סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
כתבה
 
מאת: עמוס אורן סיכום הפסנתר מארח 2012
 

 
 
עמוס אורן על רונית שחר, אריק ברמן, מעיין הירשביין, סיוון טלמור, בציר טוב ומירי מסיקה


בהשוואה לפסטיבלים תחת כיפת השמים ובכלל, פסטיבל הפסנתר מארח הוא אירוע היי-טקי. פסטיבל הפסנתר נהנה מתנאים אופטימליים בלב העיר. מקסימום יבטל מופעי חוצות ברחבת סוזן דלל בגין מזג האוויר.

ועדיין. אני מתעכב על נקודה זו, של הייזום, המחשבה וההפקה, מפני שגם אחרי 14 שנים הפסטיבל אינו דבר מובן מאליו. אמנם ההרגשה היא שחוג המופיעים די קבוע ובקושי מרחיב שורות, ואמנם משנה לשנה יוצא לי לראות פחות ופחות מופעים בפסטיבל (35 בארבע יממות, אי אפשר להספיק הכל), אבל ההתכוונות, הרמה והאיכות רק עולים.

ואם בעבר ניתן היה לזגזג בין אולמות וחללים, מופעים ומופיעים, כדי לטעום ולהכיל כמה שיותר, לא יותר. המופעים מופקים טיפ-טופ וכמעט לא נרשמות בהם נפילות ופשוט כואב הלב לעזוב אחד במחציתו ולהיכנס אצל אחר באמצעיתו. ואם יקרה הנס שאליו מייחלים הכל, ומופע כלשהו יזכה לאריכות ימים גם מחוץ לפסטיבל, נתאזר באורך נשימה למועד בציר אחר, טוב לא פחות.

רונית שחר לא נפתחת בקלות

בערב הפתיחה הימרתי דווקא על ה"התחברות" של רונית שחר באולם ענבל. למה? כי את המופע של נתנאלה ראיתי ב"ימי זמר" האחרון ועל קנקנו של ספי אפרתי תהיתי לא מכבר באוזן בר. וכמה אפשר לראות את מוש בן ארי? התאכזבתי לשמוע שהפסדתי מופע נהדר שלו, בזווית מעניינת ומתוגבר באמני פלמנקו ספרדיים. אבל שמחתי לשמוע שההצלחה הולידה הזדמנויות נוספות, ועתה צריך לבחור רק חלון.

ושחר? אותה לא ראיתי כבר מלא זמן, ושמחתי על הבחירה. אמנם הפתיחה היתה מהוססת, כי שחר מעולם לא התנפלה על הקהל ולוקח לה זמן להפשיר. אולם הסבלנות השתלמה בחוויה.

יש משהו מכמיר בסגנון השירה הסיפורי, המופנם והייחודי של שחר. היא חזקה בריכוז, בשליטה העצמית, מתמקדת בשירה ובנגינה ומקפידה בניקיונן, בקושי מישירה מבט, לא נפתחת בקלות. לפעמים נדמה שהיא לא מספיק מעניינת אבל ברוק-פולק המהורהר שלה יש הרבה עצב ופגיעות, עדינות ויופי וגם כוח, איכות שמועצמת בנגינתה המתכתית והמהדהדת בגיטרה החשמלית.

בהתחברות שלה זר נאה של שירים מוכרים וחדשים, שכתבה לאחרים ("תעיר אותי בנשיקה"), כתבה עם אחרים ("כפפת זכוכית" עם גלעד כהנא) ושאלה מאחרים (את "חירותי", "זרעי קיץ", "בשדה ירוק", "בלילות הקיץ החמים"). 18 בסך הכל. המון.

לני בן בשט ליווה אותה באיפוק ובדיוק בפסנתר וכיסה אותו במצעי אלקטרוניקה מעודנים ומקסימים; יונתן כנען תרם בס ושירה, ואפילו רוני דלומי, שקפצה להתארח בשלושה (כולל שלחי אותו מ"עוד מעט נהפוך לשיר"), קפצה פתאום מדרגה. היה מקסים. במיוחד הסיום מלא התנופה. ומעניין איך הכל היה נשמע לו החלה כפי שסיימה.


רוני-דלומי-חדש01.jpg
רוני דלומי (יח"צ)


מעיין הירשביין תגיע רחוק

מטעמים שונים ויתרתי על "ניסוי/כלים" של שלומי שבן, לטובת מעיין הירשביין שתוכניית הפסטיבל ציטטה דברים שכתבתי על אלבום הבכורה של "ממלכת עד ש". רק היא ופסנתר. מצאתי בה סוג של שבן נשית, אחת שלא עושה חשבון לקלידים, דופקת בהם בדעתנות ובביטחון מבהילים.

בעיקר שירים חדשים מאלבום שבדרך, כמה מקודמו ופזילה מנומקת לצדדים עם "בלדה לנאיבית" בנימה צינית מודגשת ו"צדק צדק תרדוף" (מאיר אריאל) בזווית אישית ומשכנעת כאילו היה שלה.

התאכזבתי קלות מאפס ההשקעה שלה בלוק. כאילו הוויז'ואל לא חשוב. מצד אחד, חבל. מצד שני, זו האמירה. שהעיקר בהיגד ובהגשה ולא בהצטעצעות ובמסביב הטפל. עזבו אתכם. להירשביין קול עמוק ורדיופוני, בשרני וארומטי. היצירה שלה מפתיעה, לא קונבנציונלית. לא פופ, לא רוק, לא תיאטרון, ואולי גם וגם וגם, ובעיקר שירים של התכוונות. חוויות ומשאלות, חזיונות ודימויים מעולמה הפרטי, בבהירות ובפרשנות מרתקת משל היה זה רסיטל מבואר או קברט ספרותי מודגם. מוכשרת בטירוף והיא עוד תגיע.

נותר זמן להצצה חטופה בסיום ההופעה של "בית הבובות". רק שלושה שירים, להיטים גדולים, כהדרנים. הגרסה הזאת, האקוסטית, שהם עובדים עליה כבר ארבעה חודשים, מסתמנת כאפשרות שפויה לראות את אמיר אטיאס, איתי שיף, איתי בן מרגי ודני מקוב, כבר במהלך חורף זה. בתנאי שתהיה ישובה. כבר המתנתי להם זמן רב מדי בעמידה...


בית-הבובות-ענק2.jpg
"בית הבובות" (יח"צ)


בערב השני החמצתי את ההופעה האקוסטית של יהונתן אופנהיים ומיכל שפירא ואת הקסם הקשה של רותם אור, שמות מסקרנים, לטובת גיחה לפסטיבל העוד בירושלים. אכלתי את הלב, אבל מקווה בשבילם - ובמיוחד בשבילי - שגם הם כאן להישאר ושתהיינה עוד הזדמנויות.


סיוון טלמור לא נחפזת

ששי היה יום עמוס במיוחד. כיון שעל האיכויות המשותפות של שילה פרבר ומאיה בלזיצמן כבר עמדתי בהופעתן עם שירי אלתרמן, יכולתי לוותר (זמנית בלבד!) על "שירי כסית" בצהריים. על המופע המשותף של ארקדי דוכין ויהלי סובול לא היתה בעיה לוותר. אין סיכוי שהם ייפגשו לאירוע חד-פעמי. וכך בחרתי ב"טעימות" של סיון טלמור.

לא הצטערתי. אפילו מאוד נהניתי. מהטעימה המוקדמת את שירים מתוך אלבום בכורה שבדרך ועוד כמה שאימצה על הדרך. ולמרות שהפסנתר אינו לחם חוקה - כך, לפחות, הודתה - שמחתי לגלות שירים טובים ומעניינים, הפקה מוזיקלית מגובשת, וגם פסנתרן נפלא (וזה לא חדש) כמו איתמר גרוס, שסיפק לה משענת בטוחה ונהדרת להיסמך עליה.

הרושם הוא שעל אף קפיצת הדרך שעשתה לה ההשתתפות ב-The Voice, טלמור לא נחפזת ומגלה זהירות ורצינות שמעוררות הערכה. היא כבר לא ילדה (מיכה הרשליקוביץ', נגן הגיטרות והמפיק המוזיקלי של המופע הוא בעלה) אבל שירי האלבום הראשון שלה חיים על הגבול שבין נערות לבגרות, מעין לונה פארק של חוויות ופנטזיות, תקוות וחלומות, אהבות וכמיהות של צעירונת מול העולם הגדול.

השירים החדשים נשמעו ידידותיים למן הרגע הראשון. ולרגע לא היה משעמם, גם בזכות האישיות הבימתית החביבה והמתוקה שלה, חוש הומור כובש, יציאות רוק'נרוליות, הגשה מתובלת בתיאטרליות מהנה ופרשנות מרתקת לשירים של אחרים ("יקירתי" של אסף אמדורסקי ששרה באודישן שלה ב- The Voice ו"17" של ג'ניס איאן, בתרגומו של יהונתן גפן). ואם גם לכם תיקרה הזדמנות לראות אותה מארחת את רן דנקר ואת יוני בלוך (המפיק של אלבומה), אל תהססו לרגע. רוצו מיד. בעצם, גם בלעדיהם. היא זמרת מצוינת ופרפורמרית מבטיחה.

פסטיבל-הפסנתר-אריאל-בשור.jpg
משתתפי פסטיבל הפסנתר 2012, (צילום: אריאל בשור)


ברמן בעורו של ניק קייב

בערב התלבטתי בין איגי דיין לאריק ברמן. הייתי צריך ללכת על דיין, המתופף של משינה שמתעקש למצוא את הקול שלו. הוא זקוק לתמיכה, אם כי עקשנותו מצטיירת כמבטיחה ריצה למרחקים ארוכים. לעומתה שירים של ניק קייב בפיו של ברמן ועוד באנגלית הם ריצה קצרה. אבל לא הצטערתי, הו לא.

בבחירה של ברמן לשיר קייב, אני רואה שיעור חשוב בקריירה שלו. לפחות בפרופורציות בעבור מי שנחפז להספיק הכל, ועדיין מכיר בצורך להתעמת, להתמודד ולחקור טריטוריות לא מוכרות.

אמנם החיוך הציני שלו היה עדיין שם, אבל בצנעה ובהכנעה מפתיעות, ואפילו בקדושה מסוימת, ברמן נכנס בעורו של קייב, הקדים פה ושם תרגומים לעברית של חלק מהשירים, ונהנה משירותי הפסנתרנות של אותו איתמר גרוס (ומחלוקת תפקידים ומקלדות ביניהם) ומנגינתם המצוינת של תומר מוקד בכינור ובגיטרה, דניאל ספיר בבס ומתן אפרת בתופים (שני האחרונים אגב, שירתו נאמנה גם את טלמור).

   

זה היה יפה לעין, לאוזן ולנפש, בתאורה האפלולית, בסט-אפ הבימתי, בלבוש המחויט והגזור היטב של ברמן, בהתנהלות של אלכוהול, סיגריות ושירי אהבה, ובשחזור הצליל והאווירה. המבטא האנגלי של ברמן לא משהו אבל הוא שימש פה נאמן לבלוזים השחורים והקודרים פרום דאון אנדר.

במיוחד בעזרתה של רונה קינן האלגנטית, הנוקבת והחדה כתער, שחזרה לשעה קלה ומהנה לימים בהם שרה רק באנגלית. זה היה אירוע פסטיבלי מוצלח ששווה בהחלט קהל נוסף. וגם תקווה, שלניק קייב תהיה סיבה לעשות פעם מחווה לאריק ברמן...


rona-keinan-anak.jpg
רונה קיינן (יח"צ)


בציר טוב- יש דברים שאסור לגעת

דווקא המופע המרכזי של פסטיבל הפסנתר, המחווה החד-פעמית ל"בציר טוב", אלבומם המונומנטלי של יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ, איכזב משהו. השירים היו אותם שירים מופלאים, עם תוספות וולכיות מתבקשות (כולל "גורם לי" ללחן חדש של גלבץ), אבל הביצועים השונים מן המקור, כמתבקש בלית ברירה, כרסמו בקסם מפעם.

וירצברג הוא מלחין מחונן, מפיק פנטסטי ונגן גיטרה מעולה, אבל הוא לא הפרפורמר הבימתי האידיאלי וגם לא הפרזנטור האופטימלי להוביל את המחווה. נוכח הווידויים של שותפיו להפקה הזאת (בעיקר מצד ערן צור וירמי קפלן) וניסיונותיהם לשפוך אור על היצירה של וולך ועל יחסם כלפיה, נוצרה הרגשה שמנחה מיומן היה מיטיב לנווט את המופע ולהובילו לחוף מבטחים, מבלי שהמופיעים יחטפו מיקרופונים וזכות דיבור כמו היה באסיפת בחירות.

   

המאמץ היה ראוי. המטרה היתה נכונה. ההרכב היה הברקה (צור בשירה ובבס, קפלן בשירה ובתופים, דניאל סלומון בשירה ובפסנתר ודנה עדיני בשירה ובהקשה, כשגם ההמונד של עדי דגני הוסיף המון), השירים היו אותם שירים והקהל היה סבלני, אוהב ומכיל בצורה מפתיעה.

ערן צור גנב את ההצגה בביצועים הכי מרשימים ובחיבור הכי נכון לשירים ולמיניות שבהם, היצירה של יונה וולך יצאה נצחית ומנצחת, ורק "בציר טוב" יצא, אפעס, קצת חבול. הסיום בשיר "זה לא זה" היה כמו משאלת מוות שהגשימה את עצמה. יש דברים שאסור לגעת בהם, אבל אי אפשר לדעת מבלי להתנסות.


ערן-צור-ביג-שרון-דרעי.jpg
ערן צור (צילום: שרון דרעי)


על מופעי היום הרביעי שוב ויתרתי לטובת הופעתה (החד פעמית) של אתי אנקרי בפסטיבל העוד, בתקווה שיא יא כהן אהרונוב ואלון לוטרינגר יתנו לי הזדמנות נוספת. ואם אני קורא נכון את המפה ואת היזמות של המון ווליום בהפקה והמעורבות של רשת זאפה בשיווק, לחלק לא מבוטל מן המופיעים והמופעים יהיה המשך בימתי בצורה כזו או אחרת.

קינחתי במחווה של מירי מסיקה לזמרות-על בינלאומיות. כמי שעוקב אחריה לאורך הקריירה הצעירה והסוחפת שלה, זה היה צעד צפוי ומתבקש מבחינתה לשיר סוף סוף את ברברה סטרייסנד, אדית פיאף, מרסדס סוסה, אום כולתום ואחרות בערב משותף אחד, לצלילי הרכב לא מחושמל של גיטרה אקוסטית, קונטרבס ופסנתר (וקצת הקשה).

לא שיש לה בעיה להתגבר על כל מערכת הגברה חשמלית, אולם הפורמט הזה רק מעצים את יכולותיה הפנטסטיות כזמרת. והיא כבר בשלה לחשוב על הצעד הבא, של הופעת שורשים והשפעות בפסטיבל העוד.

מירי-מסיקה-יחצ.jpg
מירי מסיקה (יח"צ)

שני פסטיבלים בסוף שבוע אחד

נשאר רק לסגור פינה מציקה אחת. גם במדינת מרובת פסטיבלים כשלנו, עדיין ישנם חודשים חגיגיים פחות בהם נדרשת התחשבות יתר. מילא פסח, סוכות, או קיץ מפולג על ידי בין המיצרים. אבל נובמבר?

אני מתקשה להבין איך ומדוע מתקיימים שני פסטיבלי מוזיקה חשובים ומרכזיים בתרבות הנאבקת שלנו באותו סוף שבוע: פסטיבל הפסנתר מזה ופסטיבל העוד מזה. קיטוב במקום היתוך, תל אביב נגד ירושלים, פסנתר נגד עוד, רוק'נרול נגד מזרחי. תחרות מטומטמת גם אם בבלי דעת וללא כוונת זדון.

ואל תמכרו לי מענה קלישאתי בנוסח: אבל הם לא לאותו סוג קהל. היא הנותנת ודווקא משום כך. שקהלים לכאורה שונים יוכלו לתהות ולהתערות, לטעום וליהנות מזה ומזה. די להתנגשות. אלה פסטיבלים של הפקות מקור ואי אפשר את שניהם בו זמנית.

יואילו בטובם המפיקים והמארגנים, ואולי גם שתי העיריות, ויתכנסו לישיבת הפקה מקדימה כדי להפריד בין השניים. שייקח הפסנתר את סוף השבוע הראשון של נובמבר ויתכבד העוד בסוף השבוע השני של החודש. שיחליטו מה שיחליטו ובלבד  שיפסיקו לקרוע ולטלטל אותנו. ובא גואל לבית הקונפדרציה ולסוזן דלל.


למועדי מופעים >

12/11/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע