סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן כנגד ארבע בנות (ועוד אחת)
 

 
 
כמתבקש משמו, 'הכוכבת של נצרת עלית' גדוש בהומור עצמי ועם זאת חשוף, נעדר מגננות וחף מרצון לשואו אוף. זהו עד נוסף בדרכה של כורם להיות אמנית חשובה ויוצרת ייחודית."
נשים במוזיקה הישראלית: נורית גלרון, מירי מסיקה, איה כורם, מיקה קרני ורונה קינן באלבומים חדשים. מה חשב עליהן עמוס אורן?


נורית גלרון. בקול שלי.
שם האלבום - EP בעצם, חמישה שירים בלבד – מעיד על מהותו. גלרון, בקולה שלה, שרה שירים אהובים עליה משל אחרים. מן הסתם פרויקט שנולד בימי הקורונה, בתקווה לנחם מתוך התכנסות אל המוכר. הזמרת, בסיועו היוצא מן הכלל של עמרי אגמון, המעבד והמפיק המוזיקלי, סופחת-מאמצת אל חיקה שלה להיטים גדולים משל יוצרים בולטים. מעניקה להם, בהצלחה מרובה לטעמי, את איכויות הביצוע וחתימת הקול והשירה שלה. מ"ככה זה (לאהוב אותך)" (ברי סחרוף) עם פתיחה קלאסית, מרוככת ומרחיקת עדות, ועדיין מרגשת בעוצמות החבויות שבו, דרך "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" (נתן זך ומתי כספי) שמפתיע בעיבודו המשונן, ההולם והרוקי, "עומד בשער" (עמיר בניון) שבגרסתה של גלרון נשמע, כרגיל כמעט, כתפילה אשכנזית-חילונית-תל אביבית ו"הלא נודע" (דני סנדרסון) כאלקטרו-רוק מפואר מטושטש הומור אך משקף תחושה, ועד ל"יפה כלבנה" (אביתר בנאי) שיושב בול על מידותיה, קלאסיקה אינסטנט נהדרת, ונשמע כאילו היא מבצעתו הראשונה. על אף רבגוניות הפקתית, רוק ומיתרים, פולק ופופ אלקטרוני ושוב רוקנרול, זהו אלבום אקוסטי באופיו, ששיריו יצטרפו בנקל (אם לא עשו זאת עד כה) לרפרטואר העמוק של גלרון וישמשו אותה בכל פורמט ביצוע בימתי. אפשר גם ללמוד ממנו שגלרון, וזה לא סוד, מבכרת ומיטיבה להתחבר ליוצרים גברים. פורמט פיזי, מאפשר מישוש ואחיזה, היה הופך את "בקול שלי" למתנת חג אידיאלית. דיגיטלי? לך תדע (עצמאי).


נורית גלרון, צילום: אוהד רומנו

  


מירי מסיקה. אוקיינוס.

העידן הנוכחי שמאיין את פורמט האלבום, אחראי לכך שאלבומה השביעי של מסיקה דומה יותר לאוסף מאשר לקונספט. 11 השירים שבו הם יבול הקלטות והוצאות לאור שנפרש על פני שלוש שנים. מעבר לנגיעותיו באמונה, דתית וגם עצמית, ובהעצמה הנשית שהורגלנו להן אצל מסיקה, הוא מתקשה לחדש כמתבקש מאמנית חשובה ומצליחה כמוה, שמתפתחת בשעה טובה לכותבת. היא חתומה על טקסטים של ארבעה מהשירים (שלושה מהם הלחין סתיו שמש): "כמה כמה" ששואל מושג מעולם הספורט להמחשת אותן אמונה והעצמה, "חווה" שבניגוד לעמדה ההילכתית מציג את אם כל חי כאשה אמיצה, דעתנית ופורצת דרך – מה שנכון, שיר הנושא כווריאנט עכשווי של גופי במזרח ולבי בסוף מערב, כלומר – געגוע חוצה ימים ו"לא יודעת להיפרד" שלא מפתיע בכנותו, אבל נדחק דווקא לרגע הפרידה, לנעילת האלבום, אולי בשל היותו בלדה "רגועה" ונוגעת, חריגה במרקם האלבומי. הם הבשורה האמיתית, המבטיחה, הראויה לפיתוח, של מסיקה. האחרים רק מאששים את כישוריה ויכולותיה בבחירת שירים משובחים, בהוצאתם לפועל באיכויות שירה והגשה מפליאות ועוצמתיות, וגם בפרגון למבצעים עמיתים. בעיקר למיקה משה, בת חסותה מ"בית הספר למוזיקה", ב"יש לך אותי" עתיר הרגש, אך גם לראפר איזי בלהיט "מפחד עלייך" שמתמודד עם פחדים וחששות ונשאר נאמן לקווי המתאר האתני שלה, ממש כמו ב"מרק צח" (עם נגן הקמנצ'ה מארק אליהו) שכתבה לה דיקלה, אך חוטא לטעמי, לקו הנשי-דעתני המוצהר שלה. אהבתי יותר את התרומה הכפולה של היוצר המחונן והרגיש אליה רוסיליו, עם "משיח" שהתאים למידותיה ולעמדותיה, ועם "אמא" המרגש ביותר, שמלמד שעדיין לא נכתבו כל השירים על אמא. לעומת זאת התלהבתי פחות משילובם של "משה" (הפראפראזה על מנהיגות שהשתבשה, לצלילי מפגשן של שתי עוצמות קוליות נדירות) הדואט עם נרקיס, שגם כתבה והקליטה ראשונה ויישאר לנצח שיר שלה, גם בצבעי ההפקה שלו (ניר מימון), ושל גרסתה המיותרת ל"בכרם תימן", שהוקלטה בעבור "קול הנשמה – שרים עפרה חזה". האלבום הבא חייב להיות אישי יותר, מהודק יותר ולכן גם חשוב יותר (הליקון).


מירי מסיקה, צילום: טל עבודי

איה כורם. הכוכבת של נצרת עלית.

דרכה של איה כורם מעוררת אמפתיה רבה. היצירה שלה, לבד אולי משלב הפריצה, חפה משיקולי מסחריות וחנופה למולך הפלייליסט. היא נאמנה לאמת ולאמנות שלה, ואם אלבומיה מתאפיינים במבנה קונספטואלי, זה רק מפני שהם נועדו לשרת רעיון ואמירה. למן "שפה זרה" אלבומה השני (2008) ועד "2023" (2016) שהדהד את מאבקה הנחוש לפרידה מחוזה כובל (ושמו הוא השנה שבה הוא אמור היה לפקוע) ו"שלך א. כורם" (2019) גרסאות שלה לשירים של ליאונרד כהן. אלה ממחישים נחישות, דבקות ורצינות. כן, גם בפופ. "הכוכבת של נצרת עלית" הוא צעד נוסף בדרכה של כורם להיות אמנית חשובה ויוצרת ייחודית. כמתבקש משמו האלבום גדוש בהומור עצמי ועם זאת חשוף, נעדר מגננות וחף מרצון לשואו אוף. ככזה הוא מאוד אישי. סוג של געגוע לימים של תום, לשורשים, אל מראות ונופים, רגשות וזכרונות של פעם. אבל באותה מידה גם משוחרר ומחוייך, סלחני ומפוייס, וגם ענייני ותמציתי. שמונה שירים בלבד. עבודה משותפת עם אדם בן אמיתי, בן זוגה, אבי ילדתה והמפיק המוזיקלי שלה. היא כתבה, הוא הלחין (או עזר לה בארבעה מהשירים) וגדש את הפולק המולד שלה בעיבודים שופעי מיתרים. שירי אהבה (הדואט הפותח "רק אהבה" הוא ללא ספק ה-שיר שלהם), אימהות ("אמא של הילדה שלי" – על הקשיים וההנאות שבהורות ו"חורף"הקבלה נגועה בפסיכדליה בינה כילדה לבינה כאמא לילדה) והעצמה חברתית (בלדת הפסנתר "יהלומים" אותו היא שרה-צועקת מדם ליבה, כעידוד וכתמיכה לילד דחוי, לנוער בסיכון, לצעיר חריג). שירים שסוגרים מעגל עם עברה ("לא עושים את זה ככה" שיר הופעה מצוין לזכר ימיה הראשונים על הבמה עם ניחוח היפ-הופי והבלחה של רביד פלוטניק, וכמובן שיר הנושא של מי שהגשימה את החלום ושבה לבקר כמנצחת) וכאלה שנוקטים עמדה פוליטית רלוונטית ובלתי מתפשרת – "כוח" האמיץ ("...האדמה פה רועדת/ ויותר אני לא בורחת/ כבר לא מפחדת/ זו אני השיטפון// בכל הכוח/ עוד יש לי כוח") הנמצא בדרך הסלולה להיות המנון הופעה, ו"סינדרום ירושלים", אולי השיר הכי חשוב והכי משמעותי באלבום – מחאה נוקבת שמחברת מקורות, מהתנ"ך ועד ספר השירה הישראלי ("...לא יודעת איך לקרוא ל/ שגעון גדלות שיש לו מדינה... המדבר הזה הוא פאקינג לא נגמר"). כנראה הדרך שלה להשתמש באמנות במטרה להשפיע. לקינוח היא מדגישה את מימד ההתרסה והמחאה ב"שיר ההד" (שבתאי וזראי) של אריק לביא, הזמר הכי מצוטט והכי מחודש בפופ הישראלי. על אף החיוניות השופעת, כורם עדיין לא נגמלה (מאז "יונתן שפירא") משיבושים צורמים בעברית. אלבום מלבב שיש להצטער שאין לו פורמט פיזי (עצמאי).


איה כורם, צילום: אוהד רומנו


  


מיקה קרני. אור של זהב.
כדי לעמוד על היופי והעוצמה באלבום השנים עשר והארוך מדי (!) של קרני, חייבים לצלוח את הפתיחה הסתמית והלא מבטיחה שלו. עניין של ארבעה שירי אהבה-פרידה סטנדרטיים למקרא (ומה כבר אפשר לצפות משיר מנעים ששמו "אור של זהב"?) ולא מרשימים למשמע (מתוך 16 קטעים בסך הכל, שלושה מהם רמיקסים). דווקא ברגע שבו אתה מתחיל לתהות אם קרני יפת הקול איבדה את זה ולתמוה לפשר הדחיפות והרלוונטיות של האלבום, הוא מתחיל למעשה. זה קורה בצמד שירים של המשוררת ציליה דראפקין - "בעבור משחק" ויותר ממנו ב"ונשיקתי תהיה רוצחת" עוכר השלווה, באיכות דרמטית-טרגית לורקאית וספוג ארומה ביורקית-פלמנקואית. מנקודה זו מתחוללת סערה. לכאורה, קרני המוזיקלית לעילא, נצמדת לצחות השירה, לניקיון המבע, למתק השפתיים ולאגביות ההגשה; להלכה, השירים – פיסות חיים ואמירות אישיות, על אכזבות וכשלונות באהבה ובקריירה, התפוררות הזוגיות, התפרקות התא המשפחתי וספקות בשליחות האמהית-הורית (של מי שהספיקה ארבעה בעלים ושישה ילדים בפחות מ-49 שנים) – חזקים ממנה. "שבע שנים רעות היו לנו... ואני צל של עצמי... שכחתי לשיר, שכחתי לכתוב, שכחתי לחשוב. קשה לי אפילו להיות אמא טובה, כמו שהייתי, כשאהבת נורא", היא שרה ב"אין אהבה" בעיבורו של האלבום, לופתת בחשיפה האמיצה ורק מגבירה ומהדקת את האחיזה, בסיועם של המפיקים עידן בלס וחן מצגר-אדר, בעיקר. עם "יונים מהגג" המסעיר, "ליפול לשגעון" המטלטל (דואט מופלא עם לירון עמרם), "אהובי" פצוע התשוקה, "תברא תברא" (מלים מדויקות להפליא של איתן גלס על ההחלטות והמחירים שצריך לקבל בחיים), "סאלאם בומביי" המרתק שמחזיר אותה לימים בהם הגיעה לעיר הגדולה ונטרפה בקסמיה ו"דוד הלוגם" ששוקע אל תהומות הבדידות. משם, דרך שלושת הרמיקסים המשלהבים של בנו הנדלר ("אהובי", "אין אהבה" ו"ענן"), שמשחררים אנחות רווחה והקלה מההתמודדות המפעימה, כבר קל יותר לחזור להתחלה, לסיבוב האזנה נוסף שפורש את האלבום המשפחתי האמיתי של מיקה קרני ואת ההישג האמיתי שלה. איזה אלבום (עננה/הליקון)


מיקה קרני, צילום: דניאל אלסטיר

רונה קינן.
Light Sleeper .
אף שהוא מוגדר כאלבום הראשון שלה באנגלית, "שינה קלה" (בתרגום חופשי) סוגר מעגל בעבור מי שהחלה את דרכה ברוק הישראלי בשירה באנגלית דווקא. עשרה שירים שמעניקים זווית ראייה נוספת ליצירה של קינן, במעבדת הסאונד של גיטרה (היא עצמה), מתופף (תמיר מוסקט) ובאסיסט (שחם אוחנה), שאמנם שוכללה (כבר ב-2016-2015) בהפקה המוזיקלית של יזהר אשדות וב"בישול" של ג'ון קונגלטון, אך במהותה נשארה רוקנרול בסיסי ומשוחרר, אנרגטי ודוהר, רענן וגראג'י בנשמתו (על אף תוספות מחשב ומיתרים). מן הסתם זה האלבום שקינן היתה חייבת לעצמה. עם מחוות למקורות לימוד ("The Teacher") והשראה ("Dodging Bullets"), אהבה והוקרה, ושרטוט הדמות שהיא היום. תמצאו כאן רוק פולק שמזכיר את דולי פרטון ("4AM" שמיתרגם לעברית כ"ארבע לפנות בוקר"...), רית'ם אנד בלוז אלקטרוני בדמות ("Your Perfume", שנכתב, כמו שניים נוספים עם אחותה שלומציון), אלקטרו-פופ (שיר הנושא), גראג' רוק ("Some Girls"; מיתרגם ל"ישנן בנות"?...), רוקנרול שמח ("Running to You") וגם גרסת רוקאבילי עולצת שלה ל"Love Me Or Leave Me" משנת 1928 (מהקומדיה המוזיקלית "וופי"), וקאוורים עצמיים ללהיטיה העבריים "מבול" ו"זמן התפוח". אלבום כיפי שמדגיש איזו זמרת נהדרת היא קינן (עצמאי).
 

רונה קינן, צילום: אסף עיני


 



23/03/2021   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע