סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: עם תום מאבק היוצרים
 

 
 
מסתבר, שכשזה נוגע לפרנסתו ולעתידו הכלכלי, היוצר הישראלי יודע להילחם. הנה הערות על מאבק היוצרים, ואחת על מעמד העתונאים


היוצר יודע להילחם
 
חגיגות הניצחון של היוצרים במוזיקה הפופולרית (בינתיים, תוך כדי המאבק המתוקשר, גם הוקם איגוד יוצרים בו חברים יוצרים וכותבים מסקטורים אחרים, כמו רדיו וטלוויזיה, אמנויות הבמה ואמנויות פלסטיות, שחלקם מאוגדים באיגודים משלהם) קצת גדולות ומאפילות על הסיבה למסיבה. כו-לה, בעצם, מניעת תיקון בחוק זכויות יוצרים, שבעקבותיו הבעלות על יצירה תהיה שייכת ליוצר שלה ולא למזמין אותה.
 
למרות שלכאורה, זה עניין של מה בכך, דבר טריוויאלי כמעט. אבל עובדה היא שצריך היה התגייסות יוצאת דופן של אמנים ויוצרים בכירים, (ביניהם גילה אלמגור, שלמה ארצי, יוני רכטר, אביהו מדינה, יענקלה רוטבליט ואפילו אריק איינשטיין, שהמשיך כדרכו לשבת בבית, אך שלח מכתב) כדי להעביר את איום הגזירה. שהרי מעבר לכך שיוצרים כותבים לעצמם, הם גם מחברים לפי הזמנה -  בין אם היא באה מזמר-מבצע חבר, מפיק מוזיקלי או עורך תוכנית, תזמורת או חברת תקליטים, זכיין טלוויזיה ונותן שירותי סלולר  -  וכאן ניטל מהם הפיקוח מעל היצירה ועל השימושים המסחריים המגוונים בה. שהרי שם המשחק בעידן הנוכחי הוא תוכן, ולמזמינים, במיוחד הגדולים שבהם, יש פלטפורמות בלי גבול והם צריכים למלא אותן בתכנים. והתכנים האלה פירושם תמלוגים וכסף, לפעמים גם הרבה מאוד כסף.
 
אז, מסתבר, שכשזה נוגע לכיס שלו, לפרנסתו ולעתידו הכלכלי, היוצר הישראלי -  שנתפש כטיפוס נמנמן ונהנתן, בדלן ואגוצנטרי, מהסס למחות, חושש להפגין - יודע להילחם. בעצם, כל אחד מאיתנו היה יוצא למאבק כשזה נוגע להיבטים דומים בחייו. ובכל זאת אפשר לשאוב הרבה עידוד מההתגייסות ומהמאבק. אם כי, אסור שההצלחה תסנוור את עיני המנצחים מפני הסכנות הנוספות שאורבות בדרך. ומעניין, שדווקא התאגידים, שלהם מיוחסת השדולה למען תיקוני החוק, ישבו בשקט. הם נתנו למחוקק לעבוד בשבילם ולא נשמעו קולם ותגובתם. השקט הזה, המדומה, לא יעבור בשקט. עוד נשמע מהם. להם יש סבלנות, זמן וכסף. הרבה כסף. הם עוד עשויים להשיג את מבוקשם.
 
ובכל זאת, יותר משהאמנים הצליחו השבוע במאבקם על השארת זכויות הבעלות שלהם על יצירות מוזמנות, הצלחה שנדמה הפתיעה גם אותם עצמם, הם החזירו לעצמם את מימד ההרתעה, וגם למדו מספר דברים על כוחם. בעיקר על כוחה של הסולידריות. ספק אם יש עוד נושאים ומטרות, שילכדו אותם למאבקים משותפים ושיוציאו אמנים ויוצרים לרחוב (מה אנחנו, בורמה?)- כי במדינתנו המפולגת כל מה שחוצה את קו הקונצנזוס מייצר קרע. ועדיין, אסור שימעיטו מערך עצמם, כוחם והשפעתם גם לגבי עניינים עקרוניים ונושאים קריטיים אחרים (חברתיים ופוליטיים?) בציבוריות הישראלית. התהיה זו הזדמנות להוכיח שאינם תאבי בצע, דואגים איש-איש לעצמו, ושאיכפת להם ממה שקורה סביבם?
 
זה בהחלט חייב להיות אירוע מכונן. כי לא בכל יום האזרח הפשוט -  והיוצרים, לצורך העניין, הם אזרחים פשוטים - מנצח לוביסטים, עסקנים מתמחים וחברי כנסת. זה לכשעצמו לקח חשוב. ויפה שהוקם איגוד מקצועי של יוצרים. החוכמה עתה היא ליצוק בו תוכן, שינסח את השילוב שבהיבטים מקצועיים, כלכליים ועיסוקיים לתועלת חבריו.
 
ועדיין, יש לא מעט הגיון בניסיון (שנכשל!) לקבוע שהבעלות על יצירה מוזמנת תהיה של המזמין. בעיקר מפני שאלמלא הפנייה מצידו, סביר שהיצירה לא הייתה נוצרת. זאת עסקת חבילה: יצירה לא מוכרת בגיבוי שופר הפירסום והשיווק של המזמין. יוצר מתחיל עשוי להתפתות להצעה שתחשוף אותו, מה גם, שמצידו היא יכולה להיות חד-פעמית. מצד שני, גם אם הוא שם גדול ומוכר, הוא עדיין יכול "למכור" אותה בכסף גדול, שיפצה אותו על אובדן הבעלות על הזכויות ביצירה וגם על האפשרות שבכלל לא תזכה להצלחה (האם לא זה מה שעושים שכירי פופ מהפזמונאי יוסי גיספן, דרך המלחין צביקה פיק ועד המוזיקאי ארקדי דוכין?). וזו אכן מטרת התיקון בחוק: הגנה על היוצרים הלא-מוגנים, הצעירים, המתחילים, החלשים, אלה שלא מיוצגים על ידי סוכן, מנהל אישי או עורך דין.
 
המפסיד הגדול: שר התרבות
 
המאבק היה מוצדק וההישג חשוב מהבחינה הפסיכולוגית. גם אם משרד המשפטים, יוזם החקיקה החדשה, יכול לבוא, אפילו לא להיתמם, ולהגיד בצדק: מה חדש? בכל מקרה, גם עם התיקון, זכויות הבעלות על יצירה מוזמנת תהיינה מה שהיוצר והמזמין הסכימו עליו. לכאורה, אין שום שוני. כי את הבעלות על הזכויות יכול היוצר (בתנאי שהוא בגיר ואחראי לצעדיו) להעביר גם עתה לידי המזמין. החוק החדש אינו מונע  זאת ממנו. אך למעשה, החידוש הוא, שבהעדר הסכם כתוב וחתום שכזה, זכויות היצירה והתמלוגים העתידים ממנה, הם של היוצר, ולא של המזמין -  כפי שניתן היה לפרש עד כה (במיוחד ברשות השידור, שעושה כבתוך שלה באלפי יצירות שנכתבו להזמנתה).
 
ויותר מהתאגידים ומשר המשפטים, המפסיד הגדול הוא שר התרבות. הוא אפילו לא יכול להיתמם. שלא במפתיע, (אי) ההתנהלות של שר התרבות, גאלב מג`אדלה, לא הפתיעה. העובדה שלא השמיע את קולו לאורך כל המאבק, לא טרח להביע עמדה או לתמוך מוסרית בציבור הנתון לאחריות משרדו, היא עוד דוגמה לחוסר יכולתו, להיעדר התאמתו ולאי כשירותו הזועקת לשמיים לשמש בתפקיד זה. לו היה השר איש תרבות אמיתי, כפי שמתבקש מן התואר, אחד שבא מאחורי העט, הספר, כלי הנגינה או הסטודיו לאמנות, המוזיאון והבמה, הוא היה הראשון להבין ולהכיר את הבעייתיות ולא מתלבט בשאלת נאמנותו - לעמיתיו הפוליטיקאים בכנסת, או לציבור אותו הוא מייצג. ואיפה יועצי התקשורת והתדמית של שר התרבות? בהתבטאות ברגעים כאלה יכלו לגזור עבורו קופון. במקום זאת, גזרו עליו אסון. איבד את אמונו של מגזר נוסף. התרבות פשוט לא בשבילו.   
   
והעתונאים?
 
ומה לגבינו, העתונאים? לכאורה, גם אנחנו, בדרכינו, אמנים יוצרים. את הרשימות הטורים, הכתבות וההגיגים, ואף פיסות המידע שהציבור הרחב קורא. הצלחת היוצרים מהשבוע צריכה לשמח גם אותנו. אלא שבניגוד לעצמאותם המובנית של שאר האמנים - פזמונאים ותמלילנים, מלחינים ומעבדים, תסריטאים, מחזאים, סופרים ומשוררים, ואפילו ציירים, פסלים ושאר אמנים, שהפלטפורמה שלהם עצמאית על פי רוב - עתונאים הם שכירים של מו"לים (בהסכם קיבוצי או בחוזים אישיים). אין לנו (לפחות למתחילים בינינו) מעמד עצמאי מול הקוראים שלנו, ואין ליצירתנו הכתובה דרך להגיע אל הציבור אלא באמצעות המינשא שמזמיני העבודה מספקים (עיתון מודפס, אתר אינטרנט, רדיו וטלוויזיה), אלא אם נעשה זאת בבלוג אישי.
 
לגבינו, השמחה אם בכלל, מוקדמת. המאבק על העברת הזכויות על רשימות עתונאיות, השמורות למו"לים לפי חוק זכויות היוצרים הקיים, לידי העתונאים עצמם עדיין מתנהל. בין היתר, הנושא נדון עתה בבית המשפט (בעקבות תביעה שהגיש עתונאי הספורט רון קופמן נגד עיתונו לשעבר "הארץ", על שימוש נוסף, באתר אינטרנט, שנעשה בחומר כתוב שלו, ללא ידיעתו ומבלי לתגמל אותו). באופן מפתיע, רק לעתונאים פרילנסרים, אלה שמעמדם בשוק התקשורת הוא הנחות, הבעייתי והמעורער ביותר, יש זכויות על רשימותיהם - מתוקף (אי) ההתקשרות שלהם עם המו"לים בתקשורת. ודווקא ל"קיבוציים" ולחוזים האישיים אין זכויות על רשימותיהם, ש"שייכות" באופן גורף לעתונים ולכלי התקשורת האחרים בהם הם מועסקים.
 
בניגוד לאמנים היוצרים, ש"זכו" במאבקם מול התאגידים, מצבם של הכותבים בעיתונות לא הוסדר מול התאגידים שלהם. המו"מ בינם לבין המו"לים, בעניין השימוש הנוסף ביצירותיהם הכתובות, הוטל לפשרה זמנית שלפיה האחרונים יבחנו אפשרות תיגמול לעתונאים בעבור שימוש בתכנים שלהם במדיות אחרות, שלא עבורן נכתב התוכן מלכתחילה (כמו ידיעה בעיתון שמועברת גם לאינטרנט). לנוכח הכוח וההתנהלות  של המו"לים עד כה, חובת העמידה על המשמר מוטלת על אגודת העתונאים. ימים יגידו אם היא תצליח בכך.


13/10/2007   :תאריך יצירה

כתבות נוספות
לסתום את הפירצה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע