סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2017 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לחוה אלברשטיין
 

 
 
באלבומים של אלברשטיין צריך לשמוע גם בין המילים, בין השורות ובין השירים. גם את מה שאין בו. בבחירות האמנותיות שלה יש תמיד אמירה עלינו, על מקומנו, על חיינו ועל עתידנו, גם אם היא אינה מפורשת. והאסקפיזם לכאורה, הסגנוני והמרוכך של "בוא המורה", הוא בפירוש היגד מהדהד על מה שאנו חסרים כאן והיום."
אחרי 50 שנות יצירה, אלברשטיין חוזרת באלבום קאובויז, עם שירי הורות, אהבה וחופש


אין לה מתחרים

מלבד היותה היוצרת הפעילה, המקליטה והמופיעה, הוותיקה והפוריה ביותר שבקרב זמרות ישראל - ואולי כפועל יוצא מכך - חוה אלברשטיין הפכה מכבר לסוגת על, יחידה ומיוחדת במוזיקה הפופולרית המקומית.

הדיסקוגרפיה שלה היא הארוכה, המגוונת והעשירה שיש לזמר-יוצר ישראלי כלשהו. הקצב שלה, שעומד על לפחות אלבום בשנה, הוא ללא מתחרים בתעשייה המקומית. בפתח השנה ה-50 לקריירת ההקלטות שלה (כן, מאז 1967) עם "בוא המוֹרֶה" החדש, היא עומדת על 62 אלבומי סולו - לא כולל אלבומי הופעות, אוספים, מארזים ושיתופי פעולה עם יוצרים ומבצעים אחרים.

להמחשה, האלבום החדש שלה הוא השביעי בעשור הנוכחי, אחרי "ברוך הבא" (2010), "ילדת טבע" (2011), "ואיך אצלך" (2013), "סרנדה" (2014), ואלבומי האוסף "סיפור אינטימי" (2012) ו"סיפור חיים" (2016), שמוגדר כאנתולוגיית שירי משוררים. כל אחד והאופי המובהק והשונה שלו.


חוה אלברשטיין. צילום: ניב עשת כהן


העצימות הזאת מעוררת הערכה והערצה להתמדה ולחדווה, לחריצות והיצירתיות של אלברשטיין. יותר מכך היא מעידה על רעב וסקרנות עצומים, בלתי נלאים ולא מסופקים, גם בגילה המתקדם (בדצמבר הבא היא תציין את יום הולדתה ה-70). בה בעת היא מעידה על ההערכה הרבה ותולדתה - מדיניות יד פתוחה, שמהן נהנית אלברשטיין בחברת התקליטים בה היא חתומה מאז השתחררה משירותה הצבאי. עניין לגמרי לא מובן מאליו, ואולי גם ראוי להירשם כשיא גינס. אגב, אז קראו לחברה סי.בי.אס, בהמשך הפכה לאן.אם.סי., ועתה היא אן.אם.סי.יונייטד. באותיות אנגליות כמובן, שזה ההיפך הגמור מאלברשטיין - הארכיטיפ של זמרת-יוצרת ישראלית.

השותפים של חוה

"בוא המורה" (עשרה שירים, 33:37 דקות) מצטרף לרשימה המפוארת של עשרות קודמיו. רק שבניגוד להם זה אלבום הלהקה המוצהר הראשון של חוה אלברשטיין, כולל שיתוף הפעולה שלה עם להקת הפלטינה מ-1974 (טרום העידן בו החלה לכתוב בעצמה) ועם הקליזמטיקס מ-1998 (שהוקדש לשירים ביידיש).

ההצהרה ניבטת מחזית האריזה של הדיסק. הוא נושא אמנם את שמה של אלברשטיין, אך באופן תקדימי כמעט מציג תמונה קבוצתית שלה עם שותפיה ל"בוא המורה": המפיקים המוזיקליים והחולקים בעיבודים עובד אפרת (גם בס וגיטרה), ערן ויץ (גיטרות וכל הלחנים), אבי אגבבה (כלי הקשה) ויואב שְדֵמָה (טכנאי הסאונד; זה עם היוקלילי בצילום).

יותר מהתצהיר מעיד המצלול, שמציע נוכחות קולית גברית לא מוכרת באלבומי הסולו הקודמים של אלברשטיין. בעיקר של ויץ, אך גם של האחרים. בפירוש עבודה של להקה, שנותנת סוף-סוף פנים לחבורה שאיתה על הבמה (לא כולל שדמה, כמובן) בשמונה השנים האחרונות.

לכאורה, זה אלבום אקלקטי. כהרגלה וכאהבתה, יש בו שירי משוררים (תשעה במספר) ורק אחד מקורי שלה. שניים מהשירים מתורגמים מיידיש (גם זו אהבה ונטיית לב מוכרות) על ידי יורם טהרלב וחוה עצמה, ואחד מלדינו (יורם ברונובסקי). יש בהם שירי משפחה והורות, אהבה וערגה, וטבע ונוף האדם, וגם חירות וחופש. למעשה זה אלבום קאובויז ישראלי - צבוע בצלילי פולק וקנאטרי מאופקים ומסוגננים, בלוז צובט וענוג, לא מעט גיטרות מלאות חום, שירת בוקרים נינוחה ועתירת אחווה, ונהייה מתגעגעת לעבר תמים של ילדות ובית אבא - 50, 60, אפילו 70 שנה לאחור.

חוה033  אלברשטיין עטיפה ניב עשת כהן ענקית.jpg
חוה אלברשטיין. צילום: ניב עשת כהן

שירת צעקה

אם הייתי צריך לאפיין את הסאונד של "בוא המורה" הוא טמון ב"סך הכל" (מלים ש. שלום) שמזכיר בתבניתו ומצלולו את "(נולדתי בסימן) כוכב נודד" הנהדר של לי מרווין, משמש לו השתקפות מראה מקומית ונותן לו קרב ראוי. לטעמי זה לבו הסגנוני של האלבום. שירת הצעקה של חוה מקוננת את חוסר המנוחה, אפסות הכוח, אובדן השמחה, ההתמכרות לבדידות, המאבק בשתיקה והצורך במילה של האדם. חבריה מלווים, תומכים, מעניקים לה ולשיר כוח. השירים האחרים, כמו שיר הנושא, הם נגזרות כאלה ואחרות שלו.

לאלבום מסגרת "משפחתית", עם התחלה וסוף שכמו חוזר לנקודת הפתיחה. אלה שירי החיבור הבין-דורי, שלשלת החיים והתובנות שהם מספקים. למן "הירושה" המכיל בפתיחה ("מה קיבלתי מאמי/ השיח המגוון/ וסוד חיי אנוש... הסבל המנומר/ הכעס הרושף... המזג הגועש/ ולזעוק מכאב/ ולשתוק מאש"; מילים: יהודה קרני) שבו שדמה מספק את קולות הבס הנמוכים; דרך ההקבלה המטאפורית שעושה אביגדור המאירי בין סבו, הוריו והוא עצמו לעונות השנה ("הקיץ הבוער"); וכלה ב"נשיקה לאמא" הצוהל ומאיר הפנים (שיר ילדים של יהואש שתרגמה חוה) שנועל את האלבום ובו מפליא אגבבה במלאכת ההקשה והמצאת הצליל.

בתווך משובצים שירי אהבה וגעגוע. כמו "גם הלילה" לאהוב (היחיד שחוה כתבה את מילותיו), "חיי מדף"  המתערסל במחול, כמנסה להמתיק את צער הפרידה (של שוש וולמן), ו"שיר, ריקוד" הקורן והמתוק (פניה ברגשטיין), דואט חיזורים בין ויץ לאלברשטיין, שמזכיר את המוזיקה והשירים של שנות ה-40. גם את "רומנסה על אסיר" (ברונובסקי) שעורג לחופש, לאורו של יום, ניתן לשייך לחטיבה זו.

   


באלבומים של אלברשטיין צריך לשמוע גם בין המילים, בין השורות ובין השירים. גם את מה שאין בו. בבחירות האמנותיות שלה יש תמיד אמירה עלינו, על מקומנו, על חיינו ועל עתידנו, גם אם היא אינה מפורשת. והאסקפיזם לכאורה, הסגנוני והמרוכך של "בוא המורה", הוא בפירוש היגד מהדהד על מה שאנו חסרים כאן והיום.

לא קשה להבחין ברמזים על הומניות, על עתיד מעורפל, על קשיות עורף והתעמרות שליט ("שיר עצוב" של איציק מאנגר בתרגומו של טהרלב), אך בעיקר מוארת בבואתנו האנושית בשיר הנושא. זו שעומדת למבחן מבית ומחוץ, מחכה למורה, למנהיג, להורה, שיבוא וייחלץ אותנו מהמבוי הסתום, מהמבוכה העצמית, מהגיהינום המקומי, בנבואה שהגשימה את עצמה של אנדה עמיר שהיכרנו כמשוררת ילדים וכאן היא שולפת טפרים. זהירות, שיר מוקש.

"הבעיה" של אלברשטיין

והעברית? מלבד מעידה קלה אחת שאינה אופיינית לאלברשטיין אך נסלחת - שרה "צלחת יחידה וְכּוֹס אחת" ב"חיי מדף" - ללקק את האצבעות. תענוג לשמוע שורות כמו: "ועוד ירשתי מאמי/ סידור תפילה ישן/ המטפטף רחמים/ ומתמיר עשן", או "אוזנך הטה בלאט/ לבבי סודי ילאט... לי בחור מרבבה/ לי יונת האהבה/ ואחת הלהבה/ מאדם ועד חוה" ("שיר, ריקוד"). ב"בוא המורה" נמצא את "אף אם ישלחו עקרבים וּפְתנים/ בך הרחום יידו אבנים...כי גדל האסון וגברה הרעה/ אולי אות ייסוריך יגדיש הסאה ודרך יורה", וב"חיי מדף" היא שרה: "סאון הרחוב חובט באלם דירתה/ שעון הקיר פורש זרועות אל שתיקתה". גם הצירוף "שלושה זוגות עיניים שנדלקות" (שנחרז עם "עכשיו תן לאבא עשרים נשיקות" ב"נשיקה לאמא") שיזקוף אוזן על טעות לכאורה, נבון וחכם בתרגומו.

חוה אלברשטיין ניב עשת כהן ענקית.jpg
חוה אלברשטיין. צילום: ניב עשת כהן


השירה הבהירה, המבוארת והמוארת, המפוסקת והמדויקת כל כך של אלברשטיין, זו שרק משתבחת עם הזמן, כתמיד מהולה במתק שפתיים וטבולה באירוניה דקה, מעטרת אלבום מקסים ושירים נהדרים. הם רק מחמירים את "הבעיה" של חוה אלברשטיין, מעמיקים את הרפרטואר "המבוזבז" שלה. שהרי, מפאת עומקו לאורך השנים ואוצרותיו הבלתי נדלים, אין סיכוי שתשמעו את כולם ברדיו או בהופעה. הדרך היחידה להתוודע אליהם היא ברכישת האלבום. לא יכול להיות שאין לכם מקום לדיסק נוסף של חוה אלברשטיין. ותשאירו מקום לחבק עוד אחד, בשנה הבאה, יום הולדתה ה-70.

חוה
 אלברשטיין. בוֹא המוֹרֶה (אן.אם.סי.יונייטד)


28/12/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. באמת אלבום מקסים. אבל איך פספסת שחוה בת 70?
ארז , (02/01/2017)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע