות את המוזיקה, להתרגש ממנה, להתענג עליה. כל הסלסולים, חלקיקי הטונים, השירה בערבית ללא מלה עברית אחת! הופכים למעדן עם מעשה התמצות וההפשטה של טסה את מימון, ועם הישירות של הרוק'נרול, או נציגיו הנאמנים בנגינה על גיטרה-בס-תופים. כשבינם לבין הסקציה "המזרחית" של כלי הקשת הקלאסיים (כינור, ויולה, צ'לו) והקאנון האותנטי, הערבי, מתמרנים הקלידים, הסימפולים, דגימות הקול והשירה המקוריות ועבודות התכנות והמחשב, כמגשרים, מחברים ומדביקים בין העוגנים.

הפסטיבל נתן במה ועשה כבוד, אבל טסה ומימון עשו עבודה מופלאה, גאונית, זהירה ורגישה, גם קפדנית אני מניח (בהיעדר היכרות עם המקור), מלאת אהבה, ועם זאת עכשווית, עוצמתית ומלהיבה. המעברים בין השירה המוקלטת של דאוד אלכוויתי לבין השירה החיה של נכדו, בין השירה של פאיזה רושדי לבין זו של נטע מימון, בין נגינת הכינור של סאלח לבין כלי הקשת החיים, ובינה לבין נגינת הגיטרה החשמלית של טסה, היו מרהיבים, משכרים, אפילו משקרים, ב"חוסר" אמינותם. שמרו מצד אחד על אותנטיות היצירה המקורית, הפליגו עמה, מצד שני, אל ההווה הגלובאלי.

שמות השירים - כולל תרגומם לעברית - לא באמת משמעותיים לשחזור החוויה. אולי זה שהיו שישה עשר ומרביתם שירי אהבה. עשרה מתוך אחד עשר מן האלבום הראשון, חמישה מתוך תשעה מן האלבום השני, ועוד אחד, שבעצם היה המפתח לתיבת האוצר כבר ב"מתוך בחירה", אלבומו השלישי של דודו טסה (2003) - "פוג אל נאחל" שזכה לחשיפה ולהצלחה גם בזכות הסרט "סוף העולם שמאלה" בו שולב.

טסה-ומירה-עוואד.jpg 
דודו טסה והכוויתים  עם מירה עוואד (צילום: אור מני)

מאתגר את עצמו ואת הקהל ללא ח שש

הנגינה ההדוקה והאינטנסיבית, הקצבים המגוונים ותאורת הבמה העשירה (רונן בן עמי) דימו לא אחת את חלל ההתרחשות למועדון ריקודים או לקליפ חלומי כה רחוקים וזרים למקור. ועם זאת הכל היה מלא חיוניות, עם אלמנטים חזותיים מפתיעים ותוספות מעשירות. שמעתי צופים "מקטרים" בסוף ההופעה על עוצמת הנגינה וההגברה. מעניין לאן חשבו שהגיעו מלכתחילה. זה לא היה פסטיבל העוּד (שגם הוא נותן בראש לא אחת). זו היתה זירת הרוק של פסטיבל ישראל. כבוד.

יהודית רביץ (החצי מצריה) מלאה את חלקה ב"ווֶן ראיח ווֶן" מ"דודו טסה והכוויתים" וכמעט גנבה את ההצגה; מירה עווד, לבושה בגלביה-גלימה אוריינטלית, הכניסה אלמנטים תיאטרליים-דרמטיים של שירה ערבית מלווה במחוות ידיים וגוף ובלא מעט תנועות פיזוז, ל"אח'ד'והו מני וראח" ו"ד'וב ותפטר" (ששרו ריף כהן ונינט טייב, בהתאמה, ב"עלא שוואטי") ול"אישראב קאסאכּ ותהנא" (ששרה כרמלה טסה, אמו של דודו, באלבום הראשון). מינצר, שהגיחה מדי פעם עם החצוצרה המלוטשת והמרגשת שלה, כמו נתנה את החותמת לאומנות הצריפה הבלתי נתפשת.

וטסה, שהחל נרגש, למרות שלא היתה לו סיבה ובה בעת היו לו כל הסיבות בעולם, התאפס על עצמו. ולמרות שדיבר הרבה מעבר להרגלו (דרישות הפסטיבל), הרחיב את הדעת בהסבריו. הוא רקד כפרפר ועקץ כדבורה, הלהיב ונהנה, ובעיקר הוכיח איזה אמן מגוון ומפתיע, סקרן ומחויב הוא, ומוזיקאי שלא חושש לאתגר את עצמו ואת מאזיניו.
טסה54.jpg
דודו טסה והכוויתים (צילום: אור מני)

תחת המותג דודו טסה והכוויתים הוא מחובר למהות הכי שורשית שלו, ברמה גנטית ממש, מעורר השראה בהעזה ובחוסר ההתפשרות שלו, ובכלל נדמה שבשלב הזה של חייו הוא מגיע להשלמה ולשלמות, לפיוס ולשלום עם עצמו ועם האמנות שלו. תענוג לעקוב אחריו. נגן גיטרה, זמר, מוזיקאי ואמן בשיאו.

דודו טסה והכוויתים. פסטיבל ישראל. תיאטרון ירושלים. שבת, 4 ביוני 2016


למועדי מופעים >

07/06/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מלך
רונן המכבד , גדרה (07/06/2016)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע