אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2017 פברואר 
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן איה כורם: זה הסיפור שלה
 

 
 
רק על הבמה, הקונספט מקבל את הכוח, ההיגיון והכבוד המגיע לו. בין שהיא שרה את מרבית השירים, כולל אלו שהועידה למבצעים הגברים, ובין שהיא רק מנגנת, כורם מעניקה כוח וחיות, ובעיקר חיוניות וזהות להופעה. ההמלצה שלי? לכו על המופע. ככל שתתקשה כורם לדבוק בפורמט הזה, המורכב והיקר, כולל הזמרים האורחים, כך הוא יהיה יותר ויותר שלה."
בניגוד לאלבום 2023, שבו כורם היא נוכחת-נפקדת, במופע בזאפה היא לא נעדרת לרגע מהבמה וגם לא מוותרת על פיסות חייה


אני לא אוהב אלבומי קונספט. כלומר, אני מכבד, מעריך ויודע ליהנות מהם, אך רק בתנאי שהם לא מכריזים על עצמם מראש ככאלה. שישאירו לי את חדוות הגילוי. שאני אשמח להיווכח שהם כאלה. כמו פיצחתי חידה מסקרנת או אתגר מלהיב.

אלבום קונספט הוא תבנית כובלת. מאיימת. סוגרת על הדמיון. מכריחה לחשוב כפי שיוצריה מבקשים שנחשוב. ואני לא אוהב את זה. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביצירת אמנות שיוצאת נגד הניסיון לקצץ בכנפי החירות של היוצר ואמנותו. כמו "אלפיים עשרים ושלוש" של איה כורם.
 
לא נפלתי ברצפה
 
האלבום הוא אלגוריה למלחמתה של היוצרת בכוחות אופל ורוע גדולים ממנה. מערכה שפרקיה נפרשו בתקשורת, בדיווחים מדיונים בכנסת ובבתי משפט, ומאוחר יותר - בראיונות חירות וניצחון. היצירה האמנותית היא פרויקט שאפתני, אפילו מגלומני, לתאר במלל ובצלילים, בסיפורת ובאיורים, את המחשבות, התחושות והרגשות האישיים שלה לאורך אותו קרב עקוב מדם ליבה במאבק על עצמאותה האמנותית והכלכלית.



   


באלבום 25 קטעים. 13 שירים ותריסר קטעי סיפורת ומעברים מדוברים (בקריינותו ובהגשתו של השחקן ואיש הרדיו יובל מסקין) שנפרשים על פני 57:19 דקות. כהפקה עצמאית, ברוחב יריעה שכזה - עם ריתם סקשן ופסנתר, בהפקתו המוזיקלית של אדם בן אמיתי, נגן גיטרות ובן זוגה לחיים של כורם, חטיבת כלי מיתר סימפונית (15 נגנים!) בניצוחו של רפי קדישזון ובהשתתפות של כ-40 זמרים (סולנים אורחים וחברי מקהלת "עדי" שליד האנסמבל הקולי הישראלי) - נזקקה כורם לגיוס כספים מן הציבור. היענות הקהל לבקשת העזרה שלה באתר הדסטארט, היא לא רק סיוע כספי, אלא מענה חיובי לתהייה אם שאנשים משתוקקים לשמוע אותה ואת מה שיש לה להציע.

"אלפיים עשרים ושלוש", שמו מרחיק העדות של האלבום, רחוק מלהיות עתידני (על אף סיפור מסגרת שמשתעשע בשליטה במחשבות נוסח האח הגדול ותיעולן לרצון אדון נעלם). רק מציין עובדה יבשה שזו השנה בה היתה אמורה כורם להשתחרר מכבלי חוזה העבדות הדרקוני שלה, מבחינתה.

לא נפלתי ברצפה מהאלבום. משני טעמים עיקריים: האחד, סיפור המסגרת, שלמרות מיומנותו הסמכותית של מסקין בקריאה, אינו קוהרנטי דיו לטעמי, ועל אף האזנות חוזרות, צלילה לתוך הטקסט וניסיון לצלוח את הקומיקס הנלווה, מצאתי אותו מבלבל, מעייף ומתיש. השני, ההחלטה לשתף זמרים אורחים בסיפור שלה, להופכו מעניין אישי לאינטרס אמנותי כללי, מצטיירת בעיניי כפומפוזית. אני מקבל בהערכה את התגייסותם לקריאתה, מן הסתם מתוך הזדהות והצדעה לאומץ ליבה. יש בכך אמירה שכל אחד יכול היה להימצא במקומה. אך גם "בריחה מאחריות", שכן זה הסיפור שלה והאלבום שלה, והיא היתה צריכה לעמוד בחזית הביצוע, עם האמת והכוח שלה, ולא להסתפק בשיר וחצי - "איש טובע" הנועל ו"למה אתה מתגעגע", הדואט עם ארקדי דוכין, מיד אחרי הפתיחה. 


איה-כורם-1-יובל-אראל.jpg
איה כורם (צילום: יובל אראל)



בפיהם של אחרים

ברשותכם אתעלם מסיפור המסגרת ואחפש את כורם בשירי האלבום לפי סדרם. ההצהרה "הכל למכירה" בפי דני ליטני היא פתיחה אפוקליפטית משהו, מלאת זעם, התרסה וכעס על כל העולם, שמצטייר כבית כלא לאנשים ללא חופש, שרק חושבים שיש להם אפשרות בחירה.  גוש ב"חור בבטן" היא פה לצעקה של כורם: הייתי עולם, הייתי בן אדם, ועכשיו יש לי חור בבטן ולב אחד, שחור מאבן.

איה-כורם-ואפרת-גוש-צילום-יובל-אראל.jpg
איה כורם ואפרת גוש (צילום: יובל אראל)

התסכול גואה והמחשבות מנקרות ב"למה אתה מתגעגע" עם דוכין שמנסה לנחם ולפייס. פעם היו לה פנים ושם, ושמחת חיים, עכשיו רק תהיה "שהיית יכולה להיות מאושרת/ את רק לא בטוחה איך זה מרגיש". הייאוש מהמצב ("טוב לא יהיה לך אף פעם") מוביל למסקנה שרק "האמת תשחרר אותך" (עם רונה ) - חיים בחלומות, אבל רק המציאות הכואבת משחררת את האמת. אלא שהניסיון לפנות בבקשת סיוע ל"שירות לקוחות", לעזרה מבחוץ (דואט של קרן הדר ואלון עדר), מבהיר שאין עם מי לדבר.


איה-כורם-ורונה-קינן-יובל-אראל.jpg
איה כורם ורונה קינן (צילום: יובל אראל)




מה שמוביל ל"מאמינים" (בביצוע דנה עדיני ורביעיית 4B הגברית) בו קל להתפתות ("מי שלא מאמין - מפחד") להתכתבות עם שטיפת המוח האמונתית והאייל גולנית ("מי שמאמין לא מפחד"), אולם הוא מסמן, כסוף החלק הראשון של היצירה, את רגע ההתפכחות של כורם: לא להאמין לאחרים, לא לפחד, אלא רק להאמין בעצמה.

"דוד" (בליהוק מפתיע של ישי לוי) הוא סימן ראשון למהפך בגישה. שואבת כוח מדוד יפה העיניים, לפני היותו מלך, כדי לצאת למאבק, במטרה להרוג הענק קודם שיקום עליה - "לא חיפשתי את הקרב/ ולא ביקשתי את הדם/ רציתי סוף סוף לנצח ...נמאס לי להיות בצד/ שכל הזמן מפסיד".

  


המאבק מלווה בעליות ומורדות. ברגעי הייאוש חיי הזוגיות משלמים מחיר כבד, כפי ששרה נילי פינק ב"אלף פעם"; או כפי ששרים יהוא ירון (שותף בייעוץ האמנותי לאלבום) והראפר נצ'י נצ' ב"תופעות לוואי", על הפגיעות הנפשיות והגופניות, המחשבתיות והמעשיות (עם ציטטות מ"אני שוכב לי על הגב" של יענקל'ה רוטבליט). אבל כל עוד יש סיכוי להיגמר ולא להתפורר, יש להמשיך ולהיאבק עליו, כפי שמציע דניאל זמיר (ברכות מפויסת ומפתיעה) ב"אני לא אמכור אותי", השיר היחיד באלבום שמילותיו נכתבו בידי יוצר אחר, אביב נוימן, וכורם אימצה כאילו הוא שלה.


  


הסיום שייך להעצמה נשית. "אשה בסירה" (בפי מזי כהן הנהדרת והנבונה) מסמן חיים חדשים; "מצרים" (בפי לאה שבת) מסמן את הנחישות שבהליכה אל הלא נודע (אמנם אחד מהסוף, אבל הוא שיר המפתח באלבום. מצרים כסימבול לעבדות, להכרח להשאיר הכל מאחור ולפתוח דף חדש וחלק. ולא בכדי הופך ההמנון החוזר "עבדים היינו, היינו עבדים/ עבדים עדיין, עדיין עבדים" לרפריזה לאורך ההופעה); ו"איש טובע" (היחיד, כאמור, בביצוע היוצרת) הוא הלקח והמסקנה - אסור להתייאש. גם אם אבד הכוח, עדיין נמצא תעצומות נפש.

מצד אחד, אי אפשר שלא להאמין לה. בכל זאת איה כורם ניהלה מאבק הרואי, פורץ דרך, כנגד כל הסיכויים והתקדימים, ורק בכוח אמונתה ואמנותה הצליחה להחזיר לידיה את האחריות ליצירה, לקריירה ולחייה. מצד שני, למה לתת את השירים שלה בפיהם של אחרים? 
  

  


לכו על המופע

 
המופע הבימתי מספק את התשובות. אמנם הסיפור קוצץ אך נשאר מיותר לגמרי, לא מעניין ולא מתחבר, על אף ליווי בווידאו-ארט (של עומר רבינוביץ' וגד טש) שמקרין איורים מספרון הקומיקס (של האחרון) המצורף לאלבום, ועל אף ניסיונותיו הכנים של מסקין להפיח בו חיים ולהפוך אותו לרצ'יטטיב באופרת רוק (מסקין אף הגדיל עשות כשהתאפק לא לעשן, דבר שאינו עושה אפילו בהצגת היחיד שלו...).

אולם שאר המרכיבים היו חזקים ומשכנעים הרבה יותר. ראשית, הרכב הליווי שכלל את בן אמיתי בגיטרה חשמלית, עיבודים והפקה מוזיקלית, הדר גרין בבס, מתן אפרת בתופים ואיתמר גרוס בקלידים. חתיכת הרכב שסיפק חתיכת נגינה. מפרוג רוק, מטאלי, פסיכדלי, מתחרע ומתפרע, כביטוי לזעם האצור, לתסכול המבעבע ולייאוש המתפרץ, עד למצעי קלידים רכים, רגישים ורומנטיים, כמשקפים תקוה והמשכיות. קשה היה להאמין שרק ארבעה אחראים למצלול העשיר העוצמתי, האנרגטי והסוחף שקיבל חיים משלו על הבמה, בהתעלמות מהתוספות האולפניות של מיתרים, נשיפה וקולות. הממשק בין העין לאוזן העניק חוויה עזה יותר.

שנית, נוכחותה של כורם על הבמה. לא שהיא דיווה או שניחנה בסקס-אפיל יוצא דופן. אלא שבניגוד לאלבום, בו היא נוכחת-נפקדת, מוותרת על תפקידי השירה לאורחיה, במופע היא לא נעדרת לרגע מהבמה וגם לא מוותרת על פיסות חייה. בין שהיא שרה את מרבית השירים, כולל אלו שהועידה למבצעים הגברים כליטני וכזמיר, ובין שהיא רק מנגנת בגיטרה אקוסטית, כורם מעניקה כוח וחיות, ובעיקר חיוניות וזהות להופעה. אין ספק שזה הסיפור שלה.

רק על הבמה, הקונספט (בבימויה של איה קפלן) מקבל את הכוח, ההיגיון והכבוד המגיע לו. סדר השירים שונה רק במעט. אחד מהם, "דוד", נשאר בחוץ (למעשה נועד להיות הדרן שני, אך הצופים לא התעקשו). כשהזמרים האורחים, שואבים השראה מנוכחותה של כורם לצדם, ויוצקים אופי והזדהות בשירים "שלהם", במיוחד אפרת גוש, פרפורמרית יחידה במינה. צועקת, עורגת, מתפנקת ב"חור בבטן" על אחד השולחנות, ומוכנה להקריב את עצמה ולהתרסק על הבמה ב"אני לא אמכור אותי" לצידה של כורם. פאם פאטאל במיטבה. גם ירון ונצ'י נצ' מפליאים בהופעת מחץ, חדורת חרי-אף והתרסה, תזזיתית וחסרת מנוחה, מלאת אנרגיה ותנופה מסחררות, מספקים חיזיון בימתי יוצא דופן ל"תופעות לוואי", שאליו מצטרפת בשמחה גוש עם ציטטות רלוונטיות מ"חור בבטן".


קרן-הדר-ואלון-עדר-צילום-יובל-אראל.jpg
קרן הדר ואלון עדר (צילום: יובל אראל)

קרן הדר ואלון עדר נשארים נאמנים למבע האולפני ב"שירות לקוחות", היא בווירטואוזיות הקולית הנפלאה שלה, הוא באינפוף האופייני לו, ועולם הפופ לא נשמע רחוק יותר מהאופרה כמו במפגש הקולי בין השניים. הם גם מצטרפים לכורם בשירת "מאמינים" הקצרצר (שתי דקות בלבד). הפתעה מרנינה מספקת רונה קינן בביצוע הבימתי של "האמת תשחרר אותך" שהיא שרה באלבום. בהתמסרות כאילו השיר היה שלה. כאילו האמת מפוצצת אותה מבפנים, לרסיסי אנרגיה שמתפזרים על הבמה הקטנה של זאפה ומרחיבים אותה.

"מצרים" הוא הפינאלה האמיתי על הבמה. כורם מתחילה וכל אורחיה מצטרפים אליה לרפטטיביות של "עבדים היינו, עדיין עבדים". שלאחריו מסתמנת נפילת מתח. גם ב"איש טובע" וגם בהדרנים שלא מכאן - "אל תאמיני" (רק עם גרוס בקלידים) שמואר כחזון העצמה נשית ומתחבר היטב לקודמיו, ו"שיר אהבה פשוט" שבו כורם מזמינה שירה בציבור, אך זו מבוששת להגיע והססנית במפגיע, למרבה האכזבה.

ההמלצה שלי? לכו על המופע. ככל שתתקשה כורם לדבוק בפורמט הזה, המורכב והיקר, כולל הזמרים האורחים, כן ייטב. כך הוא יהיה יותר ויותר שלה.

  


איה כורם. אלפיים עשרים ושלוש (
Play Records)
איה כורם. 2023 בהופעה. זאפה תל אביב. שני, 12 בדצמבר 2016


למועדי מופעים >

15/12/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע