סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2018 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
252627282930
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן פותח קופסה לחגים ולשנה חדשה
 

 
 
קשה להפנים וגם כואב להכיל שמוזיקת פופ כבר לא תהיה כשהייתה. ואם תגיע, היא תעשה זאת בקבצים, תרתי משמע: גם שירים מפוזרים, גם על גבי פלטפורמות דיגיטליות."
האם תשע"ט תהיה שנת קבורתם של האלבומים? עמוס אורן מנבא את שירת הברבור של הפורמט


נטולי ערך חגיגי

האם תשע"ט תהיה שנת קבורתם של האלבומים? יש לי הרגשה מוזרה, חמצמצה ועגומה, שהשנה החולפת, תשע"ח, הייתה שירת הברבור של הפורמט. וזה קשה להפנים וגם כואב להכיל שמוזיקת פופ כבר לא תהיה כשהייתה. ואם תגיע, היא תעשה זאת בקבצים, תרתי משמע: גם שירים מפוזרים, גם על גבי פלטפורמות דיגיטליות.

חיזוק להרגשה זו ניתן לקבל מהתכונה-לא-תכונה לקראת חגי תשרי הנוכחי בשוק המוזיקה, שחדל לפתע להיות יעד אטרקטיבי למתנות מוזיקליות. כבר אי אפשר, כמעט, לתת שי - בכלל ולחג בפרט -בדמות דיסק. ירד מגדולתו. חדלו לייצר. כמעט ואי אפשר למשש מוזיקה. היצרנים מסתפקים בקבצים ובשירותי השמעה והורדה דיגיטליים, מה שמייתר את האפשרות והיכולת לרכוש כותרים ולהעניק אלבומים לזולת. לא רק שאין, כי ממעטים להדפיס, גם מוזיקה נהייתה עניין אישי לחלוטין. שנכנס למחשב או לסמארטפון. ביני לבין עצמי. רק אני והמוזיקה שלי. בדל"ת אמות, רצוי עם אזניות.

לדעתי, באסה. אבל אני שייך לדור הישן, זה ששמע עדיין תקליטי בקליט ב-78 סיבובים לדקה, ומתקשה לעכל את כל השינויים והחידושים. הקדמה נושכת, ואני כנראה, אחד הקורבנות. גם בקושי שהיא מציבה בבסיס רשימה זו - לבור מעשי אמנות מוזיקליים מוכווני חגיגיות, משפע היצירה שעדיין מוקלטת אבל חסרה ערך חגיגי מובהק.

אריק איינשטיין. שיר שחלמתי

לכאורה, שום דבר חדש באנתולוגיה המרשימה של אריק איינשטיין מעשר השנים המשמעותיות ביותר ביצירה שלו, העשור שבין 1969 ל-1978. להלכה, ייחוד תשומת לב לפרק זמן שהתאפיין בעושר ובגיוון יוצאי דופן. אך בעיקר במעבר סופי לדרך סולנית, בחבירתו לרוק ובהמצאתו בעברית, בהפיכתו לאמן כותב ויוצר, בהמצאה את שיתופי הפעולה היצירתיים (עם שלום חנוך, רוב האכסלי, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי ואבנר קנר), ובמיוחד - בטביעה האייקונית את המושג שירי ארצישראל הישנה והטובה וגם בהקלטת שירים משובחי בחירה וגישה לילדים. מבחינה זו, האוסף הזה הוא אוצר בלום של אמן בעל שיעור קומה, בריטון נפלא, צנוע ועניו, ששר בשביל הכיף שלו אבל מודע לערך עצמו ולכוחו וחדור שליחות אמנותית-תרבותית שכמותה אין היום בנמצא. קופסה של 15 אלבומים (ויותר מ-150 להיטים) מכוננים בהוויה המקומית (בהם "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין", "סע לאט" ו"האהבה פנים רבות לה") באיכות שמע משופרת (מסרטי ההקלטה המקוריים מלפני 50 עד 40 שנה). ועוד אחד, ה-16, "ועוד לא אמרתי הכל", אוסף של 21 בונוסים והקלטות נדירות, גם באנגלית (!), לאוהדיו הקשים של איינשטיין. רק אל תמהרו לזרוק את הדיסקים המקוריים שברשותכם, מן הטעם הפשוט שהספרון המצורף, הכולל מאמרים מאלפים, מרגשים ומאירי עיניים, וגם צילומים וגזרי ארכיון שונים, חסר את מלות השירים. אבל מה זה לעומת פרידה מ-400 ש"ח? (פונוקול).


   





אריק אינשטיין, עטיפת האלבום "שיר שחלמתי", תמונת יחסי ציבור



ישראל גוריון, אסף אמדורסקי וחברים. שרים הדודאים

גם מבלי ההקדשה "לבני אמדורסקי", שמלווה את איור דמותו בידי ישראל גוריון, שותפו המיתולוגי בצמד הדודאים, ברור שאלבום זה ובו שירים נוספים מהרפרטואר של הצמד הוותיק, שלא נכללו באלבום הקודם באותו שם מלפני חמש שנים, נועד לשמר את זכרו ומורשתו של מי שהיה הרוח החיה בזמר העברי במשך שנות עיצובו. ואין יאה יותר מהתוספת "וחברים". כי אם לא למען האיש שתבונתו האמנותית שירתה את כולם, ורוחו היוזמת הפיקה את כולם ובמזגו המתרועע היה חבר של כולם, אז למען מי כן? אל גוריון קשישא (83) ואמדורסקי ג'וניור (47), שנשאב לתוך שיר העם והפולק הישראלי של הדודאים במסירות ובמחויבות מפתיעות (במקביל לקריירה העצמאית שהוא מנהל), מצטרפים עמיתים - שלדעת הבן אביו היה אוהב - לביצוע 14 קלסיקות דודאימיות: יהודה פוליקר מנגן בבוזוקי ובגיטרה פורטוגזית ב"עץ הרימון" ומוסיף עליהם שירה ובגלמה ב"שי"; מרינה מקסימיליאן תורמת מיפי קולה ב"תפוח חינני" וב"שיר התן"; יהודית רביץ מלהטטת בשירת "דבקה רפיח" (ביחד עם נגני "רבע לאפריקה"); ושלומי שבן (שותפו של אסף בחידוש החלונות הגבוהים) מנגן בפסנתר ושר בחדווה ב"סימן שאתה צעיר". וגם מתי גוריון, הבנשל, מנגן בגיטרות, לצד גרעין הנגנים המצוין שמונה את אסף תלמודי באקורדיון, אברי בורוכוב בקונטרבס ודניאל דור בתופים. עוד באוצרות "תלבשי לבן", "שיר הנוקדים", "עץ הרימון", "שבוע האחווה" ו"פגישה לאין קץ",  ופניני עבר כ"אבינועם בחור כארז", "להם יש את אילנה", "בעדן ילדים" ו"הרכבת" בהטעמה אשכנזית. מצד אחד, זה הכי עכשווי שדודאים יכולים להיות מבלי לאבד זהות; מצד שני, אם תעצמו עין לרגע, אתם עשויים להתעורר לתחיית המתים. עד כדי כך זה נאמן למקור. הבונוס "בוטנים" הוקלט במופע לציון יום הולדתו ה-80 של גוריון (התו השמיני).

 

   


שרים הדודאים, צילום: רותם לבל




סי היימן ואלעד שודלר. שירים מבית אבא

כמו אסף אמדורסקי גם סי היימן מתמסרת להנצחת זכר אביה ושימור מורשתו המוזיקלית. היא עושה זאת בכל הכוח ותשומת הלב, בדחיפות שכמו-הקפיאה זמנית את הקריירה האישית שלה. בפראפראזה על אמירתו של לואי ה-14 "המדינה זה אני", אומרת היימן - אם לא המדינה, אז אני. כמו שראוי לאחד המלחינים הגדולים בזמר העברי, שהלך לעולמו לפני שנתיים. הבת גייסה תותחים כמשה לוי (לעיבודים וההפקה המוזיקלית) ויוסי פרץ (כמעבד-שותף וכמקליט) ואת הזמר והמוזיקאי אלעד שודלר (כשותף בעיבודים, בהפקה המוזיקלית ובביצוע השירים) שכדי לעמוד על איכויותיו שמעו אותו ב"אילו כל האוהבים". האלבום הוא מוצר נלווה למופע "שירים וסיפורים מבית אבא", אנדרטה ניידת, רוקית משהו, מחוספסת משהו, רגשנית משהו וגם עדכנית, שמציעה גרסאות מאווררות, לא מחויבות לעבר, מנסות להעניק מבע עכשווי לנחצ'ה אולם מבלי לפגוע ביופיים של השירים, אותם ארבעה עשר (על 35:46 דקות) נבחרים (אחד מהם, "רק הד קולך", בצרפתית...). אלה לא הביצועים הרגילים, אבל הם כנים ומרגשים. קצרים בדרך כלל. לא יותר משתי דקות וחצי לשיר. מלבד  שניים - "ימינה, שמאלה והלאה"  ו"אני הולכת אליי" שנשמע בפיה כמו שיר אשכבה. נוסף על קלסיקות הכרחיות כ"שירים עד כאן", "סוס מעץ", "אנשי הגשם", "כפל", "שיר אהבה ישן", "חופים", "מרדף ו"כמו צמח בר", גם שני שירים מאוחרים, של הזדקנות והתמדה - "עכשיו בעצם טוב" (שכתב עם אהוד מנור) ו"אני ממשיך לשיר" (שאת מלותיו כתב בעצמו). האב, הבת ומוזיקת הנפש (התו השמיני).



   



סי היימן ואלעד שודלר, צילום: חיים יוסף




שולי רנד. רצוא ושוב

אם המושג אלבום מיוחל (או מצופה) עדיין תקף ברוק הישראלי, אלבום האולפן השני של שולי רנד הוא מועמד ראוי לתואר, עשר שנים אחרי אלבום הבכורה "נקודה טובה", ושמונה שנים אחרי אלבום מהופעה בקיסריה. אם האלבום הראשון היה נקודה וחומר למחשבה בשאלות אמונה ודת בדרכי נועם, הנוכחי כבר לא נועד לגייס (גם לא בעקיפין) מאמינים חדשים, רק להציע חוויית האזנה משובחת. רנד הוא יותר שחקן מזמר, יותר פייטן ממלחין, ומי שאהב אותו ב"נקודה טובה" ישמח מאוד לקראת "רצוא ושוב", שמבצר את מעמדו כגדול מספרי הסיפורים בזמר העברי המודרני, לפחות בדור שאחרי מאיר אריאל. ב-11 יצירות (על 47:51 דקות) רנד משלב חוויות וניסיונות אישיים לצד תובנות והתנסויות אנושיות, אמירות ולקחים חברתיים לצד שאלות ומסקנות אמונתיות. תחת קורת הגג של "נענע דיסק" (שהייתה גם בית חם למחזמר הכיס "ת'מבינתי" על פי שירי אותו מאיר אריאל) זוכה רנד למעטפת מוזיקלית חמה ואוהבת בהנהגתו של אסף תלמודי הדעתן (כמפיק מוזיקלי), עם עיבודים משותפים לו ולנגנים שלצדו (ניר מנצור, בנו הנדלר, עמית יצחק, עמית הראל וגדי פוגטש) וגם נגיעות של חברים כאסף אמדורסקי, שלומי שבן, שי צברי, תמיר מוסקט וגלי חי. קאנטרי-פולק מגוון בצבעי גוספל (עוד טיפה), בלו גראס (עבדים), בלוז מעודן, רוקאבילי צוהל ואפילו מזמור כנסייתי (דע בני אהובי) ומעשיה פלילית מרתקת מהחיים (אדי). בכלל, מוסר השכל מאלף ומחכים, ממש כמו החמור האפור בחזית האריזה, שרחוק מהצחור האוטופי, כלי הרכב המשויך למשיח. כי יש כמיהה וכיסופים, ויש מציאות אפורה, באלבום כמו בחיים (נענע דיסק).


   



שולי רנד, תמונת יחסי ציבור


12/09/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע