סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן 7 תחנות התרבות של עמוס אורן
 

 
 
מאלביס פרסלי ועד הפועל פ"ת, מבקר המוזיקה שלנו עמוס אורן נזכר באנשים, מקומות ואירועים תרבותיים שעיצבו את חייו


שביל קליפות התפוזים

שכונת ילדותי הייתה מופרדת מאם המושבות פתח תקוה על ידי רצועת הפרדסים של מושב עין גנים (גם אחרי ש"נבלע" על ידי העיר המתפתחת). לאורך הפרדסים היה שביל חול רחב (שלימים הפך לכביש ולרחוב המגינים), ששימש את אוהדי הכדורגל משכונת מחנה יהודה בדרכם למשחקי הפועל פתח תקוה במגרש המיתולוגי ברחוב אברבנל, בו זכתה הקבוצה בשש אליפויות, חמש מהן רצופות, מאמצע שנות ה-50 ועד ראשית ה-60. בדרך היו האוהדים גונבים את הגדר, ממלאים כליהם בתפוזים, ולאחר שובם השביל היה מנוקד בקליפות פרי ההדר הזהוב. "כמה כמה?" היתה השאלה האהובה עלינו כילדים, לא מופתעים מהתוצאות שאותן בישרו שאגות השמחה שנשמעו למרחוק. מגיל צעיר נדבקתי בחיידק הכדורגל. אך בני הדודה שלי, שהיו בוגרי בית"ר, חסידי אצ"ל וחירותניקים בנשמה (כהוריי עליהם השלום), מנעו ממני לשחק בהפועל, המפא"יניקית.
 


לוגו הפועל פתח תקווה, מקור: וויקיפדיה

 

כיוון שלבית"ר לא היה מועדון בפתח תקוה, נעשיתי, בברירת המחדל, אוהד מכבי אבשלום פתח תקוה (האחים בן דרור, הדודנים כרמלי, השוער חיים בוך). נחשבתי כישרון במחלקת הנוער של האגודה. צפו לי עתיד. לו התמדתי הייתי נעשה בוודאי כדורגלן מקצועי, כפי שכונה אז משלח רגל זה, ולא הופך את תחביב ההאזנה למוזיקה למשלח יד ואת הכדורגל לתחביב (עד עצם היום הזה). בכל מקרה, בני משפחת לוזון, שהשתלטו על מכבי פתח תקוה, גמלו אותי מאהדתי למועדון.

ג'ו עמר ופלפל אל מסרי

האשמים העיקריים. ברצלונה, לשכת עבודה ושיר השיכור מזה, החופש השנתי, הכל בתשלומים ודיאטה מזה. הלהיטים הגדולים של ילדותי. הפטיפון הראשון שלי בכלל לא היה שלי, אלא של סבא וסבתא שמואלי, שעלו בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת מקווקז (דגסטן? צ'צ'ניה? לא הצלחנו לברר עד עצם היום הזה), ועימם חלקנו דו-משפחתי צמוד-קרקע. פטיפון (או שמא היה זה גרמופון?) עם אוזן הגברה גדולה כקרן שפע, ידית מנואלה בצדו האחד (לדריכת קפיץ המנגנון לסיבוב התקליט), ראש מסתובב עם מחט מתכת, ותקליטי בקליט של 78 סיבובים לדקה. ג'ו ופלפל היו האהובים והמושמעים ביותר בביתם ובזכותם, מן הסתם, נבטה אהבתי למוזיקה. 

גם אם הפניתי בנערותי גב לצליל המזרחי, נשארה בלבי פינה חמה אליהם ובתוכי הם נשארו הגיבורים המיתולוגיים והאולטימטיביים של ילדותי. גם החלוצים, ההורים והמבשרים את שלמה בר ואביהו מדינה, זוהר ארגוב ואהובה עוזרי, בעז שרעבי ואהוד בנאי, יוני רועה וחיים אוליאל, קובי אוז ודודו טסה, עמיר בניון ושמעון בוסקילה, קובי אפללו ועידן עמדי.


פלםל אל מצרי, ג'ו עמר, עטיפות התקליטים


חיים קינן

הרבה לפני יואב קוטנר, וגם קודם לאבנר רוזנבלום, חיים קינן, עורך מצעד הפזמונים של גלי צה"ל (עדיין תחנה אחת בשנות ה-60), היה האורים והתומים, מורה הנבוכים, שהוביל את בני העשרה של ראשית הסיקסטיז בסוד מהפכת הפופ העולמית. הוא האיש שהסביר והדגים, השמיע והדגיש, ובעיקר השביע את סקרנותי, הרחיב את ידיעותיי ועיצב את טעמיי הראשונים במוזיקה פופולרית. ברנדה לי, לסלי גור, ג'ולי גרנט, הלן שפירו ודסטי ספרינגפילד, האחים אברלי, השיפונס, השירלס והפלטרס, בריאן היילנד, בובי דארין, בובי וינטון, ריקי נלסון, וכמובן פרנק סינטרה, דין מרטין ואלביס פרסלי. וזאת, בעידן התקליט - סינגלים של 45 סיבובים לדקה ואריכי-נגן עם 33 ושליש סיבובים - כשההשמעות היו פיזיות, לא דיגיטליות, מתקליטים שהגיעו, לא אחת באיחור, מעבר לים...
 
הוא, אם תרצו, האיש ש"המציא" את היריבות המיתולוגית בין אלביס לקליף (ריצ'רד), ותמיד חשדתי בו שהוא חסיד של האחרון, קליפת שום בריטית, מול מלכו של העולם. מצעד הפזמונים הלועזי שערך והגיש היה הנחשב ביותר, אף יותר מזה של הגל הקל (רשת ב'), גם  לפני שחילק פרסי תקליטים, והסתפק בציון שמות המאזינים ש"הדירוגים ששלחו (בגלויות!!!) היו הקרובים ביותר לדירוג הסופי" - ובכך איפשר לי את דריסת רגל תקשורתית ראשונה בתחום, כ"מאזין ותיק וקבוע", והפך אותי לסלב מקומי. איזו יוקרה. איזה כבוד.  


                                   חיים קינן, מקור: יוטיוב



קולנוע מרכז
 
בנערותי הייתי פריק של קולנוע. לא החמצתי סרט נחשב אחד. על אף שלפתח תקוה הם הגיעו בדרך כלל באיחור, לפעמים בלתי נסבל. לסוגה אחת לא הייתי ממתין, אלא מקדים ונוסע במיוחד לתל אביב (כן, פעם זה היה יותר רחוק. לא גיאוגרפית, אבל תרבותית). הסרטים המוזיקליים של אלביס פרסלי. קולנוע מרכז, בלב התחנה המרכזית הישנה, שש הצגות ביום, התמחה אמנם בסרטי אקשן (ובהמשך הפך מרכז לסרטים אירוטיים), אבל בעיניי היה היכל התרבות כשאירח את הקרנות הבכורה הארצית של אליל  נעוריי. אני וכרמן, חברתי הראשונה (שם אמיתי, נשבע לכם. ממוצא רומני), חלקנו גם באהבה לאלביס. בעבורה הוא היה אחד מיפי התואר שהעריצה (אלן דילון, פול ניומן, רוברט וגנר), בעבורי הוא היה כוכב מסיבות יום השישי שלנו, התגלמות הרוק-אנד-רול כשרוק'נרול היה ריקוד סלוני, חיבור מלהיב של תנועות רגליים ואגן ירכיים.
 
ביחד היינו נוסעים לקולנוע מרכז, לבושים חגיגית כיאה לבכורות, לחזות בסרטים לפני כולם בפתח תקוה. לא החמצנו סרט אחד של המלך. סרטים מטופשים, עם עלילות סטנדרטיות, על בחור טוב שעוזר לזולת, נקלע לצרות, מחטיף מכות, שר להיטים וזוכה בבחורה הכי יפה. לא בטוח אם שם ראיתי את "נערות, נערות, נערות" (עם סטלה סטיבנס), אבל בטח את "דודנים מתנשקים", "עליצות באקפולקו" (עם אורסולה אנדרס) ו"ויוה לאס וגאס" (עם  אן מרגרט), שתיים מהכוכבות שהסעירו את לילותינו דאז. לא סרטים לעצב טעם קולנועי (כבר לא עושים כדוגמתם), אבל הם היו הכי קרוב ומושקע שהגעתי באהבתי את פרסלי. אידיוט. עד היום אני כועס עליו שעזב בחוסר אחריות ובטרם עת. אמנם חדל להיות חדשן, אבל למי אכפת כשאוהבים.


אלביס פרסלי, מקור: וויקיפדיה



אביבה בֶּנו

כך קראו לסולנית הכי פחות מוערכת של להקות הנח"ל לדורותיהן, אבל מי שזכתה לסולו בלתי נשכח באחד משני השירים המשמעותיים ביותר שהקליטה הלהקה מאז ומעולם. קרעה לי את הלב, הפכה לי את המעיים, פתחה לי את הראש, כששרה "היה לי נער מאוהב, היה לי נער/ צלול היה קולו, צלולות היו עיניו/ הקרב נדם ושוב קרב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פנ יו". הייתי נער, בן 18 וקצת, כשהתגייסתי, כחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים. השיר הזה ליווה את הטירונות הארוכה שלי בהנדסה. נכנסתי לצבא כאלוף מצעדי הפזמונים הלועזיים.
 
בֶּנוֹ, דוד עתיד (שכתב) - ולנצח ייחרט בפופ הישראלי כראש וראשון ליוצרים ממשמרות (לפני מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל) – ויאיר רוזנבלום (שהלחין) שינו את כל מה שחשבתי על הפופ. הבהירו ששיר טוב יכול גם להכאיב ולרגש עד דמעות, שלהיט יכול להגיד משהו, לעורר מחשבה, להציג אמת מהחיים. בזכותם הפכתי לחסיד נלהב של פזמונים בעברית. השני, אם לא ברור, הוא "שיר לשלום", גם הוא של רוזנבלום, של רוטבליט ו"של" מירי אלוני


אביבה בנו בלהקת הנח"ל, משמאל: עם ששי קשת ושאולי רוזנטל, מהאלבום הפרטי של אביבה רוזנטל (לשעבר בנו)

 
האביב של פראג

אריק איינשטיין שר את "פראג" בפסטיבל הזמר והפזמון 1969. אם יש נקודת חד משמעית בזמן שבה הרים ראש, ניתק מגע מהזמר "הסטנדרטי" והכריז על עצמאותו, זה מוצאי יום העצמאות של תשכ"ט. אריק ושלום חנוך, לראשונה כותבים ביחד לבמה הראשית, החגיגית והחשובה מכל באותם ימים. ההעזה, שלא להגיד החוצפה, להתייחס לנושא אחר, לא ישראלי, לא קאנוני, לא קשור בעצמאותנו, אפילו מעורר ויכוח, הפכה לאמירה חזקה שפילגה בין מבוגרים לצעירים, בין שמרנים למורדים. בלילה אחד, אריק ושלום נעשו לדוברים, לפה שלנו, אפילו ששרו על פראג הרחוקה, אפילו מבלי לבקר בה. לא ידענו שזה רוק, אבל היה ברור שזה הדבר הנכון, הבא, "שם השחר עוד יבקע, שם השחר עוד יבקע". תחושה פנימית חזקה שנפל דבר. שמעתה המוזיקה תשתנה, הסיקסטיז סוף סוף הגיעו לארץ. במבט לאחור הרוק היה רך.
 

   

 
העיבודים של מישה סגל היו לכאורה ברוח הסימפונית ששירתה את פסטיבל הזמר, אבל ההתכוונות שבאמירה והאנרגיות הכבושות שבנגינה הדרמטית, בישרו שנפל דבר, שאותו לא תעצור גם התוצאה באותו פסטיבל - מקום שביעי, שסימן את סוף דרכו של איינשטיין בזירה הזאת (רק להזכירכם, פסטיבל תשכ"ט הניב את "בלדה לחובש", "עץ האלון", "בדרך חזרה", "על כפיו יביא" ו"שיר בארבעה בתים"). ואכן, המהפכה שאיינשטיין וחנוך היו נושאי דגלה, יצאה לדרך חודשים ספורים לאחר מכן, עם "פוזי" (שאת חלקו עיבד והפיק מישה סגל), ושנה לאחר עם "שבלול" ו"פלסטלינה". הרוק חדר למוזיקה הישראלית ואנחנו, בזכותו, נכנסנו למשפחת העמים. אגב, אותו צל כבד וזר, שעליו כתבו אריק ושלום, נמצא עתה מעבר לגבולנו והופך את פראג לאקטואלי שוב, אחרי 50 שנה כמעט.

קפה פינתי

בספטמבר 1969 ראה אור הגיליון הראשון "להיטון", אז דו-שבועון למוזיקה פופולארית, ששינה את פני עיתונות המוזיקה בארץ. להיטון היה בית הגידול שלי, בו התחלתי את קריירה הכתיבה המקצועית שלי, עדיין כחייל ("מכתב מאי שם") מגיליון 9, ינואר 1970. המנטור שלי היה עתונאי הבידור - החלוצי מבחינתי - אורי אלוני, שאת מדוריו ב"7 ימים" וב"לאשה", בלעתי בשקיקה בהיותם צינור המידע הבלבדי למוזיקת פופ בינלאומית. הוא היה הראשון (כהונתי כע"ק של "הארץ שלנו" לא נחשבת) שפירסם הגיג פרי עטי ב"עושי הלהיטים" ב"לאשה", כשבפולמוס הציבורי סביב "בגידת" צמד העופרים (שעזב את המולדת ו"גלה" לגרמניה דווקא, שומו שמיים!), צידדתי ב אסתר ובאבי רייכשטט שכבשו (ב-1966) את אירופה עם הלהיט "סינדרלה רוקפלה".
 
קפה פינתי, צילום: אילי שטרן, באדיבות ניר שטרן

המערכת המיתולוגית ישבה ברחוב לורד ביירון, אוף דיזנגוף, בתל אביב, אולם אנחנו, הכתבים, הרבינו לשבת - נכון יותר, לרבוץ - בקפה "פינתי" האגדי, שהיה כבר אז מגנט ואבן שואבת למורדי "כסית", פליטי "קליפורניה" ומתעבי "דיצה", ושכנותו - בכניסה לקומפלקס הבידור של דיזנגוף 108 (המשרדים של שמואל צמח, התיאטרון העממי - אברהם דשא פשנל, ובידור לעם - נעם סמל) הפכה אותו לשער אל הבידור בתל אביב. מקדש לראיונות, פגישות, שיחות בטלות, חיזורים ואיסוף סיפורי רכילות. אם תרצו, גלגול מוקדם ביותר של WeWork - חלל עבודה שיתופי, של כותבים ומבצעים, רעיונאים וסטארט-אפיסטים, יוצרים ומעצבים, שחקנים וזמרים, וגם עיתונאים. מינגלינג חסר תקדים שכּוּמַת בסופו של דבר על ידי סרגל ציצרו בידיו של מו"ל קפוץ יד.



צביקה פיק, שער להיטון, גיליון 64, 1971

והיו גם:

ההפקה ההיסטורית (1970) של המחזמר "שיער" בעברית (של אהוד מנור) ב"אואזיס" שברמת גן, עם צביקה פיק, גבי שושן ז"ל ומרגלית אנקורי.

"החומה" של  פינק פלויד באירל'ס קורט בלונדון 1979. דיוק מופתי, בריטי, בתרגום הבימתי של האלבום, מרהיב בחיזיון, מכעיס בהתנהלות המשומנת, נעדרת הנשמה והאילתור.

דני הורוביץ מעביר קורס (1985?) על חנוך לוין בחוג לתיאטרון אוניברסיטת תל אביב. לא זוכר את השם. יצאתי מסוחרר מהגאוניות והאניגמה של לוין, גם מהחוויה שניהל הורוביץ. 

 

עמוס אורן, מהאלבום הפרטי



18/04/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע