סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן גל דה פז בהופעה - נערת פרחים מודרנית
 

 
 
גל דה פז עורגת אל מחוזות האמריקנה והופעה שלה היא כמו קפיצה קטנה לחו"ל


נולדה במקום הלא נכון

גל דה פז היא זמרת יוצאת דופן, אדירה, אפילו נדירה. וזה לא הקול כמו יכולת השירה שלה. ויותר ממנה הנכונות וההעזה שלה לבדוק את מגבלות הקול והשירה, להרחיק אותן ואיתן עד הקצה.

כבר "בלוז לחלום", שיר הנושא מאלבום הבכורה שלה, ושיר הפתיחה שלו ושל מופע הבמה שלה, מגדיר את המרחב בו היא פועלת - את טווחי הקול והמנעד, את ההעזה והצעקה, את הנתינה והנשמה, את ההתמסרות והווירטואוזיות, את הזהות שבין השיר לבינה: "משהו מדגדג, בבטן מתענג/ עולה ומתפרץ בי פתאום/ ... הולך ומשתדרג, חושף ומדלג מעל המחסום".
 
והמחסום בהחלט גבוה. ההתחלה מסחררת. האוזן מזדקפת, הלסת נשמטת, הנשימה נעתקת. גל דה פז באמת פלא. גרסה מודרנית של נערת פרחים, עם פרח מלאכותי לבן בשיער וקישוט סיקסטי שזור, קשור ברישול אלגנטי לצוואר הגיטרה שלה. מצוידת בביטחון מפתיע ונשמעת בוגרת מכפי גילה.
 
המפגש בימתי איתה, הוא בהחלט חוויה לא רגילה, כי אין זמרות רבות כמותה, בטח לא בעברית. אמנם השירים שלה הם בלשוננו, מקצתם גם מתכתבים עם נימה ישראלית בלחניהם, אבל רובם ככולם שאולים או מותאמים לתרבות פולק זרה. וצודקת קביעתו של אריק ברמן ב"לואיזיאנה", אחד משירי הדגל שלה, באומרה: "אני נולדתי במקום הלא נכון/ בזמן הלא נכון..." 

   


כי דה פז, והיא לא מנסה להסתיר זאת, עורגת אל מחוזות האמריקנה, הז'אנר המוזיקלי הרחב שבצילו מסתופפים הקאנטרי והפולק לגווניהם, הבלוז והבלו גראס, הרוקאבילי והג'אז, הרוק הקשה והרך ושאר הג'אמבאליה. ובא לשאול בקול רם: מה את עושה כאן לעזאזל? ולא בהתרסה ובהקנטה, אלא בפליאה ובהערכה. עם היכולות הללו, הידע והבקיאות הז'אנריים האלה, היא מועמדת לכבוש את העולם. והופעה שלה היא כמו קפיצה לחו"ל לשעה קלה, גם כשנתב"ג בשביתה.

מאוהבת בצעקה

אבל, ויש כאן אבל גדול, משהו לא שלם, לא גמור, חסר ולא בשל בגל דה פז. היא אכן מרשימה ומדהימה, אבל יותר מדי טכנאית וחסרת נפח. שיר אחר שיר כמעט, היא עולה לצעקה־צריחה המתעוותת סטייל ג'ניס ג'ופלין, שאת "אני ובובי מקגי" שלה היא תירגמה־עיבדה בהצלחה מרובה ל"קובי שלי", או לשריפת אנרגיה דוגמת ג'ו קוקר (כמה לא מפתיע) שאת "עם מעט עזרה מידידיי" שלו היא מכסה, אמנם לא בפרשנות משלה, אך עדיין אתגר קולי מרהיב שהיא צולחת בכבוד ובהשתאות. אבל הלב לא מנתר בחדווה, ונדמה שגל מאוהבת בצעקה לשמה. כאילו שהיא לא יודעת או יכולה אחרת. ואני חושב שהמינונים לא נכונים והיא חייבת לשמור את זכות הצעקה למקרים נדירים, שבהם היא אכן נדרשת.
 
וזה החסך האחר. כי במאמץ להרשים במהלכים ג'ופליניים וקוקריים (שנעים בין צמרמורת להרתעה), מאבדת־מוותרת דה פז על אישיותה. כלומר, חסר מרכיב הרגש וההזדהות. כשהשירים דופקים באינטנסיביות ובאגרסיביות, גם אם בצבעים שונים של האמריקנה דלעיל (נגני האלבום הם גם נגני המופע וזו מעלה חשובה לזכות המופע) השירה שלה נוטה לאובססיביות, חסרת נשימה וגוונים, חוזרת על עצמה, חוטאת בקור ובניכור, נטולת חום וריגוש. בעיקר גל חסרה את אותה פאוזה קטנה, נלמדת ונרכשת, שבין המלה להוצאתה לפועל, הרגע החמקמק של הריחוק השקול והבוגר, שנותן את התובנה ועושה את הפרשנות.

גל-דה-פז-עטיפה-בלוז-לחלום.jpg גל דה פז, עטיפת האלבום (תמונת יח"צ)

סדקים בשריון הטכניקה

דה פז מעלה את כל שירי אלבומה (13) לבמה ("עם מעט עזרה מידידיי" הוא היחיד שמתווסף) נאמנה פחות או יותר לסיפור המסגרת האלבומי, שמתחיל ב"בלוז לחלום" ומסתיים ב"בלדה על חוסר ניסיון". "מעייניי" ו"נערה של קאנטרי" ממש בפתיחה. "שמש שקרנית" נדחק לסוף, והלב שייך עדיין ל"תחתית הבקבוק", "מצוקה כלכלית", "ניקול מתפוררת" ובקצה השפיות", השירים היותר משמעותיים, החברתיים נגיד, ברפרטואר הצעיר של דה פז. רק אחד מהם ("מצוקה כלכלית") הוא שלה (האחרים של אוריאנה שפי, יהונתן גפן ואורית קדוש), ואותו היא מבצעת כסטנדרט ג'אזי.   
 
שלושת השירים שמעידים שדה פז יכולה יותר, או אם תעדיפו יכולה אחרת, הם גם השירים היותר-אישיים, היותר נוגעים וגם היותר אמפאתיים ומרגשים שלה.  "קשת", שיר מתוק שכתבה לאריאל קשת, בעלה, נגן הקלידים ומעבד ומפיק מוזיקלי שותף, נטוע בלב המופע בהפוגה קסומה, בשלוש דקות אקוסטיות נהדרות – רק היא בשירה ועופר שקלרסקי המצוין בגיטרה. 
  

   

 
שני השירים האחרים מוצאים מנוחה רק בסוף המופע, כהדרנים שלה. "כלואה בצריח", שיר על כמיהה למגע אנושי, מן הסתם של כוכבת במה, זוכה לעיבוד הופעה מסויט, סהרורי ומלא בשר, שמוציא מדה פז איכויות מירי מסיקיות וסודק את שריון הטכניקה.
 
"בלדה על חוסר בטחון" מרחיב את הסדק. כמו אפיקומן מאוחר. אולי השיר הכי אישי, אמיתי, נכון ומרגש בהופעה שלה. שיר עם איכויות אלברשטייניות, בביצוע חם ונוגע, הופך את דה פז לזמרת אנושית, בשר ודם. עם חיספוס נעים בקולה, שמייתר לחלוטין את הסיומת הצעקנית שלו. חבל שאין לה עוד כמה כאלה.
 
אבל דה פז היא זמרת צעירה עם פוטנציאל עצום. אם תשכיל בבחירותיה ותשפר את מגרעותיה (גם קטעי הקישור זקוקים להכוונה ולליטוש), היא עשויה להגיע רחוק, כאן ובעולם.
 
גל דה פז. בלוז לחלום בהופעה. תיאטרון תמונע תל אביב.  13 בספטמבר 2010.

למועדי מופעים >

16/09/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. מסכימה עם כל מילה!
חן , (16/09/2010) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע