סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
כתבה
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה – הערות לסדר
 

 
 


על מחזות קצרים, שירה ומשוררים, תיאטרון מסחרי והגייה עברית קלוקלת. כמה תובנות שהצטברו בעקבות כנסים, דיונים ופסטיבלים של החודש האחרון.

1. מהו מחזה קצר?

בעוד כשבועיים יתקיים פסטיבל תיאטרון קצר התשיעי בשלושת אולמות "צוותא". בפסטיבל, שאותו מנהל אמנותית, בלהט ובנאמנות, השחקן-במאי שלום שמואלוב, יועלו בארבעת ימי הפסטיבל (29 בנובמבר עד 2 בדצמבר) תשעה מחזות בשלושה מקצרונים. קצר, לעניינו של פסטיבל ייחודי זה, הוא מחזה שאורך הצגתו לא יחרוג מעבר ל-30 דקות. אלא שמהמחזות, שכולם נכתבו על ידי מחזאים בראשית דרכם, שואפים אל הגבול העליון - 30-25 דקות, ואין ביניהם כאלה ששואפים להיות קצרים יותר, כבשנותיו הראשונות של הפסטיבל, כשהתארחו בו הצגות קצרות באמת, גם של דקות ספורות.

בין 170 המחזות שהוגשו לא נמצאו רעיונות ראויים להצגות שאורכן כמשכו של עישון סיגריה, כהפסקה (מוצהרת!) בין שני חלקי הצגת תיאטרון או כפרק הזמן בו ניתן לעבור את נתיבי איילון ביום ללא עומס תנועה. יותר משזה מעיד על גחמות יצירתיות (של הכותבים?) ויומרות אמנותיות (של המפיקים?), מחזות קצרים-ארוכים (מבלי להטיל ספק באיכותם של אלה שאנו עתידים לראות בפסטיבל) הם עדות לאי-יכולת ו/או חוסר-נכונות להתמודד עם האתגר האמיתי. קל יותר להאריך בכתיבה ובפיתוח עלילה ודמויות, לפעמים עד כדי דחיסת עלילה של מחזה בהיקף מלא לחצי שעה. מאשר להוגיע את הדמיון והיצירה בתמצות רעיון גולמי להצגונת של דקות ספורות. ופי-כמה מזה קשה להבריק - ואולי נדרש לזאת הבלח של גאונות - במחזה קצרצר של 5 דקות, שלם וקוהרנטי. אי הצלחת הפסטיבל לתיאטרון קצר להציע תוצרים כאלה, היא לטעמי, החטאה ופספוס המנדט שנטל על עצמו.

2. מיהו משורר ?

העונה החדשה של "עיתון ספרותי חי", הבמה המשותפת לאיגוד כללי של סופרים בישראל ולתיאטרון הקאמרי, נפתחה לפני חודש בדיון שהוקדש לנושא "מילים ומנגינות" - הלחנת שירי משוררים ויצירות ספרותיות. במפגש, שהתקיים בצהרי ששי בקפה-תיאטרון הקאמרי, השתתפו העורך זיסי סתוי, המשורר מירון ח. איזקסון, העתונאי יצחק לבני, הפרופסור נסים קלדרון, המלחינה אלה שריף והמנחה מולי שפירא (מגלי צה"ל).

לטעמי החמיץ הדיון המלומד את העיקר באי-נכונותו להגדיר את שאלת המפתח "מיהו משורר?". האם זה מי שמכריז על עצמו ככזה? מי שמו"ל מוכן לצרור את מכתמיו בספר? או מי שהציבור לא מבין את הכתיבה הגבוהה/ המשונה שלו? אני מגזים בכוונה, רק מפני שבעבור חלקים לא מעטים בממסד הספרותי, יוצר כמו נתן יונתן לא נחשב כמשורר, אלא כפזמונאי, או מקסימום כותב-שירים. בעוד נתן אלתרמן נחשב משורר גם בפזמונים, שירי-הזמר שכתב למטרות הלחנה בפוריות מעוררת-קנאה. עד כדי כך שכל פזמון מולחן של אלתרמן הפך לשירה, לדבר-אלוהים חיים, הרבה מעבר לשליחותו המקורית. רוצה לומר שבכל הדיון הזה ב"שירי משוררים" יש לא מעט התנשאות והאדרה מיותרת.

ועוד משהו: לבני, שכמפקד גלי צה"ל בשנות ה-70, הגה את "פסטיבל שירי משוררים"` המיתולוגי, טען בדיון שהחזרתם למציאות חיינו תלויה רק בהחלטות תחנות הרדיו, עורכים ושדרים. דווקא לבני, חיית תקשורת ותיקה ומנוסה, אמור לדעת שמה שהיה כבר לא יהיה. הוא גם שוכח שבימים ההם, לפני 35 ו-30 שנים היו רק שתי תחנות רדיו בארץ (וגם ערוץ טלוויזיה אחד), ולציבור לא היו ברירה, אלטרנטיבה ומפלט משלטונן. בדיעבד, זו אחת הסיבות להצלחה הענקית ההיא של שירי משוררים מולחנים.

היום, בעידן הרב-ערוצי, אין סיכוי שפסטיבל דומה או תכנית רדיו (או הפקת טלוויזיה) מקורית שזה עניינה, תזכה לתשומת לב, להאזנה ולרייטינג דומים. גם אם תצליח, דבר המוטל בספק גדול, לגייס יוצרים ומבצעים נחשבים ומובילים. ולכן, הלחנת שירי משוררים, אם בכלל, נתונה לצרכיהם האישיים של זמרים ומלחינים, שישלבו אותם באלבומיהם ברצונם הטוב, ולא כ"משימה לאומית".

3. מהו תיאטרון מסחרי ?

בשבוע שעבר קיימו המדור לתיאטרון במינהל התרבות והמועצה הישראלית לתרבות ולאמנות כנס בנושא "תיאטרון ציבורי ותיאטרון פרטי בישראל - בין מצוי לרצוי; או: לאן נעלם התיאטרון המסחרי?". בדיונים, שהתקיימו באולם הבימרתף בהבימה השתתפו מנהלי תיאטרון, יוצרים, שחקנים, אנשי אקדמיה ונציגי תקשורת. מן הנתונים שהציגה דיתי רונן, מרכזת המדור לתיאטרון במינהל, הסתמנה מגמה שלפיה הולך וגדל - בארבע השנים האחרונות - מספר ההצגות המסחריות בתיאטרון הציבורי (הנתמך), על חשבון הצגות רפרטואריות. כרבע מכמות ההפקות ב-2005.

לקראת הדיון הגדיר המדור לתיאטרון ארבעה תבחינים לאבחנתה של הצגה "מסחרית" בתיאטרון הרפרטוארי: א. הצגה שהועלתה במסגרת מסחרית בחו"ל והצליחה שם קודם להעלאתה בארץ; ב. הפקה שהיא תרגום לעברית של מלו-קומדיות אמריקאיות ו/או אנגליות; ג. ליהוק של כוכבי טלוויזיה לתפקידים ראשיים, בהתייחס לשאלת מקצועיותם והשכלתם התיאטרונית; ד. הפקה שהיא מיחזור של הפקות שהן "מחזות שאהבנו פעם", המועלית למספר משתתפים מצומצם.

הגדרות אלה אמנם מכוונות למחזות-זמר, שאין בתיאטרון הרפרטוארי איש שמנקה אותם מאבק-כוכבים ומ"מסחריות", אך בעיקר לקומדיות ומלודרמות, לשניים עד ארבה שחקנים, שמקורן בלונדון ובניו-יורק. התבחינים "מנקים" את הפקות מקור ישראליות מצליחות מ"מסחריות", אך לא מבהירים אם ריצה ממושכת (200 ומעלה הצגות) היא שקובעת את מידת "המסחריות" של ההצגה. ואולי שווה לבדוק אפשרות העברתה של הפקה מצליחה (נגיד אחרי 150 הצגות) להרצה בידי מפיק פרטי. בכך להחיות את מוסד התיאטרון המסחרי וגם להפנות משאבים ציבוריים להפקות רפרטואריות.

התואר "פרטי" מצטלצל מהוגן יותר מאשר "מסחרי" שיש בו יותר מנימה זולה. בניגוד לסברה הרווחת – שהתיאטרון הישראלי הפרטי, של מפיקים, יזמים ומשקיעים עצמאיים, נכחד לפני 20 שנה - יש בישראל תיאטרון פרטי. ודווקא מצליח מאוד. קוראים לו תיאטרון בית ליסין. עם הכנסה עצמית של יותר מ-80 אחוז קשה לראות בו תיאטרון ציבורי נתמך ואי אפשר לבוא בטענות לרפרטואר שלו. כל חטאו של בית ליסין שהוא מבקש לשרוד באפס (או קרוב לכך) תמיכה. ולפני שמלינים על היעלמות התיאטרון הפרטי ועל אפלייה בתמיכת הממסד כלפי יוזמה פרטית, רצוי שיבדוק המגזר אם יש בין חבריו אנשי מקצוע ברמה וביכולת של ציפי פינס, הלהטוטנית והלהיטנית מבית ליסין.

אגב, בדיון התגאו דוברים בנתון של 4 מיליון צופי תיאטרון בישראל. אני מפקפק בנכונותו ובאמיתותו. מספר זה מתייחס לכמות הביקורים בתיאטרונים הנתמכים בארץ. וחבל שלא נעשה עדיין בארץ מחקר שיקבע את מספרם המשוער (אם לא המוחלט) של צופי תיאטרון בארץ, בעיקר כדי שהתיאטרונים יידעו מול מי הם עומדים. להערכתי, מדובר בכ-600 אלף בלבד. 100 אלף מנויי התיאטרונים הציבוריים, עוד 300-250 אלף מנויי הסדרות של היכלי תרבות ברחבי הארץ, והשאר קהל מזדמן, לשלאגר זה או אחר. כמות כזו לדעתי, אינה צריכה ל-7 תיאטרונים ציבוריים. זה בזבוז כספי ציבור. ואם יצומצם מספרם אפשר שהנותרים יזכו להקצבות מדינה מוגדלות (בתנאי שהתקציב הזה לא יקוצץ בהתאמה).

4. חֲצי טיפשה וחֵצי מטומטמת

שמחתי לשמוע, בפסטיבל "`הפסנתר מארח"` בראשית החודש, את היוצרת והזמרת איה כורם, מתקנת את טעותה הצורמת בלהיט "יונתן שפירא", ושרה - בהופעתה המשובבת עם הפסנתרן איתמר גרוס - "אבל אמא לא הִכּירה את יונתן שפירא", כהילכות העברית הנכונה והראויה, ולא `הֵכירה` (בצירה) בגרסה השגויה המוקלטת והכל-כך מושמעת. למרות שחברות תקליטים, מפיקים ומנהלים אישיים לא נאבקים (למה לא בעצם?) בטעויות העברית המבישות של זמרינו, ואף לא מעמידים לרשותם יועצים לשוניים, ייתכן מאוד שחלקם עושים זאת מאי-ידיעה ובהיעדר-הכוונה. אחת לפחות, כורם הצעירה, הוכיחה שהיא מוכנה להקשיב, להפנים ולתקן את דרכיה. למיטב ידיעתי היה זה אברי גלעד שהוכיח אותה.

הבעיה היא שהעילגות, הבורות והזלזול בשפה כל-כך מושרשים בקרב הדור הצעיר, שכמעט כל שיר באלבומה הראשון, נגוע בטעויות שכאלה. כמו השיר "חצי", שבו מופיעה מלת הנושא 17 פעמים בטקסט הכתוב, ועוד מספר פעמים בגרסה שבעל-פה, המוקלטת. גם בהופעה כורם לא מצליחה, למרבה הצער, לכפות על עצמה אחידות ואינה מגיעה להחלטה חד-משמעית ומחייבת איך שרים את ה"חצי" הזה - בחטף פתח, כפי שנכון, או בצירה, כפי שמותר רק בהתניה מאוד מסוימת (שמתקיימת פעם אחת בלבד בטקסט שלה). כיוון שכך, שירתה יוצאת מגוחכת להפליא, כפי שהיא עצמה שרה: "חֲצי טיפשה וחֵצי מטומטמת"... חבל, איה. הניחי לבורות המזיקה. את יכולה אחרת.


17/11/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. לא תמיד צריך לחפש את הרע
600d , (18/11/2006)
2. עמוס אורן היקר
ירדנה , (18/11/2006)
1. עצות אחיטופל ממבקרים שיודעם רק להביט מהצד
יצחק , (18/11/2006)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע