סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2017 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבומים לראש השנה תשע"ז
 

 
 
מהאיחוד של קליינשטיין ופלס ועד עדן בן זקן - עמוס אורן מסכם שנה במוזיקה הישראלית


ירדנה ארזי והגבעטרון - הוי ארצי מולדתי  

המופע המשותף - כמתבקש מן הפרסונות, שתי אייקוניות מקומיות מובהקות, ומשם האלבום, מתנת חג מעולה לאוהבי שירת ארצישראל. שני דיסקים, 25 קטעים, שירים ומחרוזות, על כמעט שעה ו-50 דקות, אחד מסיפורי ההצלחה הבימתיים המפתיעים של השנה החולפת, במלואו כמעט. מ"ים השיבולים" ועד "בת שישים" שלהם, מ"דרישת שלום" ועד "אתה  לי ארץ" שלה. ביחד וקצת לחוד, עם עיבודים ברוח הזמן והמקום. ובחוברת המלים (כולן!) והצילומים גם קרדיט מכובד ויפה, אולי בפעם הראשונה, לכל חברי הגבעטרון. וכיוון שיש גם עירונית אחת ולא מעט מצטרפים בשנים האחרונות, עוד יש תקווה לכל אחד להיות חבר בגבעטרון (פונוקול).
  

  


ירדנה-ארזי-והגבעתרון2.jpg
ירדנה ארזי והגבעטרון (צילום: יח"צ)


רמי קלינשטיין קרן פלס - ההופעה

היכל התרבות - קיסריה 2016 - גם זו  הנצחה של אחת ההצלחות הבימתיות של השנה החולפת, למי שיכול לעכל ולהכיל מנת יתר של להיטים מתקתקים. שני דיסקים, 19 קטעים, שירים ומחרוזות (כולל מחרוזת הפתעה לרמי, עם ציטוטים מ-18 להיטים שלו, על פני שלוש וחצי דקות, מחרוזת משותפת של שישה להיטים וגם הקולאז' הנהדר של "שיר אהובת הספן" ו"זמר אהבה לים". גם כאן כמעט שעה וחמישים, אבל ללא מילים, רק שפע צילומים, שני שירים משותפים ("תודה" ו"עד אשר ישוב") ומופע הסטנד-אפ של פלס. לאוהביהם (אבי גואטה/ אן.אם.סי.יונייטד)


  

 
קרן-פלס-ורמי-קליינשטיין-גיא-כושי-ויריב-פיין.jpg
 
קרן פלס ורמי קליינשטיין (צילום: גיא כושי ויריב פיין)

שלומי שבת – האוסף

אחרי שנארז בכל דרך אפשרית, הפעם אוסף משולש שחוגג 40 שנות קריירה של שבת עם 54 להיטים (!) ומחרוזת מתוקים אחת. תצטרכו לפנות שלוש שעות וארבעים דקות להשמעה רצופה, ואם אין לכם זמן, סבלנות וכוח תוכלו להיעזר בחלוקה של עורכי האוסף - דיסק אחד שמוקדש לכל שירי הנשמה של מלך הנשמה המקומי, דיסק אחד כולל את כל המתורגמים, המושפעים ומנהלי הדיאלוג עם המרחב, ודיסק שלישי שמאגד ח"י דואטים נבחרים עם עמיתים -  מליאור נרקיס (לכל אחד יש) וגליקריה (צל עץ תמר), דרך גידי גוב (מה הוא עושה לה) ופבלו רוזנברג (מלדיטה לונה), ועד איציק קלה (מחפש) ויהודה פוליקר (אצלנו בשכונה), וכמובן דואטים עם האחות לאה (חלום צועני), הבת מנור (כשאת) והבן אביהו (אמונה). מושקע אבל אין מילים (ארומה/ מירו את עדן הפקות/ אן.אם.סי.יונייטד). 
     
             
  



שלומי שבת (צילום: יניר סלע)


רונה קינן - אוסף

 16 שירים על 68:25 דקות. האוסף, המקסים והמשובח לכשעצמו, גם מתסכל. מעיד על ההחמצה הגדולה של מי שבראשית דרכה נחשבה ליורשת ולממשיכת דרך אפשרית לחווה אלברשטיין. לכאורה, 20 שנות קריירה, אבל ההספק הדל של ארבעה אלבומים בלבד, מיוצג כאן על ידי אחד עשר להיטים גדולים. אמנם יש בונוסים ("בדרך הביתה" מסדרת הטלוויזיה, "הריקוד המוזר של הלב" עם גידי גוב, "רגע" מהופעה עם יזהר אשדות, וגם שני שירים שהוקלטו במיוחד - "המחט והחוט" החדש ו" אל בורות המים" המחודש) אך העובדה שלא מרגישים בהיעדרם של אחרים, מעידה שקינן עם השירה הקריסטלית ומאירת הפנים, לא עשתה מספיק? עצלנות? נוחות? היעדר תשוקה? תחליטו אתם. האריזה נאה וקומפקטית, מתכונת אלבומית של ספר שירה וצילומים מציג את כל הלהיטים הגדולים של קינן מארבעה אלבומים לאורך 20 שנות קריירה. (אן.אם.סי.יונייטד).


  


רונה-קינן-עמית-ישראלי.jpg
רונה קינן (צילום: עמית ישראלי)



בייבי אוריינטל 3 - שירי ילדות ישראליים

שירי ילדות ישראליים בצלילים של מוזיקת עולם - גם זה סוג של אוסף. תריסר שירים על 35:20 דקות. מחציתם בגרסאות אינסטרומנטליות (כבסיס לקריוקי?) ומחציתם מושרות על ידי דויד ברוזה (בואי אמא; שיר הדגל ודווקא הוא לא לאוזן צעירה), ליאורה יצחק (גלי), יסמין לוי (הצריף של תמרי), אלברט עמר (טוליק) ו 'וקה פרפיניאן (אחותי הקטנה, בחלקו בפורטוגזית חיננית). הרעיון קצת מיצה את עצמו, אבל מתאים למשנת הבידול של שרת התרבות הנוכחית - ניכוס קלסיקות ישראליות והטבעתן בחינוך מחודש לגיל הצעיר. ספק אם ילדים יכולים להעריך את ההשקעה בהפקה המוזיקלית, על הגוונים והניחוחות הבינלאומיים, מדרום אמריקה דרך אנדלוסיה ועד הודו הגדולה. יצטרכו לעבור את חוויית הדמיון המודרך בחברת הורים ומבוגרים. הערך המוסף הוא בדברי ההסבר על כלי הנגינה האותנטיים המשתתפים באלבום - העוד הערבי, הסנטור הפרסי, הפנדירו הברזילאי, הבנסורי ההודי, הגימרי המרוקאי והפנטאם השוויצרי (הליקון).


  



בינת אל פאנק

על הגל האתני רוכבת שביעיה משובחת זו שבהפקתו המוזיקלית של אייל תלמודי מציעה שמונה קטעים בכ-30 דקות עם פאנקי-ג'אז-כליזמרי. תערובת רעננה של לחנים עממיים תימניים עם יצירות מקוריות (בעברית!) של חברי ההרכב. מצד אחד, גישה חיננית, חיונית, משעשעת בהגשתה, עתירת אדרנלין וקצב בהתנהלותה, מצד שני, תחושת דחיפות וחשיבות אמנותיות. הקטעים הבולטים לטעמי הם "מן זאמאן" שמשלב אמירה בעברית על מצבנו בסביבה ומצבנו פנימה ו"מיליון סודנים" החברתי. בצבעוניות האריזה משתלבים תרגומים לעברית וכתיב בערבית. יציאה (קמע).


  



דיקלה - סיפור אופטימי

בניגוד לראשית הקריירה, המוערכת אך הבעייתית שיווקית ותדמיתית, דיקלה מצויה היום במצב שבו היא יכולה להקליט אלבום שני בתוך שנה, המשך ל"ואם פרידה" המצליח. כיף לה. ואכן הסיפור האופטימי שלה, שהוא הסיפור האופטימי של כולנו, של אהבתנו למוזיקה שמתנחלת בלבבות בין הנילוס לנהר של סביליה, ממשיך-מרחיב את היריעה של קודמו. עשרה שירים על 33:53 דקות, ביניהם מספיק יצירות טובות, משמעותיות וראויות להמשיך את האפוס המתרקם של הדיווה המתהווה. האהבות המלודרמטיות, עזות הביטוי והצבע, הפרייזינג המסחרר, ההטעמה יוצאת הדופן, הקול הצרוב, הנשמה והכוונה - פשוט עוצרת נשימה (הליקון).


  

דיקלה2-זוהר-רון.jpg
דיקלה (צילום: זוהר רון)



עדן בן זקן - תאמין לי

לטעמי, האלבום השני של בן זקן, נשמע קצת יותר לחוץ, מייבב ומזיע, אבל עדיין מצליח לשמר את רוח המשובה הרעננה, שאפיינה (ובחוכמה!) את האלבום הראשון. השירים האלה, של הצחוק, הדאחקה והסתלבט, מגיעים אמנם מאוחר (ג'נטלמן, אף אחד, כל העיר שלנו, בא לי עוד), אבל ממשיכים להזין את יומרותיה של בן זקן כבשורה מרנינה בפופ הישראלי בכלל ובגזרתו הים תיכונית בפרט. הילדונת מקרית שמונה חיה את הרגע כמו שצריכה זמרת פופ, שרה לעצמה ולבנות גילה, ונהנית משירותי היצירה של דולב רם שחתום על שמונה מ-13 השירים (48:51 דקות, קצת ארוך), חמישה מהם עם פן חזות. כוכבת בהתהוות (ארומה / אן.אם.סי. יונייטד).


  



מורין נהדר - גוֹלֶה גַנדוֹם

בניגוד לשתי המבצעות הקודמות, האלבום השני של נהדר מיועד לחובבי האתניות והאוריינטליות הארד קור, הפרסית. קולאז' של 11 פיוטים עממיים, שירי אהבה וחיזור, חתונה ויין, ערש וכמיהה, בתזמור עשיר ורחב ידיים (הפקה מוזיקלית של אירית גוראל). נהדר, נהדרת כשמה, צלולה ומשכרת, מתפללת ומקוננת, מבקשת, משתוקקת ומתגעגעת, וגם מבלי להבין מלה אי אפשר שלא להיכנע ליפי שירתה האמנותית. מלבד שיר הנושא, שמשלב משפט מהניגון הברסלבי "לכה דודי", נמצא כאן גם הלהיט "גולה סאנגם" (פרח מאובן), משירי האהבה המפורסמים של שנות ה-70, ומסמל את סוף עידן השאה. מה שמגביר את סיכויי האלבום בעולם כיצירה חתרנית נגד המשטר האסלאמי הנוכחי (הליקון).


  


מורין-נהדר-אילן-הבשור.jpg
מורין נהדר (צילום: אילן בשור) 


טיפקס - עבודת כפיים

יותר ממה שעשה הזמן לטיפקס - עשר שנים מאז האלבום הקודם שלה ושנתיים מאז שבה לפעילות - הוא עשה לנו, הציבור. פרספקטיבה, פסק זמן ארוך למחשבה ולעיכול, והכרה שהאמירה של קובי אוז וחבריו הקדימה את זמנה והפכה להיגד הנכון והמדויק ביותר לחיינו כאן. "עבודת כפיים" המצוין, שרואה אור באקלים חברתי ופוליטי רווי יצרים, רק מזקק את האמירה ואת היצירה, ככור היתוך חברתי-מוזיקלי מושחז וחד, נוקב ומדויק למציאות הישראלית על כל רבדיה. בדרכה הממזרית-הומוריסטית, הערס פואטית, בדילוגים חינניים ומלאי עזוז בין מקצבים מלהיבים וסגנונות מרקידים, בשימוש בכלי נגינה אותנטיים ודיגיטליים, ובמגע הים תיכוני החם והמשפחתי, מלא האמפתיה והחיוניות, טיפקס משרטטת תמונה עכשווית מדויקת שצבעיה הם מוזיקה ים-תיכונית, פרובינציה ורדיפת מותגים, קשיי קליטה ופרנסה, עדתיות ועוולות חברתיות, וגם נגיעות פוליטיות. והכל, במתק שפתיים משעשע ופוגע, שחודר עמוק ונצרב בתודעה. אולי האמירה של אוז יותר אישית מכל מה שיצר עד כה בעבור הלהקה (שיר הנושא על אביו, "לא היה לנו כלום" על אמו, "מר אלבז" על סבתו, "בדרך אל ההר" על חייו בתל אביב) אבל היא הנותנת בעבור כולנו. מושלם (עננה / הליקון).


  



להקת-טיפקס-צילום-מוטי-חסון.jpg
טיפקס (צילום: מוטי חסון)

שלום חנוך – זום

גם שלום חנוך מציע, כמנהגו מדי פעם, מבט ותובנות משלו לגבי המציאות הישראלית. האקלים החברתי לא משחק לטובתו. התמורות הפוליטיות ב-30 השנים מאז "מחכים למשיח", הפכו את מי שהיה המורה והמוכיח, המנהיג ונביא הזעם של האשכנזיות הדעתנית והבוגרת, השמאלנית המרכזית, לפחות רלוונטי ומשפיע, מנותק ומרוחק, פחות נשמע ומייצג ("המדינה הזאת צריכה אמא" הוא אמנם שיר כאב אך אין לו שיניים). ובכל זאת, "זום" שלו, במרחק לא אופייני של שנה בלבד מאז "המקרה והטעות" קודמו, הוא אלבום מרשים עם שירים מצוינים, שזוכה להפקה מוזיקלית נהדרת, החלטית, רעבה ומאתגרת, אחת הטובות של לואי להב בשנים האחרונות. זה ריתם'נבלוז נהדר, רב פנים, פניות ותפניות, המצאות וגוונים (כמו האקורדיון ב"זום", המפוחים ב"המזוודה" או הלירה ב"אל חסר רחמים"). חנוך, רב-אמן ביכולת לספר סיפור בשיר, משוטט בשבילי הישראליות עם שירי אהבה, רומנטיקה ומין, רעיונות תיאטרליים ("אתה אשם בכל" עם שלומי שבן, "שבע בערב" בעקבות אלתרמן ו"עיר החטאים" שנשמע כמו סינופסיס למחזמר אפשרי) ואמירות חברתיות פוליטיות אירוניות. רק חבל שלצד "גיטרה", תמצית המוזיקה, התשוקה והדרייב שלו, נכלל הדואט המגוחך "איך זה את" עם שרית חדד. היתה תאונה? מקרה, טעות (התו השמיני).


  



שלומי ברכה - מאדים ומחוויר

על זה נאמר, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, שמאפשר לברכה, ממנהיגי להקת "משינה", לפרוש את משנתו המוזיקלית האלטרנטיבית, אפילו תרתי משמע. הביטוי הכי נאמן לה הוא בבית הפותח של שיר הנושא: "מסתובב סביב האזור ועצמך ומשחר לטרף/ והכתובת שנתנו לך שגויה ומסתובב בלי הרף/ בסיפור המסתורי הזה שלך אין סופים יש התחלות/ ובעיר הזאת אתה זאב ולא מלך החיות". רוק אורבני מהדהד, חריף, חסר מרגוע ולא מתנחמד, AOR קלסי, אגדות ומעשיות למבוגרים אובדים ומתלבטים, שמתקשים להשלים עם הגיל, עם המעמד, עם החיים, וגם ניסיון להגיד משהו עלינו ("עטלפים" למשל). ברכה הוא זמר תמציתי, ממש כמו היצירה שלו. גם כשהוא מתבדח, היא לא מרשה לעצמה להיות מבודחת וקלילה, אלא "רצינית", מהורהרת, שקולה, קדורנית משהו, רוויית געגוע למשהו טמיר. רוק'נרול כפי שהוא מצטייר בדמיון, כשנגיעות הקלידים והמחשב האווריריות והאווירתיות של עופר מאירי, מקלות עליך להישאב פנימה, אל אסתטיקה אחרת, שונה לחלוטין מ"משינה" המוכרת (התו השמיני).


  
  



ערן צור - המסלול המואר

לכאורה אוקסימורון. תאורה אצל ערן צור היא דבר יחסי, חשוך אפילו. מתעמעמת וטובעת באפלוליות המשכרת של שיריו ויצירתו. גם באלבומו השישי, הטוב ביותר שלו לטעמי, הוא נהנה להשתכשך ולהתלכלך באזורים האפלים של נפש האדם ובכתיבה ללא סייגים וגבולות על יצריו וגחמותיו. קובץ נהדר של עשרה שירים מצוינים, שכרגיל אצל צור הם מאוד אינטליגנטיים, תובעניים ומאתגרים, חדים וחודרים, מסקרנים ודורשים האזנות נוספות, ממש כמו תגובת הדאבל-טייק לתצלום העטיפה הדו מיני. אין אצל ערן צור שירי אהבה פשוטים. תמיד יש בהם רבדים נסתרים, שתענוג לתהות ולהתחקות עליהם. ולצד שירי אהבה, יצר וחשק, חלקם בשפה לא תקינה פוליטית ("יכול להיות אבא", "חתלתול"), הוא מציע שירים מוארים יותר, של רלוונטיות ואקטואליה לחיינו, כמו "כלנית" הפותח, על שחיתות ורקבון בציבוריות, "בלשים" על זכויות האדם, או "לפענח חידה" על אלימות כנגד נשים (עם רמזים יותר ממפורשים לדמותו של שמוליק קראוס), וגם יציאות מפתיעות על ארץ וטבע ("ירוק בין התלמים") והתמודדות אמיצה, קריאת תגר מחשמלת, עם "כולה שלי" הפוליטי של זאב ז'בוטינסקי. האלקטרוניקה של עופר מאירי בהפקה, ובעיקר כלי הנשיפה, מוסיפים רכות מפתיעה ומזמינה. נפלא (התו השמיני).


            


עידו גונן - הלילה שלך

נתן אלתרמן, לחנים חדשים - מהנה תמיד לפגוש מחדש את השירה המוארת והאלמותית של נתן אלתרמן. גונן, מוזיקאי אלטרנטיבי, מבקש להטביע חותם משלו, בלחנים חדשים ל-11 שירים, מקצתם מאוד מוכרים - כמו "חיוורון גדול" (ערב סתיו יפה) ו"הלילה שלך". על בסיס העיבודים, הנגינה וההפקה המוזיקלית שלו, הוא נעזר בזמרים-עמיתים כנועה גולן, אילן דמרי, מיטל מיכאלי ומוכרים אף פחות מהם, להוציא את שאיפתו לפועל. מאמץ כן ויפה שראוי בהחלט להזדמנות. בכל מקרה, התענוג על שירתו של אלתרמן מובטח. גונן עושה לו כבוד גדול (עצמאי).


  



עידית צין - שיר נפש


שלוש שנים אחרי אלבום בכורה, צין - שמגדירה את עצמה כ"יוצרת צעירה בגיל די מתקדם" - מבקשת לבקע את תקרת הזכוכית, ומציעה עשרה שירים בהפקתו של עמיר לב. משהו לא מסתדר בחיבור בין הנפש הרגישה והתמימה והשירה הנוגה והמלנכולית בדרך כלל שלה, שנשענת בעיקר על שירי משוררים מקומיים (אלתרמן, ברנשטיין, עמיחי) ותרגומים והשראה של זרים (ריימונד קארבר ופינקולה אסטס), לבין המבע הרוקי המחוספס שלו. זה ניסיון כן ואוהב, לפרקים מרגש, ליצור משהו משלה, אבל אני בספק אם לא היה כאן ניצול של תמימותה ותשוקתה למוזיקה. בכל זאת, מה לה, בת 55, ולנגנים מן השורה הראשונה כחיים רומנו, מאיר ישראל, מאיה בלזיצמן ואחרים. לפחות השאירו לה רצועה פנטסטית אחת "לריימונד C", בלוז מרהיב עם הגיטרה של רומנו, הצ'לו של בלזיצמן והליווי הקולי של לב, כשגם "אגדת אשת הזאב" הנועל, הוא יצירה מרשימה, של הנגנים יותר מאשר שלה (עצמאי).



  





חני דינור - עכשיו נאהב

אני אוהב את החריצות והדבקות במשימה של דינור. אולם אחרי "משוררים בדואט", מאלבומי המשוררים המשובחים ביותר של השנים האחרונות, הנחתי שכמלחינה מחוננת וכמבצעת מרהיבה היא תמשיך לבצר את מעמדה כיוצרת שמעמידה את הטקסט בראש אמירתה האמנותית. היא עושה זאת בשלושה-ארבעה שירים בלבד (מתוך אחד עשר, 35:01 דקות), שהם גם הטובים יותר לדעתי (כמו "הערב הירוק" של אורציון ברתנא, "אהבה וכאב" של ז'קי ברקן ו"שיר שעף" של לאה נאור). באחרים שלטת אתניות-פולקית קלילה, עשויה היטב מוזיקלית (עיבודים, הפקה ונגינה קובי ישראלית), אך לא מבודלת וייחודית. את החזות המוקפדת של אמנותה סודקות בחירות לא מוצלחות ב"גשם שמש" הבלקני מדי, ב"חתן כלה" המתחנף והמיותר, ובשיר הנושא, בלדה סנטימנטלית סן רמו'אית (והלחן היחיד שאינו שלה) שבו נדרש לטעמי זמר אחר לדואט על אהבה ושלום (עצמאי).



  

 


חני-דינור-אריאל-בשור1.jpg
חני דינור (צילום: אריאל בשור)


28/09/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע