סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: חיילים וותיקים בשדות הפופ
 

 
 
יוצרים ותיקים כמו יצחק קלפטר ולאה שבת לא נחים על זרי הדפנה וממשיכים להוציא תקליטים


העולם לא שייך רק לצעירים
 
למרות שהזיכרון קצר ולמרות שהעולם שייך לצעירים וזירת הפופ המקומית מופצצת כל העת בעשרות כישרונות חדשים, מתחילים וצעירים של יוצרים ומבצעים, עדיין מחמם את הלב לפגוש דווקא את השמות, הקולות והדמויות של הוותיקים.
 
הצעירים מלהיבים באדרנלין, באנרגיות, ברעב ובשאפתנות שלהם. אך כשנגמר הקסם הראשוני (ובעידן הטלוויזיה והאינטרנט הוא נעלם הרבה יותר מהר ממה שהחוק להגבלת המהירות מתיר) בודדים מהם ממשיכים ונשארים בתודעה לזמן ממושך. העניין בהם מתפוגג ברגע שנדמים צלילי הלהיט הנוכחי או האלבום הראשון, מפנים מקום לבא אחריו, זה שדומה לו, משפר אותו ולרגע אף יותר משכנע ממנו. את כוחם, השפעתם ובעיקר הישרדותם של כוכבי הפופ החדשים, נוכל למדוד רק במרחק השנים, כשיתגברו על המשברים היצירתיים והאישיים (חלילה), על השינויים התכופים בטעם הקהל, ובעיקר - על התבגרותם ונאמנותם של מעריציהם כרגע.
 
לא סתם אומרים שהמבחן האמיתי של אמן הוא האלבום השני שלו. כי את הראשון "קל" יותר להגות ולהרות. הוא מרכז-מאגד את כל היצירה הראשונים שלך. זו שנאספה במשך שנים עד לנקודת הזמן ההתחלתית לכאורה, של השקת אלבום הבכורה. המאמצים הכרוכים ביצירה ובהפקה של האלבומים הבאים, הרבה יותר קשים, תובעניים ומפרכים, בעיקר מפני שהזמן שבין אלבום לאלבום, בין הפקה להפקה, מתקצר וכמעט אינו מתיר שימוש בחומרים מוקדמים יותר.
 
הלוקסוס הנהדר הזה, של אלבום הבכורה (ולא רק מבחינת הראשוניות והבתוליות, אלא מבחינת הזמן האינסופי שהושקע בו) כבר לא קיים. נכנסים הלחץ, עול ההתחייבות להמשיך, המחויבות לא לאכזב, וגם קשיי היצירה היומיומיים. בודדים שורדים אותם מעבר לאלבום שני-שלישי. המצליחים לעשות זאת הם כנראה המוכשרים, המחושלים והנחושים יותר מן האחרים.
 
משום כך, מרגש יותר להיפגש מחדש עם אמן-יוצר ותיק, שפעם היה הכוכב המתחיל והנוצץ ההוא והיום הוא נאבק על אמנותו, פרנסתו ועתידו בשגרת יום-יום מתקשחת ומערימת-מכשולים. למשל יצחק קלפטר, לאה שבת וברוך פרידלנד. אולי לא ה-כוכבים של הפופ הישראלי, אבל יוצרים משמעותיים, עם נתחי הצלחה והשפעה. ובעיקר, לטעמי, יוצרים שלא היו אמורים לשיר, אלא לכתוב עבור אחרים, אך בהיעדר לקוחות (אם מפני שהאמנים מקליטים מעדיפים משיקולים שונים יצירה עצמית, אם מפני חשש בלתי מוסבר) "נאלצים" להקליט בעצמם. 
 
להיאבק כדי לשרוד
 
יצחק קלפטר הוא אגדת רוק מקומית. אחד מאלה שעליו נשען בניין המוזיקה הישראלית הפופולרית. מכמיר הלב לדעת שהוא יוצא שוב לדרך עם אלבום חדש, במרחק 13 שנים מקודמו. השיפוט אותו לא יהיה נקי מ"שיקולים זרים", אבל כך צריך להיות. כי בבחינת ההווה של אגדה, במיוחד עם סיפור חיים לא קל ופשוט, תמיד נלקח בחשבון גם העבר. וגם אם ההשוואות הן אכזריות ולא עושות חשבון, הן עדיין חלק מהמשחק.
 
יוצר ונגן מסוגו של קלפטר היה אייקון תרבותי-כלכלי במדינה שבה יש למוזיקה כוח כלכלי. קלפטר נאלץ להיאבק כדי לשרוד, אפילו לקושש תרומות וטובות. וגם אם חיוניות היצירה שלו לא קהתה, דבר שיעמוד לבחינה מחודשת, היום הוא לא הזמר שהיה פעם. וגם פעם זה לא היה הזמר שבו, כמו השילוב של אמירה, הלחנה, נגינה, ביצוע ונוכחות. לטעמי, ההחמצה הגדולה שלו הייתה דווקא בשנים ההן, שנות השבעים, של "קצת אחרת" ו"צליל מכוון". אז קלפטר צריך היה להתכוון לקריירת הקלטות אחרת, נחשונית, שתשלב כמו ג`ורג` בנסון בשעתו, בין שירה לנגינת הגיטרה האלוהית שלו, ולא להתמקד בזימרה בלבד. לנגינה יש אורך-חיים חזק וממושך יותר מאשר לשירה, ולמרות ההיפותטיות, שילוב בין ווקליות לאינסטרומנטליות, ואפילו אלבומים אינסטרומנטליים נטו, היו מנווטים את קלפטר למקומות אחרים ומאריכים את הקריירה שלו. במלים אחרות: הוא יכול היה להיות אז מה שאבישי כהן היום. אולי גם ברמה הבינלאומית.
 
גם לאה שבת נתונה בסיטואציה דומה. גם היא, בזכות שירים שכתבה בעברה, יכלה להיות מבוססת כלכלית במדינה בה מוזיקה שווה כסף. למרות ש"נדחפה" להיות זמרת, וככזו היא נחשבת לייחודית מאוד, איכותית ומוערכת, לטעמי כוחה האמיתי של שבת הוא בכתיבה וביצירה שלה. ויותר משהיא אמורה להקליט ולבצע דברים שלה, נכון היה יותר לפזר ולהציע אותם למבצעים אחרים. לא ששבת לא ניסתה, ואף בהצלחה מרובה. אלא, שכאמור לעיל, כשדרישות השוק משתנות, להיצע שלה כיוצר אין תמיד דורש (וחבל, כי היא נהנית מאהדה והערכה חריגה דווקא בקרב אנשי תקשורת).
 
ועם זאת, תמיד נעים ומחמם את הלב לשמוע שיר חדש של לאה שבת, בקולה הצרוד והחם, הנאבק תדיר על תשומת הלב. במיוחד ראויה להערכה ולשבחים חברת התקליטים "הד ארצי" שאחרי שני אלבומים לא הכי מצליחים מבחינת המכירות ("עכשיו ביחד" ו"חמניות בשמש"), ממשיכה להאמין ולהשקיע בזמרת-יוצרת מסוגה ולהוציא את אלבומה הששי. ותחשבו על זה שהיום רק כוכבים בודדים מצליחים למכור תקליטים, ולמעשה כל התעשייה בנויה על הכנסות מהופעות. ולאה לא "כוכבת" וגם לא הארכיטיפ של מופיענית, ורק בגלל זה מצווה לחבק את "פניי", תקליטה החדש.
 
ברוך פרידלנד (מי?) הוא סיפור שונה. אף פעם לא כוכב לכשעצמו. אבק הכוכבים בו "התלכלך" היה במסגרת להקת (האולפן בעיקר) "תופעת דופלר", הרכב רוק חסר-פנים שזכור לטוב בזכות הלהיט והאלבום המורכבים והמרובדים "ליפול על גן עדן" מראשית שנות השמונים. פרידלנד שורד הודות ליצירתיות שלו ככותב לאחרים ("מקיץ אל החלום" לגלי עטרי הוא אחד הידועים בלהיטיו), כמבצע  בזמרירים (פזמוני פרסומת) וכמו"ל. אלא שלרעב שלו, להוציא לאור את יצירתו העצמית, אין כנראה שובע, והוא שמוביל אותו בימים אלה לשיר חדש מתוך אלבום רביעי, עשר שנים אחרי קודמו.
 
גם פרידלנד, בזכות עשייתו הנוכחית והקודמת, צריך היה לנוח זמן על זרי הדפנה על שפת בריכה שחייה פרטית בקאריביים. אבל המציאות הישראלית הקשה, עם התחרותיות הגבוהה, מאלצת אותו להשיב לחיים את "דופלר", למרות שלעמדתו, ה"תופעה" אף פעם לא חדלה. במיקרה שלו, בניגוד לקלפטר ושבת שנהנים ממקדמי אהדה ואמפטיה ברדיו, יהיה לפרידלנד החסר הילה של כוכב, הרבה יותר קשה לפלס דרך חדשה עם "נשחק באהבה", שירו החדש, למרות שהוא נשמע טעון ורעב כבוגר "רימון" להוט לכבוש את העולם.
 
נבצרות מתמשכת
 
ואם כבר בוותיקים עסקינן, אפשר לחזור ולשאול את השאלה הרטורית המסקרנת: מה קורה עם האלבום החדש של יהודה פוליקר? היוצר האהוב שהקליט לאורך השנים אלבום חדש אחת לשנתיים-שלוש, שגם הן נידמו כנצח, מתמהמה כבר שבע שנים, מאז "איך קוראים לאהבה שלי" (2001). על ההמתנה כבר נערמו תלי-תילים של תהיות, ניתוחים ופרשנויות. דבר אחד ברור, ככל שעובר הזמן כך מלאכת השיבה עלולה להיות קשה ובעייתית יותר, אם לא בעבור הרדיו המשתוקק וקהל המעריצים העורג והכמה, בעבור פוליקר עצמו, שמעמיס על עצמו עוד ועוד חששות, מקדמי זהירות ושאיפות ליטוש, אם אכן יש תקליט בקנה. שלא נגנז, כפי שמתעקשות שמועות.
 
לא שפוליקר שוקט על שמריו. את החיוניות והקשר שלו למציאות הוא שומר באמצעות פורמטים שונים של "אוריינט אקספרס", המופע הנוכחי שלו, עמו הוא מופיע בתדירות מרשימה. פוליקר, להזכירכם, גם היה שותף בכיר כמלחין ביצירת "הוּמוּס סאפיינס" אלבומו האחרון של היווני מנוליס רסוליס (2007). אולם נדמה כי דווקא פרויקט זה, או האחר, עליו התבשרנו לאחרונה (לפיו יכתוב את שירי אלבומה החדש של ירדנה ארזי, אגדת פופ לכשעצמה), מעמיקים את נבצרותו הנמשכת. להרגשה מתווספת האכזבה מחלקו של פוליקר ב"עבודה עברית", בו התבצר-הסתגר בדל"ת אמותיו, עם חידוש (משותף עם ברי סחרוף) ל"רדיו רמאללה" שלו.
 
דווקא ממנו, בניגוד לשלושה לעיל, מצפים שיכתוב ויעשה לעצמו. לא חושב שפוליקר איבד את הבטחון ביצירה החדשה שלו או את האמון שלו ברדיו. אבל בעצמות שהוא זורק לנו, במקום הדבר האמיתי הגדול והמצופה כל-כך, הוא מערער את יסודות האהבה והאמונה שלנו. שלא לדבר על בגידה, רחמנא ליצלן, בהן.


21/08/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע