מוזיקה - אנרכיסט מפוקפק

חובה לראות את ההצגה של תיאטרון החאן שמחזירה לבמה את הגאונות של דריו פו

השיטה הנמשכת

הסיפור האמיתי על עינויי כוחות הביטחון היה רק באיטליה. כאילו. אבל צריך מחזאי גאון כמו דריו פו האיטלקי, חתן פרס נובל לספרות, כדי לספר לנו מה קרה במתקן המשטרה כאשר לכדו אנרכיסט, האשימו אותו באחריות לפיגוע רצחני, חקרו אותו דשו בו ואיימו עליו עד שלטענתם נכנס לאמוק וקפץ מהחלון הפתוח - בגלל החום, כמובן - שבקומה הרביעית והתרסק.

כך אושר מיד בחקירה על נסיבות המקרה וכך נטען ופורסם. אבל פו, אנרכיסט בעצמו חוץ מזה שהפך להיות מחזאי וגם שחקן וגם במאי (בארץ נפגשנו אתו לפי שנים באופרה הישראלית עם גרסתו הנפלאה של ג׳אקומו רוסיני ״הספר מסביליה״) החליט לקיים חקירה חוזרת של הפרשה, ועשה זאת בפארסה קרקסית תיאטרלית - "חקירה של מות אנרכיסט מפוקפק" - שמנהל פסיכי אחד, כפי שהוא מוגדר ברשימת התפקידים.

רבים למדו מפו, חיקו אותו, ולמרבה הצער בסופו של דבר לא הצליחו לשנות את המציאות. אולי בגלל פסקי דין שקבעו מידתיות ״סבירה״ לעינויים. המחזה הועלה אצלנו שלוש פעמים בתיאטראות הרפרטואריים. לראשונה ב-1981 בהבימה בבימויו של מיקי גורביץ׳, ובכיכובו של יהודה אפרוני, כעבור 13 שנים בבית ליסין בבימויו של אילן רונן עם שמואל וילוז׳ני, וב-2004 בתיאטרון הספריה בבימויו של יואב מיכאלי עם יניב ביטון.

חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, צילום: ז'ראר אלון

החירות נותרה לילדים ולמטורפים

עתה חוזר מיקי גורביץ אל המחזה ומעלה אותו בחאן הירושלמי עם התרגום הקלאסי המבריק של נסים אלוני - מעודכן היטב על ידי גורביץ׳ והאנסמבל המצוין שלו, אך עיקרו נותר על כנו. ובסיכומה של חקירה אנחנו יודעים איפה השיטה נמשכת, חרף אזהרותיו החוזרות ונשנות של אלוני בהקדמה שלו להצגה ההיא שזה בכלל רק באיטליה.

העלילה, המתרחשת במילנו של שנות ה-70 במאה הקודמת - רק באיטליה, תזכרו - מתארת איך הפסיכי, המשוגע על תחפושות, חושף בזה אחר זה את "שחיתות המדינה (באיטליה כמובן), טמטום השוטרים (רק באיטליה, כמובן), הגל הגואה של ניאו פשיסטים וניאו נאצים (באיטליה ובסביבותיה) ואת חוסר האונים המסורתי והבולט של מתקני החברה המתונים למיניהם (שם, פה, ובכל מקום)".

כך בתמצית תיאר אלוני את מה שמיקי גורביץ ראה בשעתו, ושב אליו עתה. כי כאשר חברה מאבדת את התבונה השקספירית שכל העולם במה וכולנו שחקנים ״לתיאטרון לא נותר אלא להשיב את הגלגל לאחור, ולהפוך את השוטרים לשחקנים, ולהעמיד את השפיות במקומה הראוי. ובפארסה שלנו השפוי היחיד הוא שחקן מטורף. בחברה שאיבדה את המשחק, נותרה החירות לילדים ולמטורפים.״

חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, צילום: ז'ראר אלון

קונצרט משחק וירטואוזי

ואת האמת הזאת גורביץ הופך להצגה שכל פרט בה משרת את התכלית שתגיע בחלקה האחרון - בגלוי, בנחישות, בלי פחד או משוא פנים - אל מקומות מוכרים לנו יותר מ״רק איטליה״ או ״רק טראמפ״ לנחמה. והוא יוצר קרקס בתפאורה מצוינת שעולה מקומה ראשונה לרביעית בעיצוב יפה של סבטלנה ברגר - וגם של התלבושות הנהדרות - ועם מוזיקה כיפית של דניאל סלומון ותאורה טובה של רוני כהן.

וכמובן, איך לא, הוא עושה זאת עם אנסמבל קטן ומדויק לכל תפקיד. יואב היימן, מרופד כדבעי, ניר רון בפאה ג׳ינג׳ית, יוסי עיני במדים מטונפים ואלה שחורה, וכרמית מסילתי-קפלן (שמתלוננת על פו שכתב רק מעט תפקידי נשים במחזותיו) כעיתונאית של הקוריירה דה לה חרטא. ואחרון חביב באמת - איתי שור כשני שוטרים שחוברו להם יחדיו בטמטומם. כל אחד מהם יוצר דמות נהדרת בשפיותה המטורללת הלקוחה מ״חמישייה קאמרית״ איטלקית טעימה כיין ברולו ישן נושן.

וראשון להם, בתפקיד שנוכח על הבמה כמעט בלי הפסקה, למעט החלפת תלבושות, ארז שפריר הענק בתפקיד הפסיכי. זהו קונצרט משחק וירטואוזי שבו שפריר פשוט גונב את ההצגה לעצמו מתמונה לתמונה, ממצב למצב, מתלבושת לתלבושת. וניחא ההחצנה של התפקיד, אבל מה שכובש במשחקו היא הביטוי המדויק של האמת השפויה. רב אמן שהוא נצר לגדולי הקומדיה דל ארטה.

את ההצגה הזאת אתם חייבים לראות, ואני מבטיח שאחר כך תרוצו לספר לחבר׳ה עליה ועל נפלאותיה.

חקירה חוזרת בעניין מותו המוזר של אנרכיסט מפוקפק, צילום: ז'ראר אלון