סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן שלומי סרנגה: "מונו" בהופעה
 

 
 
לאט לאט, כמעט בלי שנרגיש, סרנגה עובר לעברית, והוא עושה את זה כמו שצריך. עמוס אורן מפרגן


שירים עם דרכון כפול
 
מה שהכוכבים הנוכחיים של המוזיקה הים תיכונית עושים בהיכל התרבות בערב אחד, שלומי סרנגה עושה - מבחינת כמויות קהל - בעשרה ערבים בזאפה. החשבון מדויק, החישוב אולי מוטעה. אבל לטעמי, צריך להעריך את הדבקות של סרנגה בפורמט. לטעמי זו השקעה נכונה ונבונה, בטוחה ומניבה.
 
כי סרנגה, בניגוד לרבים מעמיתיו, הוא אולי כוכב גדול, אבל לגמרי מתחיל בשירה בעברית. וככזה, שרק בשנה החולפת הוציא לאור אלבום בכורה בעברית, "מונו", שגם הוא נגוע קצת ביוונית, בונה את עצמו כאילו מחדש, מהתחלה, מלמטה (למרות שזה לא בדיוק כך). "מונו" המופע הוא שלב בהתפתחות ובהתבגרות של סרנגה כאמן מבצע ומופיע. שלב בהבנה, שעם כל הכבוד למוזיקה יוונית וללהיטים שלה, העתיד טמון בחיבור עם קהל חדש ובחיבור לשפה העברית.
 
ברוח האופנה שמנשבת עתה בשדות המוזיקה הים תיכונית, גם סרנגה יכול היה לרוץ ולמלא היכל תרבות, קיסריה או נוקיה. אבל כמו שהוא עושה בזהירות ובחוכמה את המעבר לעברית, הוא בונה גם את המעבר להופעות הגדולות. לי אין ספק בכלל שהוא שם בשביל העברית, בידיעה שהוא חייב שינוי, חייב לטפס מדרגה, לא לנצח לסמוך על היוונית. נכון, אולי, שהקהל שלו עדיין בא בשביל הלהיטים היווניים הגדולים, בשביל השירה העמוקה שמזכירה את קזנג'ידיס האלוהי, אבל קשה לבוא אליו בטענות, כל זמן שסרנגה נעתר לו. ואיזו ברירה יש לו? את השירה העברית הוא יכניס להם במשורה, טיפה-טיפה ובדרכי נועם, כמו טיפקס את הצליל המאגרבי.
 
ב"מונו" נוכחות יפה של שירים עבריים מהאלבום: "עולם אפור", "שר את חיי", "את תלכי בשדה", "כל הנשים יפות", "עוד יום יבוא" (זוהר ארגוב במקור) ושיר הנושא. כשלעצמו הישג נאה, שישה מתוך 17 שירים במופע. ועדיין חסרים כמה (כמו "המילים הטובות", "מקום אחר", "את") בשביל להשלים תמונה ולהשלים מהפך. אולם יש להתתחשב בכך שחלק נכבד מהשאר הם שירים שעלו ארצה, התגיירו ונקלטו, גם הם כבר בעלי מילים עבריות וזהות ישראלית, והורים מאמצים מוכרים ומזוהים.
 
וכך יוצא שמרבית השירים הם כאלה, מה שמיטיב עם ואת הדיאלוג שלו במעבר לעברית. ואם בעבר נמנע בכלל להוציא מפיו מילה מושרת בעברית, השאיר אותן לפרטנרים שלו, עכשיו אין לו בעיה לעשות זאת ב"חלום מתוק" וב"נשיקה", ב"איפרכו" (שמוכר יותר כ"אלינור"), ב"עוד יום יבוא" (שהוא עצמו שותף בכתיבת המילים שלו ביוונית) ובמחרוזת "ורדיאזי" ("שכשנבוא"), "ברבא יאני" ו"שיר השיירה". מה שמשאיר את השירים היווניים "הטהורים" במיעוט יחסי ("עינייך החומות", "בום פם", "מימולטה", "דם דם" ו"הופה ניננאי"), וגם הם כאלה שמחזיקים דרכון כפול.
 
סרנגה כוכב על
 
זו לא מתכונת "קונצרט", שבו הזמר הוא בעל הבית ובעל האמירה האחרונה, והקהל נדרש למידה מסוימת של כללי התנהגות מכופתרים. כאן, דומה, סרנגה בא להנעים את זמנו של הקהל, לספק לו את מאווייו, לענות על משאלותיו הגלויות והכמוסות. זאפה כתחליף פלאקה. וכבר נאמר שאפשר להוציא את האנשים מהפלאקה ודומיה, אבל אי אפשר, עדיין, להוציא את הפלאקה מהאנשים.
 
האמת? לא צריך. כשהווליום מקפיץ והענטוז בילט-אין, המוזיקה עושה הכל בעצמה. לא רוצה להשתמש במלה חאפלה. עדיף אולי תואר מכובס יותר, של מסיבה או חגיגה. והקהל, חוץ מלהשליך צלחות (או פרחים) וגם לעלות על השולחנות (על הכסאות כן), נמצא בעננים, שוכח את קשיי המציאות ואת תלאות היומיום. האם לא לשם כך התכנסנו?
 
ההתחלה מאופקת יחסית. לבד משולחן אחד של חבורה צעירה שבאה לחגוג ותדלקה את עצמה היטב, סרנגה מקבל את הספייס שלו. אבל ב"חלום מתוק", שיר חמישי-ששי, נפרץ הסכר. בכפיים, על הרגליים, שרב"צ, שמח. ב"איפרכו" הוא מרגיש מספיק בטוח לרדת אל הקהל. הקול העמוק, החד פעמי, החיוך המבויש, מהלכים קסם. יש לו מאניירות, אך הן צנועות ורחוקות משחצנות. של טוב לב, של השלמה והתמסרות להערצה, אולי גם של חוסר ברירה, בידיעה שהיד המלטפת היא היד שמזינה.
 
"את תלכי בשדה", שזכה לכינוי החיבה "האמנם", הוא ללא ספק ההיי לייט, השיא של ההופעה. הפתיחה אקוסטית, "ישראלית" לגמרי, לא מכאן ולא שייכת לערב החם והמשולהב הזה. סרנגה עולה מתוך הקהל, כי זה הדרן וזה המבנה של זאפה הרצליה. ומספיק שמישהו בקהל קורא בחדווה מתעלפת: "יו, איזה שיר!", בכדי להבין שסרנגה ניצח ועימו הזמר העברי הקלאסי.
 
הנגנים (שבעה, בולטים בהם דודו ניצני בדרבוקה וצפי שלמה בבוזוקי) מצטרפים רק בבית השני. סרנגה מתעקש לשיר את כל השיר מתוך הקהל, בטוח בעצמו, שולט בשיר, מבין ומטעים כל מילה. מעמד מצמרר, שבשבילו היה שווה כל המופע. אין ספק שהוא ניכס לעצמו שיר אהבה גדול, גדול ונצחי בהרבה מכל הקשקושים בפרוטה ששרים כוכבים ים תיכוניים מקומיים, ומתעקשים לקרוא להם שירי אהבה. אין מה להשוות. לא במילים, לא בקול, לא בעוצמת הרגשות. סרנגה כוכב על.
 
הערה אחת: לא פעם ראשונה בהופעה שלו, סרנגה טרוד מדי בכוונון השלט האלחוטי שלחגורתו. תשומת לבו מוסחת בשל כך, ותמיהה היא מדוע לא ניתן לפתור בעיות טכניות קודם פרוץ המופע?
 
אשמח לראות אותו, בבוא היום, בקונצרט-קונצרט, כמו שראוי לו ולחומרים שעוד יאסוף ויקליט. עם קול משמעותי, נוכחות כמו שלו ושירים מעבר לרף המקובל בביצת הפופ הים תיכוני, הוא יכול להגיע רחוק. לאו דווקא ביוונית.

שלומי סרנגה. "מונו" בהופעה. זאפה הרצליה. חמישי, 15 באפריל 2010.


למועדי מופעים >

26/04/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. מדהיםםםםםם
זהבית , (04/05/2010) (לת)
2. סרנגה המלך
שירן , תל אביב (26/04/2010) (לת)
1. שלומי אתה זמר ענק
סיון , (26/04/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע