סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה: אנקרי, סחרוף ומוכיח
 

 
 
יהודה הלוי פינת אבן גבירול - על האלבומים החדשים של אתי אנקרי וסחרוף את מוכיח


האדון והאמה
 
האם זה רק מיקרה שאבן גבירול מתחיל איפה שיהודה הלוי נגמר? כלומר, רק הרחובות הראשיים בתל אביב. כיון שבשירה העברית-יהודית, אנדלוסית-ערבית הם פעלו באותו תור. אנחנו הפכנו את הסדר: המופע משירי שלמה אבן גבירול, בביצועם של ברי סחרוף, רע מוכיח ומלוויהם בפסטיבל העוד, הקדים בשנה את המופע משירי יהודה הלוי, של אתי אנקרי ולהקתה, באותו פסטיבל. ומשום מה דווקא גרסת האולפן המוקלטת של אנקרי הקדימה בכמה חודשים את סחרוף ומוכיח. בעצם, זה לא בדיוק כך, כי האלבום של השניים היה כבר מוכן, וטופטף בקרב מתעניינים ומיודעים, אך רשמית הוצאתו התעכבה. לא שאנחנו מתלוננים, חלילה.
 
ולמרות ששני הפרויקטים מתעמתים עם אתגר לשוני לא פשוט, של הלחנת שירים לא-שיריים בעליל, כאלה שלא כתובים בית ופזמון נוסח ימינו, וצריך להמציא אותם ולחצוב אותם יש מאין, ההבדל בין שני האלבומים הוא מהותי ותהומי (ויהודה הלוי היה מן הסתם ממשיך לשחק עם השורשים הדומים, בשלל המצאות ורעיונות). בגדול, אנקרי עושה מסע בזמן. בעשרה מהשירים היא הולכת אל המקורות, אל הימים ההם שלפני אלף שנים, מנסה לנחש ואולי גם לשחזר את הנימה והנעימה שהתאימה אז לשירים של ר` יהודה הלוי, משורר בן תור הזהב בספרד. גם בשיר האחד עשר, "מזמור לדוד" היא מרחיקה לכת, עד לספר תהלים.
 
אנקרי היא אַמָּה של המלים. סוגדת להן וליופיין, לא בודקת וחוקרת במופלא. הטקסט קדוש בעיניה, כמעט ואינו זקוק לפרשנות (ולשונו של יהודה הלוי, קופירייטרית יותר באופייה, אכן קלה ונהירה משפתו של אבן גבירול, המודרניסט והחדשן, לפחות בטקסטים שנבחרו לשני האלבומים) והיא מתאימה לו את הפיוט הידידותי והמתנגן ביותר. כתוצאה, היא לא מתרחקת מבית התפילה. וגם בחילוניותם נחה על השירים במולחנים שלהם קדושה, כמו הייתה שירת הכיסופים דתית-למחצה, הימנונית-תפילתית, שמורה לשימוש בחגים, מועדים ואירועים של עצרות וכנסים, גם בהתכנסות של דיוואן, ולא לשימוש אישי בחזקת הפרט.
 
גם ההפקה המוזיקלית (הקסומה) של פטריק סבג מנסה להתחקות אחר האופי התקופתי של השירים בעת כתיבתם, בעיקר בשימוש בכלי נגינה אתניים או קרובים באותנטיות שלהם לפעם. בעיקר אקוסטיים, כמו החלילים והקלרנית של אייל סלע, כלי ההקשה של ארז מונק, הגיטרות והעוד של אלי צרויה, הקונטרבס של צור בן זאב, האקורדיון של אריאל אלייב והפסנתר של מיכאל ליניק, בנה של אנקרי. הוא עצמו משתמש בקלידים ובלופים אלקטרוניים, אך הרושם הכללי הוא שהמוזיקה מלאת היופי כמו-יובאה במכונת זמן מימי הביניים, למרות מקצבים "מודרניים" מעודנים שנשזרים בה פה ושם, והופכים את הפרויקט להפקת מוזיקת עולם לכל דבר. כה תמימה, נינוחה, נעימה, מלטפת, מתעלסת ומתערסלת, משרתת את קולה הבהיר ושירתה המלאכית - ואפשר גם להיפך - של אנקרי.
 
צריך להקדיש לאלבום (11 רצועות, 63:36 דקות, שמלווים בהערות אישיות קצרות לגבי כל שיר; ביניהם טקסטים מוכרים כמו "ידידי השכחת", "יפה נוף, משוש תבל" ו"בכל לבי אמת" שכבר הפך ללהיט רדיו) תשומת לב. שמיעה לא מכוּוֶנת תמצא אותו מונוטוני, חוזר על עצמו ומשעמם. בעיקר בשל היסוד הדתי המוטעם שבשירים ובשל טון השירה הקבוע והלא מתפתח של אנקרי. האזנה מושכלת תפתח אתכם אל רבדי ההפקה המוזיקלית, העיבודים, הנגינה היוצאת מן הכלל (במיוחד של סלע ומונק) ויופיו האצור של  האלבום. שיאו, מבחינתי, הוא ברצועה התשיעית, "עבדי זמן", שיש בו גם ניחוח מזרחי-ערבי, גם קצב חריג, גם נגינת עוד מרשימה וגם שירה גברית, שילוב די נדיר באלבום ששיריו נכתבו בסביבה ערבית-גברית.  
 
והעברית? איזו שאלה היא זאת? חבל על הזמן! מומלץ לכל זמרת להתנסות ביהודה לוי אחד בכדי להתמכר לשפת עבר.
 
אתי אנקרי. בשירי רבי יהודה הלוי. התו השמיני. 
 
מוזיקת עולם

סחרוף ומוכיח, רעו ושותפו בהלחנה, בביצועים ובהפקה המוזיקלית לקחו את אבן גבירול אליהם, אל זמננו-אנו. אמנם גם זה מסע בזמן אבל בניגוד לאנקרי, לא היה הגיון לאלבום אם השירים היו מושכים את השניים לתקופת כתיבתם. סחרוף (ומוכיח) מאמץ כמוטו את "אני השׂר" שירו הקצר של שלמה אבן גבירול (שאינו מולחן באלבום), שלפיו "אני השר והשיר לי לעבד/ אני כינור לכל שרים ונוגנים/ ושירי כעטרות למלכים/ ומגבעות בראשי הסגנים...". ובכך שהם האדונים לטקסט, העניקו לו לגיטימיות של יוצר תקופתי, נתנו לו טיפול רוק`נרולי עכשווי, נשען על אלמנטים קצביים חריפים, אך בה בעת צבעו אותו גם בגוונים עשירים של מוזיקה עולם. אם תרצו, "אדומי השפתות" הוא אלבום מוזיקת העולם המובהק הראשון של ברי סחרוף.
 
יותר מאנקרי, שעוברת תהליך של חזרה בתשובה וגישתה מתודלקת לא רק בטעמים אמונתיים אלא גם בנימוקים אמנותיים, הגישה של סחרוף-את-מוכיח היא פחות רגשית ויותר שכלתנית, כמתבקש מהתמודדות עם אתגר לא פשוט, של הלחנת טקסטים של יוצר אחר, להיכנס לעולמו ולהתחקות אחר כוונותיו. אצלם, יותר מאשר חזרה בתשובה, זו שיבה למקורות, העבריים והספרותיים, בין היתר מתוך מתן כבוד למייסדים, לאחד מחלוצי השירה העברית. והפרויקט שלהם הוא חילוני לכל דבר, גם בשירי הקודש של אבן גבירול. רוק יהודי? אולי. אבל לבטח הרבה יותר עברי.
 
וכרגיל בעבודות של סחרוף, הגישה שלו יסודית ורצינית (עובדה שהחומרים עלו לבמה כבר לפני יותר משנה וחצי, למופע במסגרת פסטיבל העוד, אך חזרו לאולפן עד שיבשילו לאלבום), כיאה לתעודת ההכשר ולתו התקן שקבע לעצמו. מיבני השירים, הבעייתיים להלחנה, כפו את השניים ללחנים רזים, על גבול הדיקלום והדיבוריות. ועם זאת, השירה של ברי, שהיא די מונוטונית וממעטת להתגוון ולהתנחמד גם בפרויקטים "הרגילים" שלו, ויש בה תחושת דחיפות, נחרצות וחתירה אל העיקר, מתאימה בול לשירה המיוסרת, הסובלת והמבועתת של אבן גבירול. ואני נוטה לחשוב שלו היה המשורר איתנו, היה מאמץ בחום את סחרוף על הטיפול הקולי המדויק. וחוץ מזה, הזמר שי צברי נמצא כמעט תמיד ברקע כדי לצבוע בקולו, ליפות, לרכך ולאזן, בשירת הנשמה שלו.
 
מה שמעביר אותנו להפקה המוזיקלית של מוכיח, שמתפוצצת מרעיונות, משאילות ומהשראות, אבל המוטיב הקצבי של גיטרות, בס ותופים (כלי הנגינה של סחרוף ומוכיח) הוא השולט. האלמנטים האתניים (ים תיכוניים, בלקניים, ערביים וספרדיים) מפלסים אך בקושי, אם כי בעקשנות, את דרכם למבע המוזיקלי, מול העומס והעושר האלקטרוני הבוהק ומסמא האוזן. מוכיח נשען על צוות משובח של נגנים שמונה את אייל תלמודי, יאיר סלוצקי, ספי ציזלינג ועופר פלד בכלי נשיפה, את זוהר פרסקו ואיתמר דוארי בכלי הקשה, גליה חי בכלי מיתר, עמוס הופמן בעוד ואסף רוט במרימבה, וגם את אורן קפלן, נאור כרמי, אסף תלמודי ולהקת עץ הדקל.
 
12 שירים, על פני 57:56 דקות, ב"אדומי השפתות". רק אחד ("שלום לך דודי" הוותיק והטוב) אינו שלהם. ואחד אחר ("שער פתח דודי") מוכר בלחן אחר (ראו האלבום של שטרית, לרוז ואלמליח). שאר השירים, אפשר להגיד, הם "חדשים" כמעט לגמרי, ושיאם, לטעמי לפחות, מגיע באמצע האלבום, ברצף מלא האנרגיות והחיוניות של ""שער פתח דודי", "כתב שער" ובעיקר "שוכני בתי חומר" הפנטסטי. סיום האלבום, בהקלטה חיה (ויחידה) מהמופע של "האימה תתכבד", מצדיק את הבחירה בגירסה זו, שהיא יותר קריאה משירה, ואת הרושם שהוא משאיר אי אפשר להשיג באולפן, אלא רק מול קהל חי (בשיר זה, אגב, עדי רנרט בקלידים, רע מוכיח בתופים והרב יהודה פתיה בשירה).
 
האלבום נתון במארז דמוי ספרון, מלווה בפרשנויות ספרותיות וניתוחים אישיים מאלפים, מאמרים של הפרופסור חביבה פדיה, עובדות היסטוריות, ציוני מקום וזמן, תעודות ואיורים, וככזה מעשיר ומרחיב את הדעת ממש ברמה של ספר לימוד בבית הספר, ובהחלט יכול לשמש כאסמכתא ביבליוגרפית לכל עבודה בשירת ימי הביניים. לבדו שווה את ההשקעה.
 
והעברית? וואללה, עברית קשה שפה. איזה מזל שהעברית של הרוק`נרול יותר ידידותית ונגישה. בלתי אפשרי להגיד את אבן גבירול היום ולדבר את שפתו השגיבה והמפוארת (במיוחד את בגד כפת רפות בראש מלה אחרי אותיות אהוי בסוף מלה). אבל אם ברי יכול, או לפחות משתדל, גם רוקרים אחרים -  אמיתיים כמתחזים - מוזמנים לנסות את כוחם בשפתם. וגם מעניין יהיה לבדוק אם השיעור המאלף בשפתו הגבוהה של אבן גבירול, מתוך מטרה בלתי נסתרת לשמרה ולהנציחה, יתקן במשהו את דרכי השירה של סחרוף ומוכיח.
 
 
ברי סחרוף ורע מוכיח. אבן גבירול, אדומי השפתות. נענע דיסק.



09/06/2009   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. אלבום נפלא!!!!
א , ת"א (15/06/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע