סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2018 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון האלבום של הדור השני
 

 
 
זו הליכה פנימה למקומות מאוד רגישים, מאוד בעייתים, מאוד כואבים ומאוד חשופים, וככל שהתהליך נמשך הרגשנו יותר חשופים.. פתחנו את הפצעים, פתחנו מקומות שלא היו פתוחים עד אז, חשופים לעצמנו ולסביבה שעבדה איתנו...כיף גדול זה לא היה, ממש לא. לא זוכר את תקופת העבודה על הדבר הזה כתקופה כיפית. זה פשוט כואב. זה היה כואב לעשות את זה, זה היה מדכא, היו רגעים מפחידים נורא" (יעקב גלעד על תהליך העבודה של "אפר ואבק")
20 שנה ל"אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שמספר על העבודה על מה שהפך בדיעבד לאלבום מופת


בלי להזכיר שואה וגבורה
 
"בגלל שאחרי המלחמה ההיא/ נולדתי אני/ בגלל שאחרי המלחמה/ נולדת אתה/ בגלל ששנינו הולכים לאיבוד/ בחיפוש אחרי העבר האבוד/ בגלל ההליכה מן הסוף להתחלה/ בגלל העלייה התלולה/ בגלל הנפיל " ("בגלל", מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר)
 
עשרים שנה אחרי צאתו, לא רק שדבר לא נגרע מעוצמתם של שירי "אפר ואבק" - אלבום המביא לשיא את שיתוף הפעולה היצירתי בין יהודה לפוליקר ליעקב גלעד - כי אם להפך. מרחק הזמן רק מחדד ומדגיש את מקומם של שירים כמו "חלון לים התיכון", "שיר אחרי הגשם", "כשתגדל", וכמובן "אפר ואבק", כאבן דרך בתרבות הישראלית, באלבום שהפך את המונח "הדור השני" לשגור בפינו כאילו היה שם מאז ומעולם, בלי להזכיר ולו פעם אחת מושגים כמו "שואה וגבורה", "העם היהודי", "הצורר הנאצי" ודומיהם. או כפי שכתוב בדפי החוברת המצורפת להוצאה המחודשת של האלבום הזה, ש"יש בו לחנים וצלילים שממלאים, מרוממים ומציפים את הנפש, ויש בו מילים שעשויות להטביע אותה, ועל המתח הזה, בין יופייה המפעים של המוזיקה למטענן המצמית של המילים, נפרשת כמעט כל עוצמת החוויה האנושית", כפי שמוסיף ומיטיב לתאר שרון מולדאבי באותה חוברת.
 
שני דיסקים תמצאו במארז ההוצאה המחודשת. הראשון ובו האלבום המקורי, שאת מילות כל שיריו פרט לשניים כתב יעקב גלעד, וכן דיסק נוסף הכולל את תכנית הרדיו "אחרי המלחמה", אשר שודרה לראשונה בערב יום השואה 1986 והיוותה את הבסיס ליצירת האלבום.
 
בתכנית הרדיו משולבים ביצועים מוקדמים של השירים "התחנה הקטנה טרבלינקה" ו"פרחים ברוח", אשר הולחנו והוקלטו במיוחד עבור התכנית, ביצוע אקוסטי מיוחד לשיר "עיניים שלי", וכן השיר "חכי לי סלוניקי" שהוקלט גם הוא עבור התכנית. בנוסף, מצורפים לדיסק השני גם שלושת הקליפים לשירים "אפר ואבק", "חלון לים התיכון" ו"התחנה הקטנה טרבלינקה", בבימויה של אורנה בן דור ניב, שביימה בהמשך גם את הסרט "בגלל המלחמה ההיא". עוד תמצאו במארז החדש את הפוסטר המקורי שליווה את יציאת האלבום.
 
"הרבה אנשים חיכו פה לדבר שידבר במקומם"

 
"יום אביב ריחות לילך/ בין חורבות העיר שלך/ יום יפה לדוג בנהר/ בתוכי הלב נשבר/ שם הייתה ואינה/ ילדותך אישה קטנה/ אנשים שאיש לא מכיר/ אין אפילו בית שיזכיר/ ואם את נוסעת לאן את נוסעת/ הנצח הוא רק אפר ואבק/ לאן את נוסעת לאן את נוסעת/ שנים וכלום עוד לא נמחק." ("אפר ואבק", מילים: יעקב גלעד, לחן: יהודה פוליקר)
 
 
"אני לא נוהג להקשיב לאלבומים שעבדתי עליהם אחרי שכבר סיימתי את העבודה", אומר יעקב גלעד. "גם לאלבום הזה לא ממש הקשבתי לאורך השנים, והמפגש איתו לצורך המארז החדש זה לא משהו מעורר רגשות ברמות על. זו עבודה טכנית יותר - לערוך את הדיסק של התכנית בגלי צה"ל, לעבוד על המארז - לא נבירה מחודשת באותם אזורים שמהם יצאו השירים, כי השירים האלה כבר נכתבו, ההקלטות כבר נעשו, עכשיו זה רק ליהנות מההתעסקות בבגדים החדשים של הדבר הזה. זה מארז שאני מאוד גאה בו, גם דיסק התכנית של גלי צה"ל, גם הקליפים, יש איזה היסטוריה שצמחה ממנו מאז שיצא האלבום".
 
ידעתם שאתם מקליטים את מה שהפך בדיעבד לאחד האלבומים המכוננים במוזיקה הישראלית? (במשאל שערך המוסף "7 לילות" נבחר "אפר ואבק" לאלבום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים)
 
"ממש לא חשבנו שזה מה שיקרה איתו. היינו בטוחים שזה יהיה אלבום מגירה כזה. מי ירצה להתעסק עם נושא כל כך לא סקסי כמו בני הדור השני לניצולי השואה? יצאו לרדיו איזה שמונה סינגלים שכמעט ולא הושמעו, ואז יצא הסינגל האחרון, `חלון לים התיכון`, שהפך להיות להיט, ואז יצא האלבום, אחר כך יצא הסרט, והביקורות בעיתונים, זה צמח לאט. זה לא משהו שהיינו בטוחים בהצלחה שלו. כל פעם ביקשנו מחברת התקליטים תוספת כי חרגנו מהתקציב, ואני זוכר שמנכ"ל חברת התקליטים שלנו, דני ידין, אמר, `אני לא יודע מה יהיה עם התקליט הזה, אבל הנושא נראה לי מספיק חשוב, ובשבילי תקליט כזה זה אלבום פרסטיז`, אלבום שחשוב שיהיה אצלנו. אל תתעסקו עם המספרים`, וככה עבדנו. לא העלנו בדעתנו בכלל שהוא יתפוס תאוצה מהסוג שתפס".
 
זה אלבום שהפך בעצם למסמך נרחב וגורף הרבה מעבר למילים ולמנגינות
 
"יש כל כך הרבה אנשים שבעצם חיכו פה לאיזה מין דבר שידבר במקומם. חשבנו שאנחנו מדברים בשם עצמנו, הרגשנו שיש לנו סיפור משותף מאוד דומה. מהרגע שאני ראיתי את ההורים של יהודה ויהודה ראה את ההורים שלי, הבנו שיש בינינו הרבה דברים משותפים, למרות שהמשפחה שלו מיוון ושלי מפולין".
 
"זה היה כואב, זה היה מדכא... כיף גדול זה לא היה"
 
עד כמה נושא הדור השני לניצולי השואה היה חלק משמעותי מהחיבור היצירתי בינך לבין יהודה?
 
"אני לא יכול להגיד. תמיד ידעתי שהחיבור הוא בעיקר בעניין של המוזיקה, ההתעניינות והאהבה למוזיקה. מהרגע הראשון שפגשתי את בנזין ואת יהודה לא יכולתי שלא להבחין בגודל הכישרון, והיכולות שלו כנגן גיטרה שהדהימו אותי. אני יותר באתי מהמקום הזה. הנושא של השואה חלחל בהמשך, אבל זה לא דבר שאנחנו מדברים עליו הרבה ביומיום. דיברנו בעיקר כשהתכנית בגלי צה"ל נעשתה, היא פתחה איזה דיבור יותר צפוף בנושא הזה, שגם הוליד את התקליט בהמשך.
 
"הנושא הזה הוא דבר שנמצא באוויר. יש המון בדיחות של בנים של ניצולי שואה, שמסתבר שלכולם יש את הבדיחות האלה. כל פעם כשקורה משהו רע, למשל, אומרים, `אה, בהשוואה לאושוויץ זה כלום...`, הומור שחור בלי סוף, אבל זה לא בהכרח מה שמחבר במקרה שלנו. אולי כן, גם. לא חשבתי על זה אף פעם ככה. אני יודע שלכל בן דור שני יש עולם חרדות מסוים ועולם פנימי ורגשי מבועת במובנים מסוימים, אז יכול להיות שזה איזה תחושה של משהו מוכר. אנחנו מאותו אזור. דומים בדברים מסוימים, מגיבים דומה בצורה מסוימת, תגובת יתר, תגובת חסר, עכשיו כשאת מדברת זה באמת יכול להיות. מצד שני אני גם מחובר הרבה שנים לאנשים שהם לא דור שני לניצולי שואה, זה לא חיבור הכרחי. אבל במקרה שלנו, כשהבנו שאבא שלו בוגר אושוויץ, ואמא שלי בוגרת אושוויץ, ראינו כמה הסיפורים דומים וכמה העולם החווייתי שלנו דומה כתוצאה מדברים שהכרנו מהילדות שלנו". 
   
ליצור אלבום מחומרים כאלה זה כמו ללכת מאוד בזהירות על חבל מעל הנפש. כך נראה תהליך העבודה?
 
"אי אפשר ללכת מעל זה בזהירות. זה הליכה פנימה למקומות מאוד רגישים, מאוד בעייתים, מאוד כואבים ומאוד חשופים, וככל שהתהליך נמשך הרגשנו יותר חשופים. היינו על הקצוות של הכל בתקופה ההיא. כל דבר היה יכול להטריף כל אחד מאיתנו הרבה יותר מהר. התגובות היו יותר קיצוניות. פתחנו את הפצעים, פתחנו מקומות שלא היו פתוחים עד אז, חשופים לעצמנו ולסביבה שעבדה איתנו, אחד כלפי השני, הכל היה אובר רגיש, ומשם הכל יצא. כיף גדול זה לא היה, ממש לא. לא זוכר את תקופת העבודה על הדבר הזה כתקופה כיפית. זה פשוט כואב. זה היה כואב לעשות את זה, זה היה מדכא, היו רגעים מפחידים נורא, כל דבר נראה יותר מפחיד ממה שהיה באמת, זה לא היה קל".
 
אתה יכול לתת לי דוגמה לרגע מפחיד?
 
"אפילו העובדה שזה היה משהו שלא ידענו מה יהיה גורלו, הקדשנו לו המון זמן, ביקשנו מחברת התקליטים שתממן יותר ויותר, לא ידענו לאן אנחנו מוליכים את עצמנו, לאן הולכים עם זה אחר כך, איך מופיעים עם זה בכלל. אל תשכחי שזה היה אחרי `עיניים שלי`, עוד פעם איזה תפנית מוזרה לעולם אחר שנכפתה עלינו מבפנים, לא יכולנו לעשות דבר אחר. היינו באולפן כל הזמן במפגש עם הדברים הכי כואבים שסחבנו כל החיים, עם העולם הרגשי המבועת הזה שאי אפשר להתחמק ממנו ולהתכחש אליו, עולם רגשי שנחשף שם במערומיו". 
  
תגובות בסופר פארם
 
אחרי תהליך כזה סיום העבודה אכן הוביל לקתרזיס?
 
"זו הייתה הקלה נורא גדולה. אני זוכר שיצאנו מבית הדפוס שבו מדפיסים את עטיפות התקליטים, מההדפסה האחרונה, אני והגרפיקאי יהודה דרי באוטו, פתחנו את החלונות וצעקנו, `או אה, מה קרה, נגמרה את השואה!`, ברחבי אזור התעשייה של חולון ששם נסענו, וכבר הרגשנו שזהו זה, נגמר הדבר הזה, מחר זה הולך לחנויות, הקלה מטורפת, אין יותר מה לעשות עם זה, זה אכן גמור.
 
"האלבום הזה בושל פעמיים, השיר `כשתגדל` נכתב ממש ברגע האחרון, הייתה לי הרגשה שחסרה איזה חוליה מקשרת בין השירים, אמרתי ליהודה, `אני מגיעה לשיר מספר שתיים ואני תקוע, אין לי שיר, חסר לי שיר`. אז הוא אמר, `תכתוב שיר אולי`. אמרתי, `תכתוב אתה. אני לא כותב שום שיר`. למחרת הוא צלצל אלי והשמיע לי משהו על הפסנתר דרך הטלפון, בערב כתבתי את המילים, לא היה לנו טכנאי, מצאנו את הטכנאי אורי ברק, הלכנו, הקלטנו, בישלנו והכנסנו את השיר ברגע האחרון לאלבום. זה היה סיוט לעבוד ככה. הכל היה כזה. היו המון דברים לא צפויים, ועם תוספות התקציב שכל הזמן היינו צריכים לבקש, ומי שעבד אז על תקליטים יודע איך זה היה כשהקליטו באולפן, עם התארגנויות מטורפות של תקציבים, פחד מוות, לא כמו היום שמקליטים בבתים. לסיים את זה זו הייתה הקלה ענקית.
 
"אבל אז מתחיל דבר אחר. מה שחשבת שהוצאת מהסיסטם שלך ונגמר, אנשים שומעים, קונים, חווים עם זה חוויות, רואים את הסרט, אתה הולך ברחוב, והם ניגשים אליך ומעבירים אליך את החוויות שלהם מהדבר הזה. ואני מאוד מכבד את זה, אבל מצד שני, זה החזיר לסיסטם שלי את החוויות שלהם. עד היום, אגב, זה לא נגמר. כל הזמן אנשים מדברים איתי על השיר הזה ועל השיר הזה, וזה לא נגמר אף פעם. לא היה תקליט שעשינו שהתגובות עליו נמשכו כל כך הרבה שנים. אני עומד בתור לסופר פארם, תור עצום, פתאום פונה אלי אישה, שואלת אותי, `זה אתה?`, ומתחילה לספר לי בקולי קולות מה התקליט הזה עושה לעולים חדשים שהיא עובדת איתם. זה לא נגמר אף פעם, ואני כבר לא רוצה להיות מוטען עם הדברים האלה. זאת גם הסיבה שלא נסעתי למחנות עד היום, אני כבר לא יכול יותר, התהליך נגמר. אבל אצל אנשים מסוימים זה מין שסתום שמשהו נגע בו, וכשהם פוגשים אותך באופן אישי זה מתפרץ. אין את זה עם אלבומים אחרים שעשינו, שככה אנשים עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי את סיפור החיים שלהם, שהוא אגב מעניין ומרגש, אבל צריך להכיל את זה באיזשהו מקום, וכמה מקום יש?"


14/12/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע