סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אינדינגב 2012 - מסה קריטית
 

 
 
עמוס אורן, על תקן של תייר רוק, הדרים לפסטיבל הלא ידוע הכי מצליח בישראל


שתי יממות של מרתון אינדי

פסטיבל אינדינגב (in D negev) הוא ללא ספק הפסטיבל הלא ידוע הכי מצליח בישראל. הוא גם פסטיבל הרוק הגדול ביותר בארץ, שלא לדבר על הכי חשוב.

לא ידוע? כי יחסי הציבור והשיווק שלו נעשים על אש יחסית קטנה. בהיותו מוכר וידוע בקרב קהל היעד שלו, כאילו אין צורך בהם. הכי מצליח? גם ללא מודעות ברחובות ופרסום בעיתונות, אלא באמצעות האינטרנט ומפה לאוזן, הוא סולד אאוט מראש. שנה שישית ברציפות. והפעם מול כ-5,000 צופים.

הגדול ביותר? שתי יממות מלאות (מחמישי לפנות ערב ועד רגע לפני צאת השבת) וגדושות (להוציא שש שעות לשינה מדי בוקר) בכמעט 70 מופעים שונים וכמאתיים אמנים על שתי במות: במת הקוף (ל-3,000 ויותר צופים), ובמת הפיל (לכמה מאות).

הכי חשוב? טוב זה כבר עניין ערכי סובייקטיבי. אבל כבית ליוצרי האינדי וליצירה העצמאית בישראל, דומה שהפסטיבל מצליח לרכז מסה קריטית של יוצרים וקהל, ויותר מזה - להשפיע על היצירה האלטרנטיבית, להתסיס אותה ולטעון אותה מדי שנה בהבטחות ובתקוות חדשות. ותחת כנפיו ובעזרתו מה שהיה בשוליים שלשום עשוי לקעקע את שערי המיינסטרים מחרתיים, אם לא עשה זאת כבר היום.

ברשותכם, אדלג על כל מה שמסביב. על המיקום המדברי שבסוף העולם, על הארגון וההפקה המרשימים בתשומת הלב לפרטים (ממקלחות לרשות הבאים ועד ממטרות לפיזור רסיסי מים להקלת החום על הצופים), על חניון הענק והגישה הנוחה להפתיע, על ים האוהלים שמסביב שבהם ניסו צרכני אינדינגב לזכות בכמה שעות מנוחה ושינה תחת אינטנסיביות האירועים והאטרקציות, וגם על האנשים עצמם - צעירים בגיל, בגוף ובנפש, גם הורים לילדים עם צאצאיהם.

מיקה-שדה-יחצ-ענקית1.jpg
מיקה שדה (תמונת יח"צ)

זאת הקרקע שבה נובט ומתפתח הגרעין של הקהל הטוב למוזיקת גרוב ולרוק'נרול. כזה שנכון להשקיע ולנסוע עד קצה הגבולות והמועצה האזורית אשכול, ללון בשטח, להתאחד באהבה למוזיקה ולבוז לאיום הקסאמים והפצמ"רים מרצועת עזה הסמוכה.

מבחינה זו, אני רחוק מלהיות הקהל האופייני של אינדינגב. בעוד האלפים חיו ולנו במקום (באפס גילויי אלימות ובביטחון אישי ורכושני מלא), אני נהגתי כתייר רוק. כזה שמתאכסן (הרחק) מחוץ למחנה ומתייצב להופעות נבחרות בלבד. כזה שמפסיד את כל האווירה של חיים במקום ויכול רק לנחש איך עוברת עליהם השהות במתחמי הפסטיבל.

להגנתי אוכל לומר, שאת חובותיי לפסטיבלים (ואולי גם לסקרנות) כבר שילמתי - מפסטיבל נואיבה 78' ועד וודסטוק 94'. ובמלאכת הבחירה הרשיתי לעצמי ללכת על המיינסטרים של האינדי - יותר על השמות הידועים ופחות על הלא מוכרים. אבל גם לי היו הפתעות.

כיוונתי לשטאר ולהיפ-הופ החסידי שלו, אבל עד שהגעתי (בשל מכשולים והתחייבויות שפתאום צצו) החמצתי את נועם רותם (שהוא כבר לא כך אינדי, אבל עדיין רוקר שמצליח לגעת ולרגש) וגם את דניאל זמיר, איש הג'אז, הסקסופון והמיקרופון שלא חדל מלהפתיע. האיחור שלי היה כה גדול שויתרתי גם על נועמיקו (נעם הלפר, איש "קיצו" בבכורה לפרויקט הסולו שלו על במת הפיל) ונחתתי על "מאלוקס", ההרכב הפסיכי והבלתי אפשרי של אייל תלמודי וחגי פרשטמן.

הראשון בסקסופונים, בחליל וגם בחמת חלילים (בקטע הנועל, עמוק בתוך הקהל) והשני בתופים בלבד, מייצרים מוזיקה אנרגטית טוטאלית, שממלאת את הבמה מכליזמר ועד ג'אז. תלמודי, דמות מאוד ציורית חזותית והרפתקנית באמירה המוזיקלית, מנהל את ההתרחשות ביד בוטחת ורמה. אצלו, דומה, הכל יכול לקרות. מנגינה חמה ומעוגלת ועד סאונד עצבני ודיסטורטי, ממוטיבים בלקניים ליללות חתולים. אקט מוטרף ומרתק בה בעת.

ניסיתי לעשות תיקון לנפשי אצל  L.F.N.Tשאת ההשקה שלהם בבארבי ל"מעשיות של אדם שתוי" החמצתי מסיבות מעושנות ידועות. החמישייה של רן ניר (לשעבר "המוג'וז" של אסף אבידן), עושה רוק'נרול באנגלית, עם שתי גיטרות, בס, תופים ואורגן, מועשר בגוונים שונים של בלוז וריתם'נ'בלוז _ מתכתיים ואלקטרוניים, רכים וגרוביים, ניסיוניים ולהיטיים.

"אל תהיו זונות", הפציר ניר בקהל. "קנו את הדיסקים שלנו. אנשים פה השקיעו מלא כסף בדיסקים שלהם...". אולי תגובה אחראית לפיזור לא אחראי של דיסקים מצד תלמודי של מאלוקס. ניר אולי לא מרשים בשירה, אבל ההרכב הסופר-גרופי שלצידו מצוין והיצירה ראויה לשבח. בשרנית ומרגשת כמו שבלוז טוב יודע לעשות.

תלמודי בכל מקום והשרברב המזמר

את היום השני שלי התחלתי עם הצלילים האחרונים של הבלוז המסורתי והגרובי של לייזר לויד. יהודי יקר שמתעקש לעשות בלוז אמריקאי בתל אביב, עם עוד שני עמיתים, יהודים יקרים לא פחות. יכולתי רק להצטער שלא הקדמתי להתעורר אבל ניסיתי להתנחם במוזיקה היהודית של "אוי דיוויז'ן". חוויה משונה לשמוע מוזיקת כליזמרים אותנטית באמצע היום, תחת השמש הקופחת בשומקום, כל כך רחוק משדות הציד במזרח אירופה.

ההרכב, עם האחים אייל ואסף תלמודי (סקסופון ואקורדיון בהתאמה), אביחי טוכמן (בקונטרבס) וגרשון לייזרסון (בכינור ובשירה), הרקיד את מאות הצעירים הנקבצים לצלילי גרוב שלא מהעולם התל אביבי. בתל אביב הם לא היו מסובבים אחריו את הראש, באוויר הפתוח של "גבולות" האקורדיון מחולל שמות בכל מנגנוני ההגנה, והשירה ביידיש וברוסית רק מגבירה את הזחיחות. אינדי? כמו שאני הייתי אינדי בנוף האנושי, אבל מלבב ומשלהב. נותן הרגשה טובה, עושה חם בלב ומותח חיוכים מאוזן לאוזן.

על במת הפיל הסמוכה, אלון עדר מנהיג שישיית רוק-פופ שמזכירה מאוד את החברים של אבא יהודה ב"גזוז" ואולי גם ב"דודה". רוק רך, פופ הומוריסטי ומשועשע, נגיעות בג'אז, בפאנקי ובגרוב. הכי לא אינדי, אבל לא נורא. השירים, דומה, אינטימיים וקטנים מדי. לא המקום להקשיב למלים ולחפש דקויות וכוונות מתוחכמות, למרות שהקהל בהחלט משתדל.

הבילויים-רונן-ללנה-ענקית.jpg
הבילויים (צילום: רונן ללנה)

חוזרים לקוף ולשלום גד, הפורש הוותיק מפונץ' ומי שגם בעוד שלושים שנה לא יחרוג מגבולות האינדי, למרות שובל הלהיטים שכבר משתרך מאחוריו. המיבנה, שתי גיטרות, בס, תופים, הוא של רוק בסיסי. אבל גד בדרכו הייחודית מכניס פיתול נעים ונוגע. באמירות חברתיות ואישיות, וגם בלב. ואפשר להאמין לו וללכת בעקבותיו כשהוא שר "בסוף המדבר יש ים", וגם על "ניצחון העם, כשלון הדרך", שיר חדש מתוך אלבום בעבודה.

"המכונה הגדולה", שלישייה פרובוקטיבית ומצועצעת של רוקרים חסרי עכבות וגבולות, מחפשת בכל הכוחות והרעש תשומת לב בפיל. הגיטריסט מנוקב ומקועקע בכל מקום, הבסיסט מעדיף לנגן בעמידה על המגבר והמתופף סתם רוצח. גם האורחים שלהם מייצרים עניין, סקסופוניסט בשיר באוריינטציה ערבית והזמרת האורחת נגה שלו בהריון מתקדם, חושפת בטן תפוחה פורצת מבעד לחולצה גזורה.

רביעיית "ווייקאפ סוזיס" שתעלה אחריה נאלצת להתחיל עם עשרים איש, אבל במהלך שיר-שניים מצליחה לקבץ עוד מאתיים  בזכות הצליל הבועט והצוהל שלהם. רוק'נרול צעיר ותוסס, בסיסי לגמרי, אבל הגוון המתכתי עושה שמח ומעורר תיאבון, ושירתה של נערה בגיטרה ששמה נגרע מן התכנייה, מוסיף המון סקרנות ועניין.

כיאה לקמע של הפסטיבל זוכה אבי עדאקי, השרברב המזמר, להיות הראשון שמרכז מסה של קהל.

עדאקי, סוג של שאנסונר, הוא גם סוג של בדיחה שהפכה לרצינות ולמרות שבהחלט מגיע לו יותר - גם מחוץ לפסטיבל - הוא עדיין לא נואש, וממשיך לכתוב ולבצע שירים קולחים ורוויי הומור, שניזונים מחוויות אישיות וממפגשים עירוניים והופכים מיד להמנונים אהובים ("קול חתן וקול כלה, וכל כאלב ביג'י יומו...").

ההרכב שאתו (עם נגן הבס אלרן דקל והמתופף מוטי מזרחי) יוצק גרוב מידבק לשירי הכיסופים של עדאקי, שרב בהם המקום ליללות של חתולים ולצהלולים של מחוללים. כשהוא עובר לנגן באורגן המופע מקבל זריקת מרץ, וייבס וגרוב, ומטפס לשיא בטקס סמלי של קבלת שבת - בקידוש על היין ובברכה על הלחם.

שובם של הבילויים

היום השני היה עמוס וחשוב, אך גם מתיש. בפסק הזמן שגזרתי על עצמי נאלצתי לוותר על רותם אור המבטיחה, על פאניק אנסמבל שהחליפה סולנית ועל אסתר רדא, הראפרית האתיופית מעוררת ההשראה. חזרתי על קצה הזנב של "ימן בלוז", חגיגת היחיד של הזמר רביד כחלני, עם שירים וריקודים מהבית התימני, עטופים בדפי ג'חנון ג'אזי ובלוזי בינלאומיים. ולמרות היותו שם גדול בעבור הפסטיבל, עם מוניטין חובק עולם, הוא עדיין אינדי או לפחות אלטרנטיבה מאתגרת למיינסטרים.

"הבילויים" כבר עברו את הגבול מפה לשם, מהאינדי למיינסטרים, אך העדיפו לציין את הקאמבק שלהם, יותר מארבע שנים לאחר שהתפרקו, דווקא באינדינגב, כאחד מההיי לייטס של הפסטיבל, עם הצצה ראשונה לשירים חדשים מתוך אלבומם השלישי. איחור מפתיע, לא אופייני ולא צפוי של חצי שעה בתחילת ההופעה, לא הבריח את האלפים שהמתינו בסבלנות. חיכו מאז 2008, מה זה עוד כמה דקות.

ונועם ענבר (זמר ענק!), ימי ויסלר, שיקו סיני ומאיה דוניץ חזרו כמו גדולים, מתוגברים בגרשון וייספירר בחצוצרה וטובה ובאייל תלמודי (שוב הוא?) בסקסופונים, חזרו לקברט המטורלל שלהם שמצטיין בכתיבה מבריקה ומתוחכמת, עשירה בדימויים, באסוציאציות ובחיבורים מגניבים ובהתכתבות עם מסורת שירה של קום המדינה.

"באב אל וואד", "חיליק פרצלינה", "ערבב ת'טיח יא אחמד" ו"פירות הדר" לחימום הקנה, "הצעדה" ו"חייב להתארגן" (ימי מוביל בשירה) חם מהתנור, ו"שאול מופז", "שגר פגר", "נפוליאון" ו"באגטים" לשלהוב הקהל החם. במקום הדרן קיבלנו בונוס בצ'ק סאונד, את "אני מקיא". והיה שווה לעשות את כל הדרך לגבולות רק בשבילם. כמה טוב לחזור לתקופת הבילויים.

Layerz היו הבאים בתור. שלישיית אלקטרו-רוק-פאנק, מלווה במחשב ותכנותים, הציגה משחקים אלקטרוניים בוולטאז' גבוה, מהיר כברק וחד כתער. ההרכב (אביב כהן, יונתן אלבלק וגלעד אברו) מאוד אינטליגנטי ומיומן הבריק בנגינה, הרשים פחות בקטעי השירה, ומשום מה נרגע בקטעי אווירה דווקא עם קותימן, אחד מגיבורי הסצינה.

את במת הקוף בלילה השני נעל A1, הרכב-על של נגנים (בהם בנו הנדלר, עוזי רמירז והאחים תלמודי; כאילו שהאינדי לא יכול בלי אייל...) בסוג של ג'ם מיוחד למדבר, אינדי-צ'ילאאוט מתמשך.

את ההצגה בהרכב הרפאים גנב אחד, ברי סחרוף, שהגיע כדי ליהנות מהנגינה, אבל נכנע ללחץ הקהל, ואחרי כמה הימהומים בג'ימג'ומים ניאות ברבע לשלוש לפנות בוקר גם לשיר, את "עיר מקלט", "בום פם" ו"כמה יוסי". מה שמלמד שבכל יוצר אינדי מסתתר מיינסטרימר בפוטנציה. ואיזה מסכנים באי הפסטיבל שהלכו לישון בטרם עת והפסידו חוויה בהפתעה.

הנדלר לעיל והזמרת קרן דוניץ, שהצטרפה במהלך הג'ם, הספיקו בזכות האיחור המצטבר, לתת סט דאב קצר על הבמה המקבילה, תחת השם "באטרינג טריו", מעין שילוב של עבר רחוק ועתיד שעוד יגיע במוזיקה האלקטרונית. ג'וניור, שהצטרף למסע, בעיקר כדי לחזות על אותה במה באלילו, הראפר נצ'י נצ', התאכזב לגלות שהוא "בסך הכל" היה אורח בסט של די.ג'יי. מֶש, והסתפק רק בארבעה שירים, לפחות בעברית.

ליום השלישי ג'וניור (עוד מעט 17) בכלל לא התעורר. גם אני התקשיתי וכך החמצתי את לוס כפרוס המדליקים. נאלצתי לוותר גם על "ויתרתי" (אין לי מושג לגביהם, אבל תודו שהשם שלהם מדליק), על טל כהן שלו (שכבר ראיתי בתל אביב) ועל רם אוריון, שבטח עוד אפגוש בעיר הגדולה. בלתי אפשרי היה להספיק את כולם.

לפחות קינחתי בסטייל, עם פצצת הגרוב של לונסידאל טנדנסיז, בהופעת בכורה בימתית, יותר משלושה שבועות לפני הפרמיירה בבארבי. אמנם קרולינה וגבע אלון נעדרו, אבל עוזי רמירז הצטרף ומיקה שדה לא נתנה סיכוי לאף אחד לזהור לצידה, גם לא לגדי אלטמן האדיר ולא לאלרן דקל, בן זוגה.

שדה היא זמרת נשמה פנטסטית, משוחררת לחלוטין, לא חסה על מיתרי גרונה, רוקדת נון-סטופ, ומעלה תהיה, בעצם שתיים: איפה היא ואיפה המתמודדת ההיא ב"כוכב נולד"? וזה נכון שהיא הבת של זמר האופרה גבי שדה? יא וואראדי!

שמונה שירים מפרויקט הגרוב השאפתני, 17 איש על הבמה  (כולל המפיק בריאן שטיינר), גיטרות נהדרות, מתופפים אגדה, קצב מטמטם, אקשן ושמח על הבמה, כל טוב ואנרגיות בקהל. איזה סיום מרהיב לפסטיבל. חבל רק שלמרבה הצער הקהל התמעט נוכח החשש מפקקים בפיזור. ובכל זאת, ב-14 בנובמבר בהשקה בבארבי יהיו אולי יותר נגנים על הבמה, אבל הרבה פחות קהל באולם.

הקולקטיב-יחצ-ענקית.jpg
הקולקטיב (צילום: יח"צ)

וליפתן אחרון בהחלט הגישו חברי להקת הקולקטיב. מופע שקיעה, הראשון והאחרון עם תאורה ביום השלישי.

השביעייה הלא סודית, שהוציאה אשתקד אלבום אקלקטי ומרהיב בצבעיו וביופיו, עלתה לבמה עם מסכות על הפנים, ובכישרונם המופלא סחטו את האנרגיות של הקהל עד הטיפה האחרונה, ופרשו מניפסט מוזיקלי יפהפה ומענג של קולקטיב שיש בו פאנקי וגרוב, קאנטרי ובארוק, פופ סיקסטיז ורוק ניינטיז, סאונד אקוסטי וצליל חשמלי, דרמה ואינטימיות, פסיכאדליה ורוקאביליות. בקיצור, בונבוניירה משובחת שיכולה רק להשאיר טעם של עוד.

ואחרי שתי יממות גדושות של מוזיקה, זה הטעם לחזור אתו הביתה.

אינדינגב 2012. מיצפה גבולות. חמישי-שבת, 20-18 באוקטובר 2012



21/10/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. לייזר לויד לא הופיע
אמיר , (21/10/2012)
1. תיקונים נדרשים
ישי , חיפה (21/10/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע