סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: מירי מסיקה
 

 
 
ליבת הפרפורמריות שלה היא הקול, השירה והביצוע. אחת הזמרות המרהיבות של תקופתנו. קול עצום, שירה מסעירה, הגשה מרגשת. לבטח כשהיא בוחרת בא-קאפלה חנוקה מדמעות"

בהשקת אלבומה החמישי זה הולך ומתבהר: מסיקה בדרך להפוך לאחת הזמרות הגדולות שלנו



למירי מסיקה אלבום אולפן חמישי בתוך פחות מעשר שנים. וזה לא כולל אלבום נוסף מהופעה חיה בזאפה. הספק מטורף לתקופה לא קלה בתעשיית המוזיקה, גם אם היא פחות מורגשת אצל מסיקה, שמצליחה להפוך את הפקותיה לאלבומי זהב בשרשרת, עם מכירות של 20,000 עותקים לפחות לכל אלבום.

משל לנשיות והמנון לגבריות

במופע החדש שלה אין שום אזכור ל"סימנים על החול" שם האלבום החדש, לא בכותרת וגם לא לשיר הנושא. מה שמעורר תהיה קלה: האם שיר זה (מלים ולחן: מרב סימן טוב) אינו ראוי? ואולי השם (לאלבום) לא נכון? ואולי, בכלל, הוא עוד יצטרף בהמשך, כשייצאו עוד שירים לרדיו, בעקבות "עזור לי" (טל שגב) ו"דמעות" (קרן פלס), שכבר מחוברים לרפרטואר המסיקאי. ועדיין: זה אמנם לא נדיר אבל משונה ששיר נושא של אלבום אינו נכלל במופע שנועד להריץ אותו.

עם זאת יש לאלבום החדש נוכחות נאה במופע - חמישה שירים, מה שלא מערער על העובדה ששני אלבומיה הראשונים הם עדיין המשענת הרפרטוארית של מסיקה, עם שני שלישים מהמופע כולו (13 מתוך 22 שירים).

מירי-מסיקה2-זיו-קורן.jpg
מירי מסיקה (צילום: זיו קורן)

מפתיע, וגם מאכזב לגלות, ששני אלבומי האולפן הקודמים שלה, מיוצגים במופע עם שלושה שירים בלבד - "יום ראשון" (אריק ברמן) מ"חדשות טובות" (10') ו"אשה חרסינה" (נעם חורב, גיא מנטש ויהל דורון) ושיר הנושא מ"מלך" (מרב סימן טוב), מלפני שנתיים. לפחות שני האחרונים משמעותיים מאוד בהופעה הנוכחית - הראשון פותח אותה, משל לנשיות שבירה אך אסרטיבית ונחושה, והשני נועל אותה, כהמנון לגבריות עצמאית בחיים האורבניים, למרות שנועד להיות שיר של אמא חרדה לבנה.

אפשר להגיד שהשירים של מסיקה, גם החדשים, נעים בין קטבים לא-קטבים אלה. שירים של חוויות נשיות, אימהיות, גם תלותיות, גם מעצימות. מסתובבים סביב היבטיה המגוונים של אהבה ונוכחותם החיונית של גברים, בעיתות חיזור וקשר, בדידות והשתוקקות, בימים של נישואין, בגידה או פרידה.

"סימנים על החול/ הייתי נותנת הכל/ גם אם אף פעם לא תבוא/ אתה שייך לי", שיר הנושא. "צאי אל הרוח, נשמי עמוק/ תטיילי בשדות הפתוחים/ כבר שנים שלא ברחת רחוק/ תרגישי ידיים זרות, זה יעשה לך טוב...", צאי אל הרוח. "אולי יצמח בי כוח, מכל מה שעצוב/ הבית יהיה בית, הכלוב יהיה כלוב/ ואז אני אצא מצילן של טעויות/ אני אהיה מה שמגיע לי להיות...", סוף טוב. "אני שלך, תמיד/ כל מה שידעתי לפניך/ אני שוקל מחדש, שאהיה בדיוק/ כל מה שביקשתי בשבילך...", אני שֶלָך.

יוצרים מוכרים - קרן פלס כמובן, רחל שפירא, צרויה להב וקובי אפללו, לצד שמות "חדשים" כמאור תיתון, ליאור שילוני זיסמן או אמיתי בן נון. מפתיעה במיוחד באלבום החדש נוכחותו של היוצר הצעיר אדיר גץ, שמעורב בחמישה שירים (מ-13): אחד ("שתדע") כתב והלחין, וארבעה שהלחין - "כפתור ומפתח" (שילוני זיסמן), רוץ ילד רוץ" (בן נון), "הכל בך" (להב) ו"אני שלך" (מרים בניון).

   

אותנטיות ים תיכונית

זה האלבום החמישי שאורי זך, בעלה ואבי ילדותיה, מפיק מוזיקלית ומעבד, עם עזרה מינורית מצד מעבדים אחרים. מזכיר את שיתוף הפעולה רב השנים בין זוג נשוי אחר, ריטה ורמי קליינשטיין.

זך, יותר מכל אחד אחר, מיטיב להכיר את רעייתו ואת יכולותיה ואיכויותיה. אולם על אף כמה יציאות דנסיות-אתניות, נדמה שיש מקום לרענון שיתוף הפעולה האמנותי הזה. בשום שכל, בראייה ארוכת טווח, לא לנתק אותו, חלילה - עובדה שהוא מצליח - אבל לא יזיק לאתגר, לטלטל, לתמרץ ולהתסיס אותו, לתועלת שני הצדדים.

אם אפשר לאפיין את הצבע והסגנון של המופע החדש, הדגש בו הוא על אותנטיות ים תיכונית. מסיקה עושה את זה בעקביות ובשיטתיות (הסרט "שלוש אמהות", הסדרה "מעורב ירושלמי"), ועתה היא קרובה למורשתה מבית, יותר מאי פעם בעבר.

הפתיח של האלבום, שנשען על שירת בית הכנסת של אביה, משה, בתפילת "עננו", אמנם לא משוחזר על הבמה, אבל הצבתם של נגני הנשיפה המגוונים, עופר פלד ועודד מאיר, לימינה בקדמת הבמה (כשבחזית לשמאלה מערכת כלי ההקשה של אמיר פינטו), היא עדות להתכוונות ולצליל.

ואכן, למן הפתיחה, הנשיפה (בעיקר זו של פלד) מחוללת אווירה אתנית ברורה, שיש בה מכל טוב גוונים - גם ים תיכוני קרוב ("ברכת המלך" או "קולות הלב"), גם אנדלוסי מרוחק ("משיב הרוח"), גם פלמנקו ספרדי ("ממי"), גם פולק אירי-קלטי ("שתדע" או "מלך"), ואפילו גרוב מתוזמר ומצוחצח ("שלום לאמונות").

באלבום זווית זו מרומזת, בעיקר בכלי מיתר, ופחות בכלי הנשיפה של פלד - מוטעמת יותר בחליל ניי ב"עזור לי", פחות בחליל האירי שנוכח ב"רוץ ילד רוץ" וב"שתדע", ובסקסופון המפוייט ב"משיב הרוח", וכלל לא מפתיע שאלה הם נציגי האלבום במופע הבמה החדש.

זה לא שמסיקה-את-זך מוותרים בו על הריתם סקשן של גיטרות-בס-תופים, אבל הללו נדרשים פחות, ואם כבר אז נקודתית. ונציין שעמדות הגיטרות, בהן מוצבים יניב דדון ואייל הלר, נדחקו לאחור, אפילו מאחורי הקלידים (ערן מיטלמן) והבאס (מיקי ורשאי). כשמסיקה תידרש לכישורי הפריטה הקלאסית-אקוסטית המשובחת של הלר, הוא יעבור לקדמת הבמה.

צבע מפתיע נוסף שחדר לפלטת הסאונד של מירי מסיקה, הוא פופ-דנס אלקטרוני, שב"דמעות" (קרן פלס), מלהיטי האלבום החדש, הוא מודגם במיוחד (קלידים ותכנותים של זך בהקלטה, הוצאה לפועל מרשימה של מיטלמן על הבמה), וגם גורר אחריו את להיטיה המוקדמים "לשם" ו"נובמבר", בשלהי המופע, שמלווים בתאורת דיסקו תזזיתית תואמת והולמת, שמיישמת את החלק העליון של לבושה ככדור מראות אנושי ואת מסיקה בכלל לנערת גוגו.

   

קול עצום והגשה מרגשת

אם בעבר תנועות המחול שלה נתפשו כאפיזודות, לא ארוגות, מוּבְנות אך בקושי ואפילו מלאכותיות, דומה שעתה הן כבר חלק בלתי נפרד ממנה, בשר מבשר הופעתה הבימתית. ראשית, מפני שהן תכופות ועקשניות, נוכחות כמעט בכל השירים. שנית, היא כבר לא מייחסת להן חשיבות הצהרתית כבעבר. לא צריכה להסביר אותן.

אמנם מסיקה לא רקדנית אבל היא לא צריכה להתנצל על רצונה לחולל, לעכס ולענטז, להוסיף ממד של תנועה להצגת השירים. ממש כמו שקטעי הקישור הפכו לחלק מהפרסונה הבימתית ומהפרפורמנס שלה. וכהרגלה מסיקה משתעשעת בין השירים בפטפטת מבדרת, לא אחת מאולתרת, וגם אם שמענו לא אחת מפיה סיפורי רזון ודיאטה, עדיין היא מצליחה להפתיע באנקדוטות לא מוכרות ומה-זה מצחיקות.

אולם ליבת הפרפורמריות שלה היא הקול, השירה והביצוע. אחת הזמרות המרהיבות של תקופתנו. קול עצום, שירה מסעירה, הגשה מרגשת. לבטח כשהיא בוחרת בא-קאפלה חנוקה מדמעות ("שיר תקוה" בהשראת הופעתה בעצרת ההזדהות של "ושבו בנים") וגם עם הנגנים.

דומה שאי אפשר להאפיל על שירתה, לא בדנס (כנזכר לעיל) וגם לא כשהמבע הוא רוק'נרולי בעליל, כמו ב"עכשיו אתה חוזר בחזרה", שלמרות ששרה אותו מאות פעמים, היא עדיין חווה את השיר בהזדהות עצומה, כאילו קרה לה אתמול.


מירי-מסיקה1-זיו-קורן.jpg
מירי מסיקה (צילום: זיו קורן)

ועדיין המופע מתנקז לשני שיאים נבנים וברורים, שניהם בחטיבות "מחומשות". האחד מתחיל ב"משיב הרוח" שבאלבום היא שרה עם מחברו אפללו, ועל הבמה מחליף אותו סקסופון טנור.

באותה אווירה ים-תיכונית מערסלת היא ממשיכה ל"באה אליכם"; עוברת לביצוע אמיץ ומרהיב של "שיר לשירה", רק עם מיקי ורשאי בבס; עוצמות הרגש ממשיכות להזין את המבע האקוסטי של "שיר תקווה" (כאמור לעיל); ונרגעות לא נרגעות ב"ברכת המלך".

החמישייה הנוספת (אחרי "בנות", "אף אחת" ו"שתדע", אותו היא מקדישה לבעלה ומפיקה המוזיקלי אורי זך) כוללת את "עכשיו אתה חזור בחזרה", "קולות הלב", "שלום לאמונות", לשם" ו"נובמבר" - שיא הרגש וההתלהבות.

"עזור לי" (טל שגב) שנועל את 13 הרצועות באלבום, מבוצע כהדרן ראשון (מבין שניים). סלואו של פעם, עם פתיח של פלד בחליל, והמשך של מיטלמן בפסנתר - עוד שיר של ביג מאמא לארסנל הקלאסיקות שלה. וכאמא גדולה היא בחרה לסיים את ההופעה עם ביצוע ספרדי-עברי, לימים אלה ממש, של חיפוש האושר בין כל כך הרבה צער, של "גרסיאס א לה וידה" (תודה לחיים) של מרסדס סוסה האגדית. רק היא ואייל הלר בגיטרה קלאסית.

   

ומסיקה - זמרת נהדרת, ענקית -  בהחלט בדרך לשם. אל הגדולות באמת.

מירי מסיקה בהופעה. המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. רביעי, 2 ביולי 2014


למועדי מופעים >

06/07/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע