סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן נפתלי אלטר שר את אסי דיין
 

 
 
שניהם, האלבום והמופע, חולפים ביעף. זה המקרה שבו אלבום קטן, 'לא חשוב' לכאורה, הופך לפיסת תרבות מאלפת, שמאירה את אחורי הקלעים של הקולנוע, את היצירה שמניעה את הפופ. שבו קינה על שיתוף פעולה שנגדע בטרם עת הופכת לאנדרטה מפעימה לחברות."
אלטר מבכה את לכתו של עמיתו באלבום ומופע מלאי אדרנלין שמשאירים רעב ותשוקה


לא פזמונאי מן המניין

על אף שנמנע להכתיר את אלבומו החדש בשם געגועים, מחמת גלישה לרגשנות לא מכוונת ולא רצויה, הם הלב והמהות של אוסף השירים שבו שר נפתלי אלטר את אסי דיין. חמש שנים וחצי חלפו מאז מותו של דיין, ואלטר – שותף לדרך האמנותית בקולנוע ויותר מזה חבר נאמן יותר מ-40 שנה – מבכה באלבום זה, השני שלו בסך הכל, את לכתו של עמיתו, בדרך הראויה והמרגשת ביותר שיכול היה להעלות בדעתו: עם שירים שאסי כתב והוא, נפתלי, הלחין.

תשעה שירים על פני 35 דקות כמעט (בעצם עשר יצירות, אבל אחת, אינסטרומנטלית, קצרה ביותר). רובם ככולם לחנים של אלטר לשירים מתוך סרטים של דיין, ומרביתם כבר הוקלטו על ידי אלטר ומבצעים אחרים. אם כי כאן, בהקלטות מחודשות מהשנה-שנתיים האחרונות, הם נעטפו בהפקה מוזיקלית של צח דרורי, וזכו לעיבודים משותפים של אלטר, דרורי וטכנאי ההקלטות רונן רוט
   
דיין, שנפטר בשנה ה-69 לחייו, לא נחשב כפזמונאי מן המניין, על אף שהשאיר כמה להיטים גדולים (כמו "שיר הפרחה" ו"שלאגר" עם צביקה פיק כמלחין ו"תן לשים ת'ראש על דיונה" עם אלטר). התרבות הישראלית תזכור אותו בעיקר כאיש קולנוע פורה, משובח ורב מעללים (כבמאי, תסריטאי וגם שחקן), בנוסף להיות הבן של, האבא של והמאהב של, וכבוהמיין שחי בלי דין וחשבון והאביס את עצמו למוות, ממש כמו אלביס פרסלי. אולם דיין שהצטיין כהוגה דעות מבריק, מקורי ושנון, היה גם כותב שירים מחונן. ולשילוב הזה, של פזמונאי ופובליציסט, נותן אלטר ביטוי משקף ומאלף באלבום.


נםתלי אלטר ואסי דיין ז"ל, צילום: יוני המנחם


כמו בשיר הפותח "במקום הזה", המוכר כל כך מביצועו של דני ליטני בסרט "החיים על פי אגפא": "הלכתי והלכתי/ ולאן שלא הגעתי – לא באתי/ לא באתי// ואני נשאר, במקום הזה/ עם הבלוק והפסנתר, והקפה/ כולם עוברים פה במקרה/ כמו סיפור קצר או מונולוג במחזה// ושקט – ברעש הזה/ וכולם על הקצה/ מחכים שמשהו יקרה בזמן ההולך וכלה/ ביופי בין הבלוק והקפה// ואיך שלא יהיה, איך שלא יהיה/ לא יהיה// הלכתי והלכתי/ ולאן שלא הגעתי – לא באתי/ לא באתי". מילים שמיטיבות לבטא את הפסימיזם המפוכח (או שמא ריאליה מפוכחת) של דיין בחיזיון המדמם והאפוקליפטי של הסרט. אלטר מנכס את המילים. ביצועו המאופק, על רקע גיטרה חשמלית שמספקת גוון קאנטרי למסע אל תוך הנפש, מכתיב אווירה נוגה ושפופה, מהורהרת ועצובה, אך לא סנטימנטלית, לאלבום כולו. 


   

 
כך נשמע געגוע
 
כך, כנראה, נשמע געגוע. דרורי נזהר בקלידים. כמו-מחביא את הנגינה. משאיר את הזירה לשירה-לא-שירה של אלטר, ולזו החמה, המדויקת והטעונה של מזי כהן, אורחתו בשלושה מהשירים. לכאורה, שותפים ביצירה נגנים רבים, אבל הסאונד מינימליסטי ונזירי, מדוד ומאופק, כמו הוקלט באולפן ביתי, נשמע לעתים כמתפקד על תקן עיטורים וליווי, ובה בעת רגיש ומכיל. במיוחד בשירים הליאונרד כהנ'יים של דיין-את-אלטר, בחלקו השני של האלבום. שירים עייפים, מסכמים, צועדים לקראת סוף מוקדם מדי אך בלתי נמנע. "עד תום", שיר של פספוס, אם של אהבה, אם של החיים, שהוא שר כדיאלוג עם בתו רוני: "עכשיו ההרגשה היא די ברורה/ מתישהו, החמצתי אהבה/ והגעתי לעכשיו זקן ועייף/ ממתין למאסף עד שאסע/ אולי בתחנה האחרונה/ מחכה לי אהבה גדולה", כשברקע דיאלוג בין חשמלית לסקסופון.


נפתלי אלטר, צילום: אורי אלטר

ב"הדובר" (הלקוח מ"פוטו רומן" 87') התחושה הזו פחותה בטקסט, שהוא דיון לשוני-בלשני במקורות אש ושירה, ירי ובכי ("הדובר אמר, ואני משיב אש אל המקורות/ תמיד יש משורר אחד, לפחות, בחפירות"), דואליה שנשזרת בחייו של דיין (גם מתוקף ייחוסו המשפחתי), ויותר בשירה הלאה והמהורהרת של אלטר, לצלילי קלרינט מסעיר ורעשי מסוק ממריא או נוחת.

אבל ב"הסוף" הנועל, היא בלתי נמנעת, נוכח ההתכתבות המורבידית בדיעבד עם לאונרד כהן. השיר, הלקוח מ"ד"ר פומרנץ", אחד מסרטיו האחרונים של דיין (2011), כמו תורגם מאלבומו האחרון של כהן, אם כי הקדים אותו בכמה שנים טובות: "הנה הוא בא סוף סוף, הסוף שהקפיד לרמוז/ שלמות פירושה להצטרף אל הרוב/ הסוף שנחבא עם הכתובת על המצבה/ פה נקברו האימה, הבנאליה והטריוויה/ פה נקברה הריצה הגדולה/ שדילגתי על משוכות המקריות, הסתמיות והארעיות/ שהמתינה לי עם הבשורה/ הסוף נקבע, מחכה לי עם הצום הגדול, השתיקה/ ושמחת השיכחה...".

אלטר בקושי שר, מעדיף בדרכו, להתפלספות הריאליסטית של דיין, את הדקלום והדיבור של הספוקן וורד. ממש רקוויאם. ראשיתו כלי נגינה מתכווננים, כמו בטרם קונצרט. אחריתו במפוחית פה. ובתווך פסנתר וכלי מיתר. אם תרצו זו גם הנעילה, סגירת המעגל, עם "במקום הזה" הפותח. "הסוף שרובנו מגיעים ואנחנו לא יחידים/ פשוט מצטרפים אל הרוב הדומם שטוען/ בעד, נגד החיים". כמו היה קונספט.


נפתלי אלטר עם מזי כהן, צילום: אורי אלטר

 
חור שחור גלקטי
 
עוד באלבום שירי אהבה כואבים ומוכרים כ"דניאלה", גם הוא מ"החיים על פי אגפא" (וגם הוא "של" דני ליטני), שאלטר מרכך בגישתו הייחודית, השלווה והמכילה, נעזר בנגינת נשיפה מכמירה; וכשיר הנושא הגרפי מ"פוטו רומן" בביצועה של כהן, שמנטרלת את ההקשר הסוריאליסטי ובחיוניותה  מקנה לו מימד ריאלסטי חי וחד.

כהן חתומה גם על "דו"ח שרון" (גם הוא מ"פוטו רומן"). בשלה וכואבת, מעניקה לו חיים עצמאיים, מנותקים מהסרט, כרית'ם'נבלוז כבד באנגלית, לצלילי בכייה של גיטרה חשמלית נהדרת. וגם על "ועכשיו שירים" (מ"חגיגה לעיניים", 75'), שבצבעי הקלידים שלו מהלך על גבול השנסון.

"גדודי המאדים", השיר הנותר הוא הקולאז' המבריק ביותר באלבום בין הכתיבה הפובליציסטית והצינית של אסי דיין לבין הלחנים ה"קטנים", הרכים והמתנגנים בנעימות של נפתלי אלטר. ירושלים, שנכבשת על ידי גדודים של אנשי המאדים, הופכת כמנהגה לאורך ההיסטוריה האנושית לביצה בעבורם, כמו חור שחור גלקטי, ששואב ובולע את כל כובשיו, ולא משנה זהותם ומקור מוצאם. במקום צליל עתידני-בדיוני מתבקש, דרורי מקרב עדות, מעניק לו סאונד אתני, ים תיכוני מובהק. אגב, שלושת השירים האחרונים כמו השיר הפותח, כבר הוקלטו בעבר על ידי אלטר, ל"נסיעה", אלבום הסולו הראשון שלו מ-2011 (קדם לו התקליט המשותף "איפה טעינו" עם אושיק לוי משנת 1976). 


נפתלי אלטר שר אסי דיין, צילום: אורי אלטר

 
נפלאות הפייסבוק
 
את האלבום שרואה אור בימים אלה, הקדימה הפקה בימתית שהועלתה בפסטיבל הפסנתר האחרון. אותה אחת, בהפקתו המוזיקלית של יהוא ירון, שהשתתף בהקלטות האלבום כנגן בס, ועם חמישה נגנים נוספים – עדי רנרט בפסנתר ופלוגלהורן, ערן ויץ בגיטרות, מתן אפרת בתופים, יוני דרור בכלי הקשה (שהוא והם מככבים בהקלטות) ואליה סממה בגיטרה אקוסטית ובקולות, וכמובן מזי כהן כאורחת – השיקה בסוף השבוע האחרון את האלבום.

אלטר, חבוש במגבעת לאונרד כהנית וחמוש במקלדת אדומה, הציג את כל שירי האלבום, כמעט כסדרם, מלווה אותם בדברי קישור קצרים, תמציתיים, שמגוללים את סיפור הקשר המתמשך בינו לבין דיין ומעשירים בפרטים מאחורי הקלעים של השירים ובהקשריהם של הסרטים שיצרו ביחד. על אף הקירבה האינטימית, טון הדברים של אלטר היה ענייני ויבש משהו, אם כי כשל מי שמודע לחד פעמיותו של הקשר היצירתי ביניהם ולמשמעותו התרבותית. היה זה השחקן הוותיק עודד קוטלר שצבע את המעמד בלחלוחית מרגשת ומשעשעת, בקוראו בין השירים הגיגים וקטעי מאמרים שנוסחו ביד האמן של דיין, והאיר באמפתיות רבה את הציניות האכפתית של האיש. כמו בדברים שכתב על נפלאות הפייסבוק, והפוטנציאל החברתי הגלום באפשרות להיות חבר בן לילה של אחד, משה, וכל גוש דן... או בהומורסקה המופלאה שקראה (ב-1990 ועודנה רלוונטית) להחליף את המנון המדינה. נהדר.


  

ירון, כהרגלו וכמיטב כשרונו, דייק את האלבום למופע בימתי. טען אותו בקצב, אבל לא חרג מהרוק-פולק הרך של אלטר, ושמר על הנשמה של צח דרורי ועל חלקו ומעמדו של יוני דרור בכלי הנשיפה. כך, למשל, העשיר בצלילים "מלחמתיים" את "הדובר" המרשים, שנכתב בהשראת מלחמת לבנון הראשונה, עם גיטרה חשמלית דרמטית וסקסופון טנור מקונן כסאונד טרק קיומי. את "דו"ח שרון" המצוין (בכיכובה של  כהן הבשלה) הפך לסוג של בלו גראס, קאנטרי בלוז עמוק ומהדהד. וב"גדודי המאדים" הדגיש את ההיבט הפסיכדלי על חשבון הלוקאליות הלבנטינית.

את רוני אלטר (ב"עד תום") החליפה סממה המוכשרת להפליא, שגם נשאה בעול ההדרן הראשון "פזמון חוזרת" מהסרט "מלך ליום אחד" (שבוצע במקור בידי קרולין לנגפורד) כשלצידה רק אלטר בקלידים ו-ויץ בחשמלית. השני, "תן לשים ת'ראש על דיונה", בליווי הלהקה כולה, כבר לקח את המופע (ואת הקהל הצופה בו) למחוזות משמחים, אחרים לגמרי. אבל זה, סיפור אחר לגמרי. 


נפתלי אלטר ומזי כהן, צילום: דוד זריף

  
פיסת תרבות מאלפת

המופע, כמו האלבום, הם אירועים לבקיאים ולמיטיבי לכת בשבילי הקולנוע הישראלי ובמשעולי הפופ העברי. לחסידי אלטר המעטים, הרדומים ואלה שלא יודעים שהם כאלה, זו הזדמנות לרענן את ההיכרות במפגש נדיר. חסידיו של דיין, הרבים יותר, ישמחו למנת האדרנלין המפתיעה והמעשירה את מורשתו. ובעיקר ישמח חסידיה הלא מעטים והזנוחים משהו של מזי כהן על החצי פגישה המלבבת איתה.

שניהם, האלבום והמופע (אם נכונה לו ריצה נוספת, רק לא ב"אולם ההופעה" הנוראי והלא מתאים לאירוע מסוג זה בחלל הבר של תמונע), חולפים ביעף. מסתיימים מהר. משאירים רעב ותשוקה לעוד משלהם.

זה המקרה שבו אלבום קטן, "לא חשוב" לכאורה, הופך לפיסת תרבות מאלפת, שמאירה את אחורי הקלעים של הקולנוע, את היצירה שמניעה את הפופ. שבו קינה על שיתוף פעולה שנגדע בטרם עת הופכת לאנדרטה מפעימה לחברות.

השקה לנפתלי אלטר שר אסי דיין. תמונע תל אביב. חמישי, 19 בדצמבר 2019
נפתלי אלטר שר אסי דיין (התו השמיני)


למועדי מופעים >

31/12/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע