סרטים קצרים הופכים לפיצ'רים
 
בערך טריוויה המתייחס לבמאי גיא נתיב יירשם ששני סרטיו באורך מלא (עד עתה) נוצרו לאחר שהוא עשה להם קודם לכן גרסאות קצרות. כך היה במקרה של "זרים" (2007), כאשר את שתי הוורסיות, הקצרה והארוכה, יצר יחד עם חברו הוותיק ארז תדמור. וכך גם עתה במקרה של "מבול", שהיה אף הוא סרט קצר בו שיתפה פעולה עם נתיב התסריטאית נועה ברמן-הרצברג, שפיתחה יחד איתו אחר כך את התסריט גם לפיצ'ר.
 
"תמיד טוב שיש לך קודם סרט קצר בתור פיילוט", אומר נתיב, 37. "אם סרט קצר מסוגל לחיות ברבע שעה, 20 דקות או יותר, אז אתה יכול לראות את הפוטנציאל הגלום בו לסרט באורך מלא. כמו במקרה של הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד, שיצרה סרט קצר מדהים שזכה באוסקר, והיא פיתחה אותו לסרטה באורך מלא 'מחוץ למים'. אני אוהב לעשות זאת, ורואה את היתרונות שבזה. בכלל, אני נורא נהנה לעשות סרטים קצרים, כי מה שאתה יכול לספר בחמש דקות, בטח תוכל לספר ביותר, וזה גם פורמט נורא מאתגר. סרט קצר נותן לך גם את האפשרות הכי טובה לניסוי הכלים האמיתי לפיצ'ר. נהניתי לעשות את זה בשני המקרים, ב'זרים' וב'מבול'".
 
מה גם שבפסטיבל ברלין סגרת מעגל עם זכיות בעבור שני הפורמטים של "מבול"
 
"כן, הקארמה כנראה עבדה שעות נוספות. אחרי זכיית הסרט הקצר בברלין, נועה ואני הבנו שיש פה קטע והרגשנו שאנחנו רוצים לפתח את זה. החלטנו לעשות זאת, וזה קרה בתהליך, כי כל אחד מאיתנו היה עסוק בענייניו. אני הייתי מנהל קריאייטיב במשרד פרסום, והעבודה על התסריט נערכה בפגישות של פעם בשבוע. רק ב-2008 התחלנו ללחוץ על הדוושה ולכתוב בקצב יותר רציני. והתסריט אושר על ידי הקרן לקולנוע ועבר שלבים, ולאחר מכן הבעיה שלנו הייתה למצוא מפיק שמאמין בסרט הזה, כי הרבה מפיקים ישראלים לא האמינו בו ולא חשבו שהוא יכול לסחוב. בסופו של דבר חיליק (מיכאלי) היה היחיד שהאמין בזה".
 
אולי בגלל הסדרה "פלפלים צהובים" בערוץ 2, והסרט ששודר בעקבותיה "זה הילד שלי" (על התמודדות הורים עם ילדיהם האוטיסטים), ותחושת ההתעוררות בנושא זה באמצעי התקשורת שהם יצרו, נראה "מבול" - שדמות אוטיסט מתבגר בו היא הטריגר להתרחשויות - כנוחת במרכזו של טרנד פעיל. אבל למעשה, הסרט נעשה הרבה קודם והחיבור שלו לנושא הוא מזווית שונה לחלוטין. אין בו ניסיון לפענח את קוד ההתנהלות והדינמיקה שמניעה את התנהגות האוטיסט, אלא שהוא כאן כאמור בעיקר המפתח להנעת התרחשות משפחתית.
 
"האוטיסט הוא לא ברמת המוביל העלילתי של הסרט", אומר נתיב. "הוא הביטוי המוחצן אולי לסימפטום של משפחה לא מתפקדת שבה אנשים לא מתקשרים אחד עם השני. ככזה, דמותו באה ממקום מאוד תמים. הוא בעצם 'נח צדיק תמים' כזה, שמגיע לתוך התמונה הזו של משפחה רגע לפני פרידה ושברון סופי. והוא גורם להם לתקשר, אולי בפעם הראשונה בחיים שלהם. בכל הקשור לעניין האוטיסטי בכללו, אנחנו מאוד שמחים להעלות את המודעות לו, למרות שזה לא הדבר הראשון בסרט. כלומר, זה לא סרט על אוטיסט, הוא רק משמש כמנוע המפעיל את העניינים בתוך המשפחה".   


מיכאל מושונוב (יח"צ)
 
קשר סימביוטי בין שני אחים
 
העלילה מגוללת קורות של משפחה המתגוררת במושב בסמוך לחוף ים, שנקלעת למצוקה כשהיא נאלצת לקלוט בחזרה בביתה את הבן האוטיסט תומר (מיכאל מושונוב) בן ה-17, לאחר שההוסטל המיוחד בו שהה עומד להיסגר. חזרתו מציפה את כל הבעיות השוטפות בהן טרודים בני המשפחה שהיחסים בתוכה רעועים. האם מירי (רונית אלקבץ), המפעילה את גן הילדים במושב, מנהלת רומן עם אחד מהורי הילדים שבפיקוחה, מאחורי גבו של בעלה. האב גידי (צחי גראד) הלא ממש מתפקד, הוא טייס ריסוס שהושבת מפעילות לאחר שנתפס מסטול.
 
יותר מכל גורם שובו של האח האוטיסט להתבגרותו המוקדמת של יוני (יואב רוטמן), אחיו הצעיר של תומר, לאחר שנטל הטיפול באח נופל על כתפיו, זמן קצר לפני עלייתו לתורה באירוע בר המצווה שלו. פרשת השבוע שלו, איתה יעלה לתורה ביום שמחתו היא "אלה תולדות נח", אותה הוא לומד ומשנן, וגם האח האוטיסט שומע את הטקסט וחוזר אחריו בכפייתיות. בין האחים ייווצר קשר סימביוטי, שישמש קטליזטור לזעזוע ולטלטלה שיאחזו בתא המשפחתי, כאילו חווה מבול בראשיתי.
 
למעשה, בסרט הזה התנסית לראשונה בלביים סרט לבד, אחר שאת "זרים" עשית יחד עם ארז. מן הסתם זה יותר קשה לעבוד לבד כשכל האחריות היא רק עליך.
 
"זה מורכב לעבוד לבד, אבל לפעמים גם לעבוד בשניים זה לא פשוט, כי זו 'מפלצת עם שני ראשים'. אבל במקרה של ארז ושלי זו לא הייתה מפלצת אלא דהירה קדימה משותפת, כי קיים בינינו חיבור מושלם. אנחנו מכירים מגיל 17, ורואים אותו דבר, הוא משלים אותי ואני משלים אותו. למדנו יחד בתיכון וגם ב'קמרה אובסקורה', אז מדובר בשותפות ארוכת שנים (הם יצרו יחד גם את הסרט הקצר 'אופסייד').
 
ארז ואני גם תומכים בפיתוח הקול הייחודי של כל אחד מאיתנו לבד. ארז  (שביים יחד עם שרון מימון את 'סיפור גדול') עובד כרגע לבד על סרט חדש בשם 'בקצב הטקטקה', שאותו יצלם בשנה הבאה וגם הוא מפתח את הקול האישי שלו. אנחנו עובדים כל אחד לבד, אבל אוהבים לעבוד ביחד ולחזור לשתף פעולה, כי אנחנו נורא טובים ביחד וכיף לנו בזה. כך שכל אחד מאיתנו יעשה את הסרטים שלו ומדי פעם נחבור זה לזה לעבודה משותפת, כמו בסרטנו הבא, 'הבן של אלוהים'".
 
ילד בן 13 עם מנטליות של בן 35
 
כיצד בחרת בשחקנים (שהתבררו כהברקות ליהוק) כמו רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב ובעיקר הילד יואב רוטמן?     
 
"כל עשיית הסרט הייתה כנראה מלאה בהימורים. הזהירו אותו אל תתעסק עם אוטיזם, כי הדמות של האוטיסט תיראה כמשהו נלעג ומביך. אחרי זה אמרו לי אל תתעסק עם רונית, כי היא דיווה וכו' וכו' ויהיה לך מאוד קשה לעבוד איתה. וגם אמרו לי, אל תתעסק עם ילדים. על כל דבר ועניין הפחידו אותי והזהירו אותי.
 
"בסופו של דבר רונית הפכה לחברה הכי טובה שלי והייתה המנטורית שלי, ולא רק שלא הפריעה לי אלא עזרה לי עם התסריט והייתה בדיוק כמו שרציתי שתהיה על המסך. היא עילוי בעיניי. אני חושב שגם בסרטים 'ביקור התזמורת', 'חתונה מאוחרת' ו'אור', היא לא הפגינה מניירות ודרמטיות והמשחק שלה בהם היה עדין, מינימליסטי ומרגש, כמו ב'מבול'. לגבי יואב, לא יכולתי למצוא ילד יותר בוגר ואינטליגנטי ממנו. ראינו 65 ילדים וכבר לא יכולנו להמשיך. אמרתי לעצמי, 'מה, אין ילד אחד שיכול לא לדקלם במדינה הזו? ואז הוא הגיע משומקום, לאחר שמשה איבגי המליץ עליו. הוא עבד איתו בסדרה 'לאהוב את אנה'. ראיתי אותו בסדרה הזו ומאוד התלהבתי וכך החלה העבודה בינינו. ולגבי מיכאל, לא יכול היה להיות בן אדם יותר אחראי ועדין ממנו לגילום דמות האוטיסט".


מיכאל מושונוב ויואב רוטמן (יח"צ)
 
לפני עשר שנים, כשרצית שיגלם את הילד בסרט הקצר, אמא שלו סנדרה שדה חזרה אליך ואמרה לך שהוא לא סגור על עצמו שהוא בכלל רוצה להיות שחקן.
 
"על הסט הוא אמר לי שהוא פשוט לא היה בשל אז עדיין. כך שזה לגמרי היה רק עניין של טיימינג".
 
איך התנהלה העבודה עם יואב?
 
"יואב עבר מסע שכלל ביקורים במוסדות לאוטיסטים ופגישות עם הורי ילדים אוטיסטים. הוא גם חווה תהליך התבשלות עם עצמו, והרבה מפגשים עם השחקנים שמולו בתוך ומחוץ לחדר החזרות. הוא הפנים את העניין ואת הסיטואציות. הוא עבר לפני כן איזשהו תהליך עם איבגי, שנתן לו כלים להתמודד עם דברים ולפתח אותם. כך שהוא בא לסרט כבר מבושל. יואב הביא מעצמו המון בגרות. פגשתי ילד בן 13 שנראה בן עשר, אבל עם מנטליות של אדם בן 35, וזה משהו שאתה יכול לעבוד איתו. הוא מבין את הסיטואציה, ואני יכול לומר שבמקרה זה כאילו עבדתי עם שחקן מבוגר. וזה יכול להבהיר עד כמה הוא בוגר בנפשו. וחוץ מזה יש לו אינטגריטי, הוא נורא רציני וצנוע. וזה פשוט מדהים". 
 
סרט על חוסר תקשורת 
 
הסרט מתאר סיטואציה מאוד ציורית ומפורטת, עם המון סיפורי משנה. הסיפור לקוח מאיזו מציאות מוכרת לך או בדיוני לגמרי?
 
"90 אחוז מהעניין זה דמיון, אבל הדמות של יוני היא פשוט אני. הייתי ילד מאוד לא מפותח, סוג של לייט-בלומר. הייתי תקוע והייתה לי ילדות לא פשוטה, לא מבחינת ההורים, אבל מבחינת ההתבגרות לא היה לי כיף. יוני הוא אני. אמנם לא גדלתי במושב, כמו בסרט, אבל רעננה, בה גדלתי, הייתה בשנות ה-80 מושבה לכל דבר.
 
"בעלילת הסרט ניסינו לבנות איזה מארג סיפורים קטנים שמביאים בסופו של דבר את הסיפור המרכזי שהוא המשפחה, חוסר התקשורת בין הנפשות הפועלות בה ושכל אחד חי בבועה שלו ומתנהל בחוסר איזון משפחתי ונפשי. אבל בעיקר, מה שרצינו להעביר זה את היכולת שלהם לקבל צ'אנס אחרון לקחת את עצמם בידיים, לפני השלמה טוטאלית. כל אחד מקבל הזדמנות. ולכן היו חשובים לנו כל הנימים והסיבים הקטנים האלה בפאזל של העלילה.
 
"זה בסופו של דבר סרט על חוסר תקשורת ועל הצורך בתקשורת וגם על שונות ועל הצורך לקבל את האחר. כל אחד מבני המשפחה הוא אוטיסט בפני עצמו, כך שכאשר האוטיסט האמיתי מגיע, נראה כאילו הוא יותר נורמלי מהם". 
 

רונית אלקבץ ומיכאל מושונוב (יח"צ)

ספר קצת על הצילומים. הסרט אמנם הוא לא בעל תקציב עתק, אבל נראה מושקע ומעוצב.
 
"הסרט באמת עמד בסטנדרטים הישראליים והוא יחסית דל תקציב, אבל היה לי צלם קנדי מופלא (פיליפ לבלט), שניחן בשאר רוח ובנשמה להבין את הסרט ולהביא מעצמו המון. כמו הצילום של 'אדמה משוגעת', שהיה בו משהו מאוד אירופי יפה".
 
"מבול" שונה לחלוטין מ"זרים", הראשון שלך, שנראה כמו דוקו-דרמה
 
"אסור לשכוח שב'זרים' הייתה לנו התנסות גם באימפרוביזציה ונורא שמחתי לעשות זאת. אומנם לא הייתה לי אופציה לעשות את זה ב'מבול', אבל מצד שני זה הקנה לך ניסיון ואפשר לך לתת לשחקנים בין טקסט לטקסט לשחק עם הדברים. יש משהו בתרגיל הקולנועי הזה, שגם ארז עבר אותו לפני 'סיפור גדול', שנעשה בצורה מאוד קלאסית, שנותן לך כלים להתמודד עם הדברים האלה כשאתה צריך אותם.
 
"הרבה פעמים הטקסט לא עובד בשטח, אז אתה אומר, 'בוא נמציא משהו', וזה מה שהיה ב'זרים', המצאנו כל הזמן. אני חושב שזה מאוד עזר לי. 'זרים' העביר אותי שיעור מאוד מעניין באימפרוביזציה, וטוב בעיניי שהסרטים די שונים. עם זאת, אפשר למצוא כמה קווי דמיון, כמו שימוש במצלמת כתף, וגם בפיוטיות הקולנועית של העברת מסרים ללא מילים. וגם השימוש במוזיקה, מה שנותן לתמונות ולאווירה לדבר, במקום להסביר כל דבר. למדתי שלא צריך להסביר, הצופה מבין וצריך לסמוך עליו שיקלוט את הדברים בלי שיגישו לו אותם בכפית".
 
הפרויקט הבא: זהר שטראוס כראפר בראסלבי 

זכית בפרסים על הסרט, בין היתר בפסטיבל חיפה ובפסטיבל ברלין כמובן. זה מחמיא? טפיחה לאגו?
 
"אני לא יודע מה זה עושה לאגו. אני רק יודע שכשהסרט גמור כל מה שנותר לך לעשות זה לשבת על הכיסא ולתת לו לסחוב אותך לאן שלא יהיה. יש לו חיים משלו ואיך לך כבר שליטה על זה. אני מרגיש שהסרט מוביל אותי למקומות מפתיעים, בונוס אחרי בונוס אחרי בונוס. אני שמח על כך, כי כשאתה עושה סרט אתה לא מצפה לכלום. מה שלא יודעים זה שגם קיבלתי תשובות שליליות. לא התקבלתי לסאנדנס, שם הייתי עם 'זרים', לא התקבלתי לפסטיבל קאן. אתה מקבל גם הרבה לא. אבל כשאתה חושב שהסרט טוב, הוא ייקח אותך למקומות טובים. אז כרגע אני נותן לעצמי להירגע, ושהסרט ייקח אותי לאן שייקח".
 
הוא ייקח אותך גם לסרט הבא, "הבן של אלוהים", בו תחזור ותחבור שוב לעשייה משותפת עם ארז תדמור. 
 
"נצלם אותו באוקראינה ביולי. 'הבן של אלוהים' הוא על מערכת יחסים בין אב ובן, שהוא ראפר ברסלבי כזה, כמו מתיסיהו, מלחין ושר, שבעצם מקבל הזדמנות אחרונה להתחבר לאבא שלו מחדש, אחרי שהם לא דיברו עשר שנים. הוא מפתיע אותו במטוס, כשהאב, ראש עיר לשעבר, נוסע להחלפת ערים תאומות באוקראינה. הוא לא כל כך מתעניין בהחלפת הערים התאומות ומטרתו האמיתית היא לאתר את האיש שהציל אותו לפני 65 שנה, בזמן המלחמה.
 
"זו לא דרמה כבדה, אלא סרט שיש בו משהו מאוד אבסורדי ומצחיק, שקורה במסע הזה. אנחנו עובדים על התסריט הזה כבר שמונה שנים, ומי שיפיקו לנו אותו הם מוש דנון וטליה קלינהנדלר, מפיקי 'עג'מי'. ארז ואני נרגשים לשתף פעולה שוב יחד ולצאת למסע הזה. מי שיגלם את הבן זה זוהר שטראוס, שכעת מתכונן לתפקיד הראפר בעזרת להקת 'הדג נחש', שחבריה מכינים אותו לעשות ראפ יהודי בראסלבי".