הרבה מעבר למוזיקה
 
"העונה הזו קבעה רף מאוד גבוה", אומר יעקב בן סימון, מנכ"ל התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד בסיפוק, ולא מסתיר את ההתרגשות בעיצומו של סיבוב הקונצרטים "הקולות של נשות שֶפְשאווַן", שמתקיים בימים אלה ועד אמצע יוני ברחבי הארץ.
 
"עברנו עונה נפלאה ועשירה בתכנים ואמנים. לתזמורת אלפי מנויים מסורים שמגיעים לקונצרטים שלנו בכל רחבי הארץ, והקונצרט הזה עשיר ובהחלט ראוי להיות קונצרט לסיום עונת המנויים שלנו".
 
מה מיוחד בקונצרט הזה?
 
"האנדלוסית הישראלית אשדוד היא הרבה מעבר למוזיקה, גם בקונצרט הזה. אתה בא, אמנם, לחוויה מוזיקלית, אבל זו גם חוויה צבעונית, ססגונית, רוחנית, שנוגעת בלבבות, וגם אם אנשים לא כל כך מכירים את השירים ואת השפה הם מבינים שיש פה איזשהו קונספט. יש פה תוכן. יש מחשבה מאחורי ההעמדה הזו על הבמה. הצבעוניות שקיימת שם, השירה הווקאלית של המקהלה, ביחד עם הזמרת הישראלית מור קרבסי ועם הנגינה הנפלאה והניצוח של דריס בראדה שמנהל את הקונצרט הזה בפועל".



התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן


 
כל הכחול הזה  
 
המפגש המוזיקלי המרתק הזה מביא אל הבמה 35 נגני התזמורת, 11 זמרות של מקהלת הנשים וזמרת ישראלית, היוצרים ערב שהסיפור שמאחוריו מרתק לא פחות מזה שתפגשו על הבמה.
 
"שפשאוון היא עיר שנחשבת מיוחדת אפילו במרוקו", מספר בן סימון. "היא שוכנת בצפון הארץ, למרגלות הרי הריף, ואנשים מכירים אותה כעיר הכחולה. אם יכתבו שפשאוון באינטרנט יראו שהכל שם כחול -  הבתים, המדרכות, זה המאפיין הוויזואלי הבולט של העיר". 
 
The voice of the women from Chefchaouen / הקול של נשות שפשאוון / התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד - YouTube

מאיפה זה בא, כל הכחול הזה?
 
"יש גרסה הטוענת שזה בא מהקבלה. גרסה אחרת טוענת שזה נוצר כדי להרחיק יתושים. יש הרבה גרסאות, אבל הכחול מאוד מאפיין את העיר ושובה את העין. זו עיר שאינה קלה להגעה, היא מוקפת בהרים ובגלל זה התפתחה בה תרבות וקהילה מאוד אופיינית, גם כתוצאה מהמלחמות מול כובשים פורטוגזים וספרדיים, וגם ממגורשי ספרד – היהודים והמוסלמים.
 
"היהודים וגם המוסלמים המגורשים מספרד שהגיעו לשפשאוון, השתלבו עם תושבי הרי הריף ויצרו קהילה מאוד ייחודית - דבר שבא לידי ביטוי בתרבות, במוזיקה ובארכיטקטורה.
 
זה השפיע גם על המוזיקה?
 
"הסגנונות המוזיקליים שהתפתחו שם הושפעו גם מהמוזיקה האנדלוסית שהגיעה עם מגורשי ספרד, גם מהמוזיקה הסופית, שהיא מוזיקה דתית ורוחנית יותר וגם ממוזיקה ברברית. כל אלה גיבשו איזו דרך מוזיקלית מאוד מקורית לאופי הרוחני דתי של העיר". 


התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן



כאב, שמחה, אהבה ותפילה 
 
סדרת הקונצרטים שלכם מוקדשת לשירת הנשים של שפשאוון
 
"בתוך כל הסגנונות המוזיקליים שהזכרתי התפתח סגנון שנשים הן הכוח המניע שלו - שירה נשית שנקראת אל-חאדרה, שמזוהה עם הנשים המוסלמיות המקומיות והן העבירו אותה לאורך שנים אחת לשנייה. השירה הזו היא מצד אחד דתית, בהרבה מהקטעים אפשר לשמוע מעין טמפו מדיטטיבי אפילו, והנושאים המרכזיים הם עבודת הנשים היומיומית, השאיפה לרוחניות, האמונה הדתית, ההשתלבות במרחב הגיאוגרפי, כלומר הטבע, העמקים, שאפשר ממש לשמוע בקולות שלהן.
 
"למנהיגת ההרכב, למשל, חאיירא אפאזאז, יש קול שמאוד מזכיר אותך, אפילו. קול נמוך, שאת שומעת את הבטן שלה כשהיא שרה. ויש משהו שאני רואה אותו מהצד, ואולי את, כאישה, תביני אפילו יותר ממני - משהו אינטימי שיש בקבוצת נשים ששרה. יש להן את ההומור שלהן, את החוויות שלהן, וגם זה צד שבא לידי ביטוי בשירה שלהן.
 
"מעבר לסגנון ולנושאים, יש להן גם הצגה שלמה. הן ישובות על הרצפה, לבושות בלבוש מיוחד שמלווה את קבוצות השירה הללו עשרות שנים, הן נערכות כמעט שעתיים מראש עם הלבוש שלהן, ויש אקססוריז ושכבות לבוש כאלה ואחרות. זה משהו מאוד מסורתי, כמו שבחינה התימנית יש פריטי לבוש מאוד מסוימים. על הבמה יש קבוצת נשים שיושבת ומאחוריה קבוצה שעומדת, זזה ורוקדת בצורה שמזכירה תפילה, וזה חלק מהשואו של השירה שלהן. כך שמדובר בקונספט שלם, ובשירה שיש בה גם כאב, גם שמחה, גם אהבה, גם תפילה". 
  

התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן


"לשמוע את ההמנון הישראלי והמרוקאי הייתה חוויה מצמררת"
 
ב-2017 הייתם התזמורת הישראלית הראשונה שהופיעה במרוקו, ובמרץ האחרון הייתם שוב התזמורת הראשונה לעשות כן, לאחר כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל למרוקו. הרגשתם הבדל בין לפני ואחרי?
 
"כתזמורת הגענו למרוקו כבר ב-2017, 2018 ו-2019, כי גם אז אנשים טיילו כל הזמן למרוקו, אבל בלי להניף דגלים ולעורר אנטגוניזם. באנו לעשות מוזיקה ולפגוש קולגות. כל השנים גם מגיעים אלינו אורחים ממרוקו, כי במרוקו היום, לדעתי, נמצא המרכז הגדול ביותר מבחינת המוזיקה האנדלוסית, ובגלל זה הדיאלוג הזה איתם כל כך חשוב לנו. יש סצנה מטורפת גם באלג'יר, אבל עם אלג'יר אין תקשורת. במרוקו, כמעט בכל עיר גדולה יש קונסרבטוריון למוזיקה אנדלוסית, אז אנחנו חייבים את הדיאלוג הזה מול המנטורים שם כי פה אין לנו הרבה. אנשים קצת מבלבלים. נגיד נגן עוד בגליל, שיכול להיות מדהים ככל שיהיה – זה לא מוזיקה אנדלוסית, זה משהו אחר.
 
"ואז זכינו באמת להיות ראשונים גם אחרי הסכמי אברהם וההבדל המשמעותי בעיקרו הוא שהפעם הגענו תחת דגל ישראל, באופן רשמי, כגוף תרבות רשמי, לא רק כתזמורת. קבלת הפנים הייתה גלויה והכל היה בפרופיל מאוד גבוה. הופענו בתיאטרון הלאומי של רבאט, עיר הבירה, מקום שאני שנים מסמן אותו להופיע בו ולא קיבלנו אותו עד אז, והפעם קיבלנו אותו.
 
"לשמוע את ההמנון הישראלי והמרוקאי ביחד הייתה חוויה מצמררת. את הקונצרט השני שלנו קיימנו בארמון הישן בקזבלנקה, שגם זה מקום שאתה צריך אישורים מאוד מיוחדים כדי להופיע בו, והחשיבות היא מהמקום שבו יש את הלגיטימציה ואת ברכת המלוכה, כי בלי זה לא היינו בכלל מתקרבים, למשל, לארמון הלאומי. אז ברכת השלטון להופעה שלנו וההגעה של שרים ושגרירים הייתה מבורכת וגלויה, והביקוש היה עצום.
 
"אחד המדדים היפים הוא שאחרי הקונצרט הראשון חזרנו מקזבלנקה, הנגנים הסתובבו בשוק והרוכלים זיהו אותם כי זה שודר בטלוויזיה. אלה אנקדוטות קטנות שמראות את ההבדל שבין לפני ההסכמים ולאחריהם". 



יעקב בן סימון, צילום: רפי דלויה
 

"הנגנים המרוקאים בני בית פה" 
 
היו במרוקו הפגנות נגדכם?
 
"גם בקונצרטים שלנו היו הפגנות מטעם ה-BDS, והמפיקים עמדו בלחצים האלה ולא ביטלו שום דבר, וכך גם עכשיו. לראות את התיאטרון הלאומי ברבאט ואת הבמה מקושטים בדגלי ישראל ובלוגו של התזמורת, זה עורר התרגשות רבה והדבר לא מובן מאליו.
 
"השנה גם עשינו מהפכה נוספת בתזמורת ויש לנו חמישה נגנים ממרוקו. הם מוסלמים, הם גרים באשדוד ויש להם חוזה שנתי, כמו 'בת שבע' שמביאה רקדנית מיפן, או כמו שחקני כדורסל וכדורגל שמגיעים על חוזה לארץ. אז גם אנחנו עשינו את זה, ויש לזה אמירה מאוד חזקה - גם אמירה סימבולית וגם זה מחזק מוזיקלית את התזמורת. אלה חמישה בוגרי קונסרבטוריונים של מוזיקה אנדלוסית קלאסית, וזה משפיע על הרמה של התזמורת. זה חושף את הנגנים שלנו ללמידה והעשרה נוספים מנגנים מקצועיים, והם גרים באשדוד, העיר שהיא הבית שלנו, שנותנת לנו את העורף לאורך השנים. אנחנו השגרירים שלה, והם בני בית אצלנו". 
 

התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן




ההסכמים השפיעו במשהו גם על הנושא הזה?
 
"זה קרה לפני ההסכמים אבל עכשיו זה יותר קל וזה נותן לגיטימציה כי הנגנים כבר פחות חוששים. לאורך השנים קרה הרבה פעמים שהבאנו אמנים שאפילו בפרסומים לא פרסמנו את שמם. לי, ברמה האישית, זה לא שינה. היה לי חשוב לדעת שהקהל שלנו סומך עלינו שאנחנו מביאים סולנים או אנשים שמתמחים במוזיקה, והם באים לתזמורת, לא רק לאמן. גם אם לא פרסמנו את השמות על הפוסטרים היה חשוב לשמר את הדיאלוג הזה, אבל עכשיו זה בהחלט נתן לגיטימציה, כי הרבה פעמים הלחצים הם בקהילה ובמשפחות כי הרי הם לא מכירים את ישראל. היום הנגנים האלה הם בני בית פה, ומכירים ושמחים ולא חוששים גם בימים של מלחמה או טילים ומבינים את המציאות כמונו. אני מקווה שנמשיך במגמה הזאת כי זה מוסיף גם מוזיקלית וגם ערכית. הם פשוט נגנים טובים".


התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן
 
"הן שרות בכל מקום"
 
החיבור עם מקהלת הנשים הוא חלק מפירות המסע האחרון הזה?
 
"יש עכשיו גל של הסכמים עם מרוקו אבל אנחנו נמצאים, כאמור, בדיאלוג מקצועי עם מרוקו הרבה שנים. אני נמצא שם ופוגש כל הזמן קבוצות ואמנים ויש לי מגירה מלאה ברעיונות שאני חושב עליהם כשאנחנו בונים תכנית לעונת מנויים. נחשפתי לקבוצת הנשים הזו לפני כמה שנים בכל מיני צורות וכל הזמן חשבתי מה אני יכול לעשות איתן, כי הן לא כל כך מופיעות עם תזמורות ולפעמים תזמורת עלולה לביית אותן וזה לא בהכרח יוצא טוב. מוזיקלית אתה רוצה להבין איך להרוויח אותן.
 
"בכל בניית תכנית עם אמנים אין לי עניין שהתזמורת תשמש כלהקת ליווי. כשאין לנו שום אמירה, כתזמורת, זה פחות מעניין. לי חשוב לדעת איך אנחנו מתכתבים עם הפרטנר שלנו על הבמה. איך הוא בא אלינו ואיך אנחנו באים אליו. איתן זה אתגר מוזיקלי. זו מקהלה שיש לה את הסגנון שלה, אגב, הן שרות בכל מקום. באוטובוס, בארוחה, זה פשוט אהבה שלהן, מעבר לעבודה. וגם כאן המחשבה הייתה איך אנחנו יוצרים דיאלוג, איך אנחנו מתכתבים אחד עם השני בלי לשתק אותן.
 
"וכאן נעשתה עבודה. מהמקהלה ועד רפי ביטון, המנהל המוזיקלי, ודריס בראדה שבפועל מנצח על המקהלה בישיבה על הבמה, ומור קרבסי שהיא סולנית ישראלית שמתארחת בקונצרט הזה ומשלימה לנו את התמונה. הקבוצה הזו ישבה ומצאה את הרפרטואר הנכון להדביק אותו ביחד וליצור דיאלוג". 



התזמורת האנדלוסית הישראלית, אשדוד, נשות שפשאוון, צילום: לירון מולדובן

אתר התזמורת