הם רק ארבע שנים בתודעה ועם "שיידע כל העולם", אלבומם החמישי, דומה ש"הפרויקט של רביבו" איתנו מאז ומעולם. רושם שיוצר רפרטואר עמוק, על זמני ומן הסתם גם נצחי, שהעשירייה המשובחת הזאת עושה קרדום לחפור ולשיר בו.

שהרי, כמו שהם עצמם ימהרו להודות בכך, הם עושים את שלהם בזכותם ועל גבם של יוצרים רבים, שקדמו ושכבו על הגדר לאורך השנים, ובזיעת יצירתם הניחו את היסודות לזמר הים תיכוני.

ההגדרה הזאת ארכאית, מצמצמת ואף מקוממת, מפני שהשירים שהאחים רביב וניר בן מנחם ועמיתם אלירן צור מבצעים הם מזמן קנון ישראלי לכל דבר ועניין, ומושרים באותה התלהבות בפי בני כל העדות והמוצאים כמו היו לשדו של הזמר העברי הפופולרי לדורותיו. אולם בהיעדר הגדרה טובה ממנה, היא תקפה לפחות בסימון הנוסטלגי התקופתי שלה, ותקפה גם לגבי הייחוס השורשי שלה.

18 שירים חדשים

כידוע, הפרויקט של רביבו הוא מחולל גל הנוסטלגיה לאוצרות הזמר הזה, שאנו ממשיכים לקרוא לו מזרחי, בגסות, בהתנכרות ובהתנשאות מסוימות. הם שהפכו את מכמני השירה המסולסלת לשירת רבים לגיטימית, כאגף בלתי נפרד משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. מירקו את שלמותיה והיטיבו את איפורה, כדי להציגה בכל יופיה והדרה.

אחרי שעשו זאת לאורך שלושה אלבומי אולפן ("מה נותר מאלה", "התחלה חדשה" ו"חם בלב") ועוד אחד מהופעה חיה בבריכת השולטן. ואחרי שצררו וקיבצו את הנפלאים בשירים ששמעו בבית למחרוזות מופלאות, הם ניצבים עתה בפני מבחן חשוב, אלבום מקורי. ואני מניח שאלמלא הכירו בערכם כמוזיקאים ובכוחם כמבצעים וגם במידת השפעתם והצלחתם אצל הקהל, היו ממשיכים להסתפק במיחזור הקיים ומוסיפים לעשות את מה שהם הכי טובים בו - מיחרוז להיטים מוכרים לקבוצות נושא – ולא קופצים אל הבלתי נודע שביצירה חדשה.

או כפי שאפשר לבחון זאת מנקודת מבטם: לא על חשבון יוצרים אחרים ועל זכרונות עבר, אלא כהרכב יוצר שפניו אל העתיד, אל הסיכוי להמשכיות שלו. לבל יעמוד באותו רגע שבו הגל ישכך (והוא כבר נרגע) ויתערערו יסודותיו של המפעל שהם הקימו במחויבות, בהתלהבות ובהצלחה שכאלה..

"שיידע כל העולם" הוא אם כך האלבום המקורי הראשון של רביבו פרוג'קט. צעד מתבקש נוכח השימוש המרובה והאינטנסיבי באוצרות עבר ו"הדלדלותם". לא שונה משמעותית בסאונד ובצבע, שמשמרים קולות וצלילים של פעם, גם לא במהות, אלא בעיקר בצורה.

עתה, משנכנסו לתחרות מול יצרני הלהיטים האחרים בפופ הים תיכוני, גם הם מגזימים כמותם במספר השירים. 18 (!), ואף לא מחרוזת אחת, שזה לכשעצמו חתירה תחת יסודות הפרויקט, אם לא מפנה דרמטי בתעודת הזהות שלו.

מצד אחד, צברו ביטחון להפגנת יצירתיות עצמאית - שבאה לידי ביטוי ישיר בתריסר מן השירים, בין שכתבו והלחינו ובין שרק הלחינו (בין היתר את סגיב כהן, עינת הולנדר ובעיקר אופיר כהן). מצד שני, על אף הוותק, הניסיון והנוכחות, גם הם לא היו מסוגלים לנפות את המוץ מן התבן והשאירו את ההעדפה להכרעת הקהל.

שניים מששת השירים הנוספים משתמשים בלחנים שאולים, בלקני (שיר הנושא, מלים של אופיר כהן) ויווני (הלהיט "אלה", מלים של משה אזולאי). האחרים הם יצירות של ציון שרעבי, מורן כרמל, דורית מוגרבי וליאור מיארה ואלירן אביטל. גם מי שרגיל במחרוזות ובהקלטות שאורכן גולש מעבר לשעת השמעה, יכול היה לקצץ משמעותית כאן, כי אם דרך חדשה, שתהיה שונה.

חיות וחיוניות

סיבוב ההופעות הנוכחי קושר שתי חגיגות. גם חורף בגוון נוסטלגי, גם שזירת שירי האלבום החדש במחרוזות האלבומים הקודמים. ובעניין הזה, של במה, שום דבר לא השתנה. ההופעה מבוססת עדיין על הנוסטלגיה, הקאנון ושירת הרבים.

השירים החדשים מקבלים עליהם את המתכונת הקיימת והמוכרת של המחרוזת. פה ושם נשמע שיר במלואו. בדרך כלל שורות, בתים או פיזמונים מהם נרקחים לתוך המחרוזות, מתמרפקים בין שירים ותיקים או דוחקים אותם החוצה. ובהרכב הזה, שמנהיגו הוא מוזיקאי ומעבד מנוסה ומיומן, המחרוזות גמישות לעילא. וגם אם שמותיהן קבועים, מרכיביהן משתנים לפי העתים והצרכים. כך למשל מחרוזת "בא לי" ("לוגם לוגם" ו"מצהלות") סופחת נציגים ממה שהיתה מחרוזת "דוניה" ( כולל"המענטזת"), ומחרוזת "שיר השירים" הנוכחית מתערבבת במחרוזת "מה נותר מאלה" לשעבר.

זו רק עדות לחיות ולחיוניות של הפרויקט של רביבו שלרגע לא קופא על השמרים, לא משעמם את עצמו ומפתיע כל הזמן את אוהדיו. העיבודים של רביב בן מנחם מחמיאים ושופעי חום, כששביעיית הליווי מוציאה לפועל במיומנות רבה את תוכנית המגרה - לעשות שמח.



הפרויקט של רביבו (צילום: ארן חן)

מחרוזות לזכר ג'קי מקייטן ועפרה חזה

אבל לטעמי, זה יותר מסתם חאפלה. רביב, שהוא גם מנחה הטקס, מתבל את דברי הקישור בפריטי טריוויה חיוניים, בסיפורים מבית, באזכורים וגם באזכרות (של יוצרים שהלכו לעולמם) לריענון הזכרון של הוותיקים, לתועלת הדור הצעיר וגם להנאתם של מגלי עולם מאוחרים. והוא עושה זאת בחן רב, עם המון אהבה וקסם.

למן הרגע הראשון של "אל תקראי לי ילד", להיט ייצוגי מן האלבום החדש (מלים: עינת הולנדר), כפיים הן חלק מהשאון. העלאת זכרו של ג'קי מקייטן היא עילה מוצדקת למחרוזת "הקסם השחור", עם "לילה טוב לאהבה" (הלילה הוא הלילה הוא הלילה), "שושנת פלאים" (צביקה פיק ואלכסנדר פן; הדרך שלהם, ולא בפעם היחידה, לשזור פופ "ישראלי" במבע המזרחי) ו"אהוב לבי".

גם זכרה של עפרה חזה שהלכה לעולמה לפני 15 שנה מועלה כהקדמה למחרוזת "שיר השירים (בשעשועים)", שירם של בצלאל אלוני ובנימין עציוני. אולי המחרוזת המפורטת בהופעה. כוללת גם את "מה נותר מאלה" (של אביהו מדינה), "מנגן ושר" (של אבנר גדסי), "ארץ אהובה", "בעבר היו זמנים" (זהר ארגוב), "עוד יום עולה" ו"הכל בגלל האהבה".

ה"הורה" של אבי טולדנו נשאלת (בנדיבות של מנצחים) למחרוזת שנפתחת עם "בזכרי ימים ימימה" ונמשכת עם "עלה נעלה" - מצד אחד שורשים, מצד אחד תקווה ואופטימיות שכה מאפיינות את הרפרטואר של הפרויקט.
"גוזל שלי" ו"אלה" מהאלבום החדש נתפרים למחרוזת משפחתית ששיאה המרגש הוא "אבא" שלהם, אותו מקדישים האחים בן מנחם (גולל האח הצעיר גדי, נגן הקלידים והמנהל המוזיקלי) לאביהם שנפל במלחמת שלום הגליל.

הפוגה קלה ברצף נעשית לטובת דקלון, הזמר האורח שלהם, מאושיות הזמר המזרחי ומי ששיריו שימשו ומשמשים אותם עד היום. אתו הם שרים את "אהובת לבבי" ו"לשיר בקול ערב" (כסאח). משאירים אותו לבד לביצוע "צל עץ תמר" ו"הקולות של פיראוס", לפני שיחזרו לשיר ביחד את "שבחי ירושלים".

עוד אזכור "ישראלי" הוא שיבוץ "אבניבי" במחרוזת "כשהשמש עולה", שיש בו לא מעט אמונה עם המורי הזקן מצד אחד ומאמינים (אין לנו על מי להישען...) מצד שני, וחתימה עם "ממש מראה נהדר". ואי אפשר בלי מחרוזת הפיוטים "חנותך" ("ידידי השכחת"), עם "יד ענוגה", "עת דודים" (בואי אל גני) ו"גדליה רבע איש", כשלזנבה מוצמד "איפה הימים", השיר המקורי הראשון שלהם, מהאלבום החדש.

הרפרטואר התימני זוכה לדגש נאה במחרוזת "תן לזמן ללכת", שכולה אמונה, עידוד, חיזוק ותקווה: אנא אלי, האר נא דרכי, שירי נהדרת. נמשכת בקסם המזרח עם "עפרה" (של רמי דנוך), "יומה יומה" ו"אימרו שמיים", וגולשת למחרוזת "שלא תעצבי" (לבד יושבת) שכולה אביהו מדינה, גם עם "רעיה" (בערב יום האשה הבינלאומי) ו"אל תשליכני לעת זיקנה", שמחלצים מן הקהל שירת בקשות ונשמה עזת ביטוי.

ההמשכיות והקשר בינ-דורי זוכים לביטוי במחרוזת שירי שבת מקוצרת  ואת הנעילה מסמנים שירי לילה, ביניהם "השקיני יין" של משה גיאת ו"איך שהיא נעלמה" של יוני רועה ואלי לוזון.

ההדרן הוא שיר הנושא מאלבומם השני "התחלה חדשה" (ומן הסרט "קומפוט נעליים"), שיר סיום אופטימלי, שחיברו יונתן שם אור ויוני נמרי ועניינו מחזוריות חיינו, שכל סוף הוא התחלה חדשה.

מענג את האוזן

אי אפשר שלא להישבות בקסמם של שלושת הזמרים בחליפות שחורות ובחולצות לבנות מכופתרות (אותם יחליפו בהמשך לחולצות שחורות; ואני אוהב את הגישה המכובדת והמכבדת של "להתלבש לאירוע") שמובילים את עגלת הזמר ומקבעים את המוזיקה התימנית (בעיקר!) כחלק בלתי נפרד מהקנון הישראלי.

יש להם נוכחות בימתית שובת לב, כובשת וממיסה, לא מעט בזכות יכולתם הקולית, לא פחות הודות לגומות לחיים ולחיוכים צחורי שיניים, והרבה בזכות השמחה וההנאה שהם מחוללים.

הם זמרים נהדרים, ערבי קול, שלא עושים עניין מעצמם ונעדרים גינונים של כוכבים. משרתי מוזיקה וקהל נאמנים. בהצגת רעיו רביבו מצטנע, ממעיט בערכו ומגדירו כמי שעושה רק בלגן, על הבמה ובאולפן, אולם יש משהו בדבריו. אחיו ניר הוא הכלאה נעימת קול בין חיים משה וליהורם גאון, ואילו אלירן צור הוא ישראל גוריון פינת רוד סטיוארט - גבה קול וצרוד משהו (ולטעמי גם המרתק והמעניין ביניהם). השילוב ביניהם מענג את האוזן ומסביר את הישרדותם בזירה האכזרית והתובענית של הפופ הים תיכוני.

ניתן לקצר את ההופעה ברבע שעה-עשרים דקות, אולם גם אם היו ממשיכים עוד שעה, לא חושב שמישהו מהקמים לפזז ולחולל היה מקדים ללכת הביתה. כך נראית הנאה.
 
הפרויקט של רביבו. חורף נוסטלגי 2015. היכל התרבות פתח תקוה. שבת, 7 במרץ 2015