סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2021 ינואר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן מפגש ענקים - ברי סחרוף ודודו טסה
 

 
 
'בדל של אור' מייחל לסוף החורף, לשיבה אל האור הגדול. בהמתנה הארוכה והמתסכלת לחזרה למעגל ההופעות - ולא בקפסולות - מציעים טסה וסחרוף רגעי הנאה ותקווה מרגשים למכביר."
האלבום המשותף "בדל של אור", הוא אולי התוצר החשוב ביותר של השנה האבודה בחיינו. ציון דרך של תקופה, והבטחה לימים טובים יותר


מאבק באפלה ובייאוש

הסשן האולפני של ברי סחרוף ודודו טסה, שהוליד את אלבומם המשותף הראשון "בדל של אור", עונה על כל הציפיות המתבקשות ממפגש של שני ענקים. שניים מהחשובים והמשפיעים ביותר ברוק הישראלי הנוכחי, אף שמפרידות ביניהם עשרים שנה.

אם לא אור בקצה המנהרה, "בדל של אור" הוא לא פחות מבשורה חשובה ומעודדת, מוזיקלית ומורלית, למאמינים בכוחו ובחיותו של הרוק הישראלי שנשחק באחרונה על ידי מגמות חסרות שורשים ואופקים אמנותיים, כרגאטון (לבושו החדש של הפופ הים תיכוני) ופופ קליפי הנוצץ (שמיוצג על ידי התעשיה של סטטיק ובן אל, נועה קירל ודומיהם).

יותר מזה. צאתו בחורף זה מסמנת אותו כמוצר הבולט ביותר, אולי גם החשוב ביותר, של השנה האבודה בחיינו. וכלל לא משנה אם סחרוף וטסה החלו לעבוד על "בדל של אור" בחורף אשתקד כפי שדווח, כי איך שלא תתבוננו בו, תפרשו אותו, תקשיבו לו ותיהנו (או לא. חסר לכם) ממנו, הוא מוצר של העת הזאת. ציון דרך של תקופה, של מאבק באפלה ובייאוש, באבטלה ובשיתוק שהיו (ועודם, למרבה הצער) בעשרת החודשים האחרונים. ובעקיפין, הוא גם נושא הבטחה, אפילו מבלי להתכוון, לימים טובים, יפים ובריאים יותר (נפשית לפחות). 
  

ברי סחרוף ודודו טסה, צילום: גיא פריבס

פתיח אולטימטיבי

תשע יצירות באלבום. רצועה אינסטרומנטלית ושמונה שירים. 36:06 דקות. עיבודים והפקה משותפים של סחרוף וטסה. שיתוף הפעולה העיקרי, מלבד בעיבודים, בהפקה המוזיקלית, בנגינה ובשירה, הוא בחיבור הלחנים. חמישה כאלה. טסה חתום על שניים נוספים, כשהאחרים הם "ייבוא" – האחים רחבאני מלבנון משם, ואהוד בנאי מפה. טסה שותף בכתיבת המלים לחמישה מהשירים - שלושה עם גלעד כהנא, שותפו לאחרונה, ושניים עם אלי אליהו, משורר הבית שלו. אליהו כתב שיר נוסף, "הרגעים האחרונים של האור", שמעניק לאלבום את שמו, בעוד האחים רחבאני (בתרגומו של עידן בהריר) ואהוד בנאי משלימים את תמונת הכתיבה. הצהרת כוונות, אלא מה.

"קרטאש", היצירה הפותחת, היא פתיח אולטימטיבי - לסרט קולנוע, לסדרה טלוויזיונית, לאלבום ולבטח להופעה, לכשתהיה. דמיינו את את כל גיבורי הגיטרה האתנו-אוריינטליים שאתם מכירים, מאריס סאן, דרך חיים רומנו ויהודה פוליקר, רן שם טוב, אורי כינרות ואפילו דני סנדרסון, ועד סחרוף, טסה ובנאי -  נפגשים לסשן נגינה. זו בדיוק התוצאה. אוברטורה אינסטרומנטלית דעתנית ותובענית, מהדהדת ומרהיבה, חריפה ומלאת תשוקה, שמלכדת את ההדר של צלילי המרחב - מחצי הסהר הפורה, דרך אסיה הקטנה והבלקן ועד למחוזות במגרב - ליצירה עתירת כוח והוד ולמתאבן מעורר לטעם כמעט נשכח.

האמת? מפתיע אך גם צפוי. לגמרי טבעי מכיוונו טסה, אחרי ההתעמקות במורשת העיראקית של דודיו, האחים אל חכוואתי, שהתבטאה באלבומים ובהופעות עם "הכוויתים", ופעפעה ליצירות מאוחרות שלו. וכבר לא מפתיע מצדו של סחרוף שבעשור האחרון טועם ומנסה הכל, בדרכו שלו, עם רע מוכיח (אדומי השפתות) ואהוד בנאי (שירי לאדינו), עם הלובים ויונתן רזאל, וגם עם מטרופולין, הבלקן ביט בוקס ואפילו עידן רייכל. 
 
  


סחרוף והשורשים מטורקיה

ובכל זאת, דומה שדווקא סחרוף ומה שהוא מייצג, נשכרים יותר. כאילו דודו נרתם לעזור לברי להתחקות אחר שורשיו הטורקיים בעבר ובהווה, לחקור את ההשפעות הבלתי מודעות ולהתמסר לאהבות הבלתי נמנעות. ועדות בולטת ומודגשת במיוחד היא ההסתייעות בשירותיו של אנסמבל כלי מיתר טורקי (ארבעה כינורות, ויולה וצ'לו) שנוכחותו בחמישה מן הקטעים מעיפה את היצירה המשותפת בכיוונים אתניים חלומיים.

כמו המסגרת התזמורתית הסוחפת והעשירה לדואט האהבה הנואש "ראי איזה פלא", שמעניק פנים חדשות, מציאותיות, למושג אהבה טורקית ("מתוך שקט בין צלילים/ מבין אפס המילים/ את הצצת אליי/ עדיין ביחד// ראי איזה פלא/ ראי איזה פלא, ראי/ ראי קרן שמש מתגנבת/ את חולמת/ שלא נשתה מי ים/ לא"). קולו הארומטי, הבשרני של סחרוף, תומך בסמכותיות את השירה המיוסרת והסחופה של טסה, כשהקדחתנות האוריינטלית של האנסמבל מעקרת את נהי היבבה הטורקי השגור. תפנית מפתיעה שמתודלקת בפצפוצי אלקטרוניקה מהנים.

עוד ניתוק (לא מודע, רק בראש שלי) ממודל "טורקי" הוא "הכי קרוב שיש" (אליהו, טסה וסחרוף). שיר תודה ואהבה לכל האבות בעולם, שאנו צריכים לכבד ולהוקיר, ולא רק בערוב ימיהם ובזמניהם הקשים, כשהם נעשים תלותיים וסנטימנטליים ("אבא שלך הוא כוכב גדול/ הוא לא מצליח לזכור/ כמה ומה לאכול ואם יש// אבא שלך מסביב לשעון/ הוא לא מצליח לישון... מכל המרחקים עוד תשמע קולו/ הוא ישיר שירים על עצב ובית/ ואין יפה מזה בעולם כולו/ וזה כואב, כואב שבעתיים..."). שיר מהחיים, ממצוקה אמיתית, רחוק כל כך מ"אבא" הדביק (והמרגש בדרכו) של שלומי שבת. הכי קרוב והכי פולק-רוק שיש. לצלילי נגינה מכמירה של השניים בגיטרות אקוסטיות וקולה של אפרת בן צור ברקע (באחד משני שירים בהשתתפותה).

גם "כל שנוצץ (בר סיכון לנפילה)" (כהנא, טסה וסחרוף) הוא רוקנרול, חד ומשונן. גם מאוד אופייני לכל אחד מהשניים וגם נקודת חיבור מושלמת ביניהם. כהנא, בכתיבתו הרזה והאבסרקטית משהו, מאוד מדויק, נשכן ומטריד. מתעמת עם ארעיותו של האדם, עם זמניותם של הישגיו שהם בני חלוף כנצנוף של אור: "...כל שנוצץ ברגע חותך ותם/ כל שנוצץ בלילה אוזל האור/ נעלם// ארמון בחול הוא לא יכול/ בגאות הגל ייקח הכל, זה רק מים/ אני בר סיכון לנפילה/ בר סיכון לנפילה...". ועוד יותר מזה, אפרופו המלים האחרונות, מתכתב עם המציאות הנוכחית, אפילו אם נכתב קודם לה. בר סיכון? מושג שהפך למטבע לשון שגורה. 
 

ברי סחרוף ודודו טסה, צילום: דודי חסון, מקור: אתר לינקטון


הפתעה מרנינה

 
כאמור, "הרגעים האחרונים של האור", הוא שיר הנושא (אליהו, טסה וסחרוף). בו חבוי הצירוף שמכתיר את האלבום בשמו. ובצדק. זה השיר החשוב והמשמעותי ביותר ב"בדל של אור". גם הוא, לא משנה מתי נכתב, משקף היטב את המועקות והמצוקות של 2020 – רגשית ותחושתית, אישית וחברתית. "ראיתי אחד שלא מצא את ביתו/ הוא רק הלך שם הלוך וחזור/ ואחד שאיבד את דעתו/ אלה היו הרגעים האחרונים של האור/ לא הרחק משם בערו השדות בדממה/ ואני רעדתי אבל לא מקור...". מת העולם, נסגרו השמיים ונולדה תהיה קיומית נוקבת: לאן הולכים מכאן? איך ממשיכים?

הטקסט האפוקליפטי מעוטר בסאונד פסיכדלי-סוריאליסטי. למעשה זה שיר הסולו היחיד בקובץ, ואין לי מושג מדוע זכה בו ברי דווקא. אולי מחוות הג'וניור לסניור. והאמת היא שסחרוף נשמע בו אחרת מבדרך כלל, ולא בפעם היחידה באלבום זה. כאילו לוטשה-רוככה הרדיופוניות המחוספסת שלו לאמירה פחות רועמת וסמכותית, יותר רכה ומתמסרת. ונדמה לי שהיא מוצאת חן בעיניו, עובדה שהוא מתמכר לה.

במיוחד זה ניכר ב"יא בא לה". לא תזהו אותו. ועוד בערבית. לטסה שיש לו קילומטרז' רציני בשירה בערבית, כבר התרגלנו. אבל ברי? הפתעה מרנינה. שר בהנאה ובהתלהבות לא אופייניות. השיר סוחף, אפילו מטמטם, משועשע בגישה הקלילה והקופצנית שלו, אף שהוא שיר חיזור ספוג עצב וגעגוע ("ציפור, ציפור מעופפת, עופי אל יפת הצמות/ מסרי לה שלום, מסרי ליפה הרוקדת שלומות/ ואם תראי את הנערה האהובה שעיניה כעיני איילה/ אמרי לה שאני אוהב אותה אבל שלא תהיה יהירה... ואם תראי שהיא מתנשאת על מי שאוהב את יופייה/ אמרי לה שאעזוב אותה אבל לא אוהב אחרת במקומה..."). מתיחת פנים צוהלת בחסות צליל סינתסייזר נושן (ישי דנוך) ותכנות מרקיד של טסה. 
  

ברי סחרוף ודוד טסה, צילום מסך מתוך הקליפ "ראי איזה פלא"


דחיפות סוחפת, להט ועוצמה רגשית  

הזדמנות לאבחנות בין השירה של השניים מספק "מה אספר לך" המצוין (כהנא וטסה). שני הבתים הראשונים מאפשרים השוואה צולבת נהדרת מול אותו טקסט כמעט ("אני בא משקט, אני בא משיר/ אני בא מפחד, מערבב אותי בעיר/ אני נע בין עצב תהומי/ לשמחה העילאית/ אני בא אלייך// אני בא מרוח, אני בא אסיר/ אני בא מסדק, מתפשט לאט בקיר/ אני בא בין שקר קיומי/ לעובדה היומיומית/ אני בא אלייך..". טסה, ולא רק בשיר זה, הוא הרגשני, אחוז התשוקה, מתייסר בסיוטיו, חודר בטן בלבטיו, גם באמצעות המאוואלים שהוא מפזר (כאן, ב"קרטאש", ב"כל שנוצץ" וב"אל פי הבאר" הנועל). סחרוף הוא סלע איתן של שפיות, הגיון ושכלתנות, חיבור יציב למציאות. כאן הם חוברים בתחושת דחיפות סוחפת, בלהט נגינה ובעוצמה רגשית גבוהה, שיש בה אתנחתות קלידים לנשימה ולנשמה.

אמנם גם "לעת ערב" (אליהו, טסה וסחרוף) הוא ביצוע משותף, אבל דומה שסיומו העוצמתי, היצרי וחשוף העצבים, מזהה אותו יותר כשיר של טסה. שיר של זוגיות מפוכחת, ספק במבחן, ספק מגיעה אל קיצה, אולי רקוויאם לאהבה ("כל מה ששכחתי אצלך/ כל מה שנותר בחדרך/ עכשיו אבק// כל מה שנחרט בגופך/ כל מה שנכתב עבורך/ עכשיו נמחק// כמה עצב עכשיו מונח/ במקום שאהבנו כל כך..."). ברי מגיש את הסרב, דודו מתמקד בהנחתה, ובן צור נלכדת בין השניים בנשיותה האמפתית.


ברי סחרוף ודוד טסה, צילום מסך מתוך הקליפ "ראי איזה פלא"

אם תרצו גם "על פי הבאר", השיר הנועל (בנאי), הוא שיר "של" סחרוף. הוא הזמר המוביל שמנכס בקלות (ולא בפעם הראשונה) את היצירה של אהוד בנאי ("עיר מקלט" למשל). טסה משמש קול שני ומקשט במאוואל את ההפקה המוזיקלית המזהירה של שיר מסע נחוש זה, קאנטרי כנעני אופייני, ושיר תהיה קיומי, על מהותנו וייעודנו ועל קסמיו וסודותיו של העולם, שמופעל דיגיטלית ברוח הזמן: "האם תוכל להזכיר לי את הקוד המזהה/ מה אני עושה כאן בעולם הזה/ עומד כעני בפתח, שכחתי את הסיסמה/ ולא יודע מי, ולא יודע מה...". יצירה מרתקת שמתאפיינת בנגינת הרמוניום (אריאל קסיס) וחצוצרה (ספי ציזלינג) שמוסיפים המון נשמה, אך בעיקר בפתיחה אינסטרומנטלית ארוכה ובסיומת דומה שבה מתארח בנאי עצמו בקריאת השורות האחרונות: "והאבן עוד עומדת על פי הבאר/ האם מישהו כאן יודע את קוד המעיין המתגבר...".

"בדל של אור" מייחל לסוף החורף, לשיבה אל האור הגדול. בהמתנה הארוכה והמתסכלת לחזרה למעגל ההופעות - ולא בקפסולות - מציעים דודו טסה וברי סחרוף, רגעי הנאה ותקווה מרגשים למכביר.


ברי סחרוף ודודו טסה, צילום: גיא פריבס


ברי סחרוף דודו טסה. בדל של אור (נענע דיסק / הליקון)



27/12/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע