סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן הרהורים על פופ ישראלי
 

 
 
האמת היא שלא משנה אם בוטנר וטלמון יוכלו לחצות רחוב ראשי מבלי שיזהו אותם. חשוב הוא שאין תחליף לכשרון, לדבקות באמנות, להתמסרות ליצירה, לאינטנסיביות יצירתית, גם אם הם לובשים תחפושת סגנונית ובלבד שתהיה מנומקת."
המופעים של ג'יין בורדו ועילי בוטנר וילדי החוץ מוכיחים שאין תחליף לכשרון, חזון ודרך אמנותית. עמוס אורן מנסה להבין למה כל כך קשה למצוא פופ מוצלח בישראל


איפה כל החברות שלך?
 
כמה הרכבי פופ ישראלים מצליחים, כאלה שמתחזקים את עצמם לאורך זמן ונושאים את התיוג בגאון, אתם מכירים? אני סופר שלושה בקושי. ג'יין בורדו, עילי בוטנר וילדי החוץ ו...הפרויקט של עידן רייכל. בכוונה אני מותח את גבולות הסוגה, הפופ, כי זה מה שיש. מצד אחד, הרכבי רוק שחיים בקושי; מצד שני מופעי הומאז', הצדעה ונוסטלגיה, כתבנית "הדודאים", "החלונות הגבוהים" ומראשית החודש הבא, גם "הנשמות הטהורות". בתווך, מולך פופ ים תיכוני שיש לו ביטוי סולני בלבד, לא של הרכבים. אולי "טיפקס", אבל לא ברצינות. ואל תתקילו אותי עם "הפרויקט של רביבו" או עם, להבדיל, סטטיק ובן אל. הראשון מתפרנס מנוסטלגיה, ושני האחרים – לא ים תיכוני (על אף הבאזז), לא להקה ולא פותחים קופה, תבחין מהותי מבחינתי.

מה פתאום אני שב לעסוק בסוגיה שולית מבחינת התעשייה במצב ובעיתוי הנוכחיים? כי יצא, בלי כוונה, שבשבוע אחד חזיתי בשניים מהשלושה לעיל. ואם במופע ההשקה של ג'יין בורדו את אלבומם השלישי "אוקיינוסים", נגררתי למחשבות הישרדות מעיקות, יומיים אחר כך, בהופעת הפרידה של עילי בוטנר וילדי החוץ מקיסריה, יכולתי להתעודד קצת, אבל לא לסלק את הדאגה.


ג'יין בורדו עם דני סנדרסון, צילום: טלי ספיר, הבלוג של יובל אראל


ולפני שאני מתעמק בשתי ההופעות (המוצלחות מאוד, אם לא אכפת לכם), בואו נסכים, לנוכח השמות הנזכרים כאן, שכדי להיות פופ ישראלי מקובל ומצליח, יוצריו נדרשים לסמן ולצבוע אותו במאפיינים ברורים ומזוהים. עידן רייכל עושה זאת בשילוב אתניות ומוזיקת עולם, ג'יין בורדו סוגדים למוזיקת הקאנטרי, עילי בוטנר משיק אותו אל הרוק. "טיפקס", אם כבר הזכרנו, צובעת בים תיכוניות צפון אפריקאית מחאה חברתית, וגם "התקווה 6", הרכב שנופל ז'אנרית בין הכסאות, אימץ לעצמו וריאציות של היפ הופ ורגאיי במאבקו לאיחוי קרעים ושסעים חברתיים.

כל אלה חוברים לאמת אחת, שלפופ ישראלי "סתם", אין מקום וקונים כרגע. אין לנו להקות אמצע הדרך. וזה לא מפליא, האמת. כי קל יותר לאסוף שירים בעבור הרכבים מבצעים כ"חלב ודבש", "האחים והאחיות" או "הכל עובר חביבי", שלא לדבר על הרכבי בנים (מסוג "היי פייב") ובנות ("סקסטה" או "מנגו", אם אני מפליג לעבר), מאשר ליצור מבפנים. וצריכים ליחידי סגולה, יוצרים מודעים, דעתניים ומיודעים לאמנות שלהם, על מנת ליצור סגנון וזהות, עקביות ואמינות. ולא בכדי, לדעתי, שהרכבי הפופ הבודדים, מובלים-מונהגים על ידי יוצרים דומיננטיים, שבמו יצירתם קובעים את גבולות הגזרה והצבע. רייכל, בוטנר, דורון טלמון (ב"ג'יין בורדו") או קובי אוז ("טיפקס") ועמרי גליקמן (ב"תקווה 6"). תטענו, די צדק, שאלה לא באמת להקות, אלא הרכבים יישומיים של החזון האמנותי, של יוצר מובהק וחבורת מבצעים. ומנגד אתעקש שבפופ הישראלי, הרבה יותר מאשר ברוק, אין מקום לדמוקרטיה, אלא לחזון אמנותי מוכתב ו"דיקטטורי". 
  


עילי בוטנר, צילום:אלון לוין
 
האלבום הכי פוליטי
 
"ג'יין בורדו" עשויה בצלמה של דורון טלמון, היוצרת המרכזית והסולנית. אהבתה למוזיקת הקאנטרי והחלתה על היצירה שלה, מלווה אותנו מאז 2004 כבר שלושה אלבומים. השירים שלה פופיים בעליל, קלילים ומתפזמים. על אהבה והתאהבויות, על זוגיות מתהווה, על מסעות וטבע וגם בשבחי נוסטלגיה, חוויות של נפש צעירה, מחשבות של ראש פתוח. הכל מהצד הקל, אפילו הקלולסי של החיים. גישה רגועה, לא מחייבת. טיפה הומור, קצת קריצה, קורט חיוך. דני סנדרסון, שלא במקרה, התארח במופע ההשקה - אב רוחני.


   

נושאים אלה וגישה זו יכולים להמשיך ולהזין את היצירה המהנה נוכחית והמזמינה עתידית של ג'יין בורדו, אבל אני מתעקש למצוא ב"אוקיינוסים", אמירה מעמיקה יותר, מחויבת ועניינית יותר. ועל אף התום והחולמניות, המתיקות והאסקפיזם שבו, הוא האלבום הפוליטי ביותר של החבורה - שגדלה ותפחה משלישייה בראשית הדרך, להרכב של שישה מוזיקאים כרגע. פוליטי? מהבחינה החברתית והסביבתית. לאו דווקא מדינית.

כבר אריזתו, שבחזיתו הנאיבית לכאורה שולטים צבעים רכים, מרמזת על כיוון אכפתי ועל עיסוק בנושאים מטרידים. אקולוגיים בעיקר. האיורים פנימה מדגישים ומחדדים את האמירה, עם שלגים נמסים, קרחונים נסוגים, מים גואים, בעלי חיים מנותקים. "זה עוד לא אבוד" הוא המניפסט הנוקב ביותר שלה כנגד זיהום האוקיינוסים, וייפוי האמת והמציאות באמצעים לא כשרים ואנטי חברתיים; "תנו לנמנם" קובל נגד האדישות שסופה למוטט את האנושות; ו"עד השקיעה" מקבילו, מאריך בשבחי הבריחה והניתוק, כאילו הם אילוסטרציה למציאות המקומית ועיר מקלט מפני השגעון. גם בהכתרת הרצועה הנועלת - הקודרת, המתגברת והמאיימת בדרכה - בשם "שומר המגדלור", אני מוצא ניסיון משמעותי למפנה באמירה. 
 


עטיפת האלבום "אוקיינוסים", תמונת יחסי ציבור

יוצרת מוכשרת וזמרת נהדרת

 
מהבחינה המוזיקלית, "ג'יין בורדו" נאמנים לדרכם המקצועית והמסוגננת, האסתטית והמלוטשת. "אוקיינוסים" (11 קטעים, על 30:52 דקות; תשעה מהם שירים, האחרים מתפקדים כפרולוג ואפילוג) מעמיק האחיזה וההיטמעות של הקאנטרי בפופ המקומי, בהפיכתו לפולק ישראלי לגיטימי. בצעד אמיץ הם מעלים שמונה שירים על הבמה, משאירים "בחוץ" רק את "עד השקיעה". מ"שירים ישנים", הנכון כפתיחה וכהצדעה ז'אנרית, ועד "קצת אגם", עוד שיר על הכינרת, שובב ומתוק הפעם, ובפרופורציה הנכונה – בכל זאת, קצת אגם, לא יותר.


ג'יין בורדו, צילום: טלי ספיר, הבלוג של יובל אראל

ביניהם הם משלבים להיטים מאלבום הבכורה ומ"מה חשוב", השני, מ-2017. הבנג'ו של רמי אוסרווסר ממחיש את הקאנטרי ב"וויסקי", "קרן שמש" וב"מה שחשוב" (שמזכיר לי את "אהובי יבנה לי בית" של העופרים ואולי מתכתב אתו). ל"אוקיינוסים" מזדחל צליל דרום אמריקאי שנגינת הסטיל גיטר (אוסרווסר) מחבקת. "זה עוד לא אבוד" מתעטף בעיבוד דרמטי של סלואו מחץ משנות ה-60, בחסות הגיטרה החשמלית של גיא לנדאו (לולה מארש). החשמלית המדהדת שלו לא מיטיבה עם העיבוד ל"ערב של שושנים", שנשמע קצת גדול ולא מתאים. ו"שיר אהבה", אחד הצנועים והיפים בשירי האלבום, יוצא מהורהר, קצת פסיכדלי וכבד משהו עם גיטרת הסטיל.

נוסף על סנדרסון (ששר עם טלמון את "איך אפשר" שלהם, את "היא לא תדע" ו"שיר המכולת" שלו, ואת "I got you babe" של סוני ושר) ודניאלה ספקטור (שכתבה לאלבום את "זוהר לילה"), התארחה בהשקה "מקהלת המקהלות", מקהלה אד-הוק של שמונה זמרות שהפכה את "עינב" לחגיגה ווקאלית, אבל לא הצליחה להציל את ההדרן הנועל  "ALL YOU NEED IS LOVE" מנפילת מתח בשל חלוקה רשלנית של תפקידי שירה.

בעוד חמשת הנגנים (כולל מתי גלעד בקונטרבס, יואב ארבל בתופים וסתיו אחאי בקלידים) לבשו שחור (מכנסיים) לבן (חולצות מכופתרות), טלמון עטתה אוברול בצבע... בורדו. היא לא כוכבת זוהרת כמו גוון סטפני של נו דאוט, אבל היא יוצרת מוכשרת וזמרת נהדרת והשירים שלה עושים את העבודה.



ג'יין בורדו, צילום: צופית ברבי



הדרך ללב הקונצנזוס
 
דומה שיישום העמדה ה"דיקטטורית" מתבטא במלוא העוצמה אצל עילי בוטנר וילדי החוץ, הרכב שהוקם לפני כשמונה שנים במטרה ברורה ומוצהרת, לבצע את השירים, גם מוקדמים יותר, של בוטנר. לטובת השבחת ההבעה ודיוק ההגשה צורפו לפני כשלוש שנים, להרכב שכלל את פליטי "כוכב נולד" אדר גולד ואוהד שרגאי, עוד שני חברים. ומאותה סיבה גם נגרעה לאחר מספר חודשים אחת המצטרפות המאוחרות, ונשאר בהרכב תום גפן.


אדר גולד, צילום: אלון לוין

על אף השינויים בהרכב ולמרות הצבע הרוקי עתיר האנרגיות, היצירה של בוטנר היא פופית במהותה. לא מחמת היותה אישית מאוד ולא מוחצנת, אלא בזכות מרכיבים בסיסיים, כמו מלודיות משכרות, נשמה אקוסטית ושירים "משפחתיים" שמציעים הרבה התחשבות ואהבה, חיבוק וחמלה, עידוד ותמיכה.

בוטנר הוא כמו משגיח חברתי, אח גדול ודואג, מדריך להתבגרות או מורה לחיים. זכרונות ילדות וחוויות נערות, כאלה שעצבו וגיבשו אותו ואת חייו, אמירות על הורות ומסרים לגבי חינוך ילדים, מזינים את היצירה שלו. הצלחתם העצומה והמרגשת מעידה שנפלו על אוזן כרויה ומזדהה ועל כך שפילסו דרך ללב הציבור.


   


גם על הבמה הגדולה של קיסריה, בחסות האינטימיות הנדירה של התיאטרון הרומי העתיק, תחת תאורה נפלאה, סאונד מצויין ועבודת וידאו מהפנטת, השירים של בוטנר מתנהגים כנחלת הכלל, מבוצעים בהתלהבות ומתקבלים בהתרגשות. חגיגת להיטים מלהיבה ומסחררת: "טיפות", "חבק אותי", "אוטובוס אחרון לחיפה", "היי", "תיתן לי יד", "הכי קרוב אליך", "רץ אלייך", "נעים עכשיו", "תם ולא נשלם", "קדימה הלאה" ו"מה שלא הספקתי לומר". 
  

עילי בוטנר וילדי החוץ, צילום: אלון לוין


צניעות מול נרקיסיזם

מלווים בשלישיית נגנים מצוינת - צוקי דבוסק בבס, יוחאי בלום בפסנתר ואושרי קרפל בתופים – בוטנר וילדי החוץ שומרים על מיומנות גבוהה ומקצוענות לעילא. העצימות גבוהה, האנרגיות יציבות, השיאים לא נגמרים. מופע זורם, קולח, שירים מחוברים בנגינה, כמעט ללא הפוגה ברמת הריגוש.

היישות האמנותית הזו היא מקרה חריג, יוצא דופן כמעט, של יוצר שאמנם ניצב בחזית, אבל מוותר על האגו שלו (ברוקנרול אין היתכנות כזאת...) לטובת השירה והביצוע של אחרים, "ילדיו" במקרה זה. וריאציה לא שכיחה של התנהלות בימתית שהופכת את השירים ל"כוכבים" של ההרכב, ומשום כך הכריזמה שלו היא היצירה ולא המוזיקאים השותפים כפרטים. בדומה לטלמון, אבל מנקודת מוצא הפוכה.


עילי בוטנר וילדי החוץ, צילום: אלון לוין




לבוטנר צניעות כובשת. בניגוד לנוכחות השקטה והמיוסרת משהו שלו, גולד, שרגאי וגפן נראים מאוהבים באור הזרקורים, כל אחד בדרכו, מתמסרים להם ולא מסתירים את הנאתם מרגעי התהילה. חמוש בגיטרה חשמלית, בוטנר מתנהג כמו היה אחד הנגנים בלהקת הליווי. לא אחת אפשר לתפוש אותו מגניב מבטים מלאי גאווה בשלושת ילדיו, שלא לדבר על ההתרגשות והדמעות שהציפו אותו כשאירח מבצעים מקוריים של יצירתו הפופית המוקדמת. כמו קובי אפללו (עם שיר העשור "מכתב לאחי" המרגש כבפעם הראשונה, ועם "איך מסבירים געגוע" החדש והמקסים לא פחות), רן דנקר (שאיתו חלק את "שווים" מ-2007, שממנו השמיעו ביחד את "בואי נעזוב", "אני אש" ושיר הנושא, כשדנקר לא ידע את נפשו מרוב התרגשותו היה מסוחרר מגודל המעמד) וגם נינט טייב, הזמרת הראשונה שהקליטה שיר שלו – "אם תבוא" האמיץ, הנהדר והמצמרר מאלבומה "יחפה" מ-2006. היא מעצימה את הממשק הרוקי, במיוחד עם "היא יודעת" מאותו אלבום, משיאי הרגש של הווייתה כרוקרית. 
 


עילי בוטנר וקובי אפללו, צילום: אלון לוין

האמת היא שלא משנה אם בוטנר וטלמון יוכלו לחצות רחוב ראשי מבלי שיזהו אותם. חשוב הוא שאין תחליף לכשרון, לדבקות באמנות, להתמסרות ליצירה, לאינטנסיביות יצירתית, גם אם הם לובשים תחפושת סגנונית ובלבד שתהיה מנומקת. מצד אחד, באמצעות התייחדות והתבדלות, הסיכוי גדול יותר לבלוט ולהטביע חותם. מצד שני, בהיעדר כשרון, חזון ודרך אמנותית, תוצרי הפופ המקומיים מעטים כל כך.



עילי בוטנר עם נינט טייב ורן דנקר, צילום: אלון לוין

ג'יין בורדו. מופע השקה "אוקיינוסים". נגה (תיאטרון גשר), יפו. שלישי, 10 בספטמבר 2019. ג'יין בורדו, אוקיינוסים (יהלום / הליקון).
עילי בוטנר וילדי החוץ. הגן הלאומי קיסריה. חמישי, 12 בספטמבר 2019
 



22/09/2019   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע