סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רוני פיטרסון ולייזר לויד - בלוז למתקדמים
 

 
 
זיהוי השירים, כולל יצירות אישיות שלהם, היה פחות חשוב מהעניין עצמו, של פולחן הבלוז. דומה שהם החליטו על המקום, בניד ראש ובהסכמה אילמת, מה לנגן...כי מנגנים בשביל הנשמה, להשביע תשוקה ולהשקיט סערה פנימית, ואולי גם געגוע עמוק לצעדים ראשונים שעשו בעולם המוזיקה
שני בעלי מלאכה נאמנים משלבים כוחות במופע בלוז משותף, שעשוי באהבה


בעמודי הפייסבוק ובדפי היו-טיוב שלהם מתוארים רוני פיטרסון ולייזר לויד כמלכי הבלוז המקומי. לא ביחד, כי מונרכיה היא עסק לעצמאים ויחידים. כל אחד לחוד הוא מלך בפני עצמו. משעשע שאנו זקוקים לתגיות מלכותיות לתיאור מעמדם של בעלי מלאכה נאמנים לאהבתם כמו פיטרסון את לויד, שמשלבים כוחות במופע בלוז משותף.

משלימים זה את זה

שניהם ילידי ארצות הברית שקשרו בישראל את חייהם ועתידם. פיטרסון עוד מעט שלושים שנה כאן, לויד כבר יותר מעשרים. שניהם נישאו לנשים ישראליות אבל אהבותיהם המוזיקליות נשארו מסורות למוזיקה ששמעו ועליה גדול במולדת. בלוז. שניהם יוצרים, גם זמרים, אבל בעיקר נגני גיטרה פנטסטיים, וירטואוזיים, שמביאים כל אחד בדרכו את הפנים המגוונות של הבלוז, המוזיקה שקדמה לרוק'נרול, בישרה אותו והיתה לאחד הכוחות המזינים והמניעים אותו.

אי אפשר לטעות בגישה של כל אחד מהם. פיטרסון, המוכר גם כנגן הגיטרות הקבוע של שלום חנוך וכמי שנוהג לארח, על בסיס קבוע כמעט, מוזיקאי בלוז זרים, הוא הרוקר בין השניים. ההבעה שלו, בשירה ובנגינה, מחוספסת ומוחצנת, עניינית, מחושבת וחותרת למטרה, הולמת את הלוק החד שלו: קרחת מבהיקה, משקפיים כהי מסגרת ואדמדמי זגוגית, ו-ווסט ג'ינס על חולצת טי ארוכת שרוולים.

לויד, גם הוא שם מוכר ומועסק בתעשיית ההקלטות המקומית, הוא יהודי חרד. המגבעת השחורה שלראשו משלימה פנים שבקושי נראים תחת מעטה הזקן והפאות. גם הוא מרכיב משקפיים, אך שלו נטולי צבע ומסגרת. החולצה שלו רחבה, פרחונית ומקושקשת, מסגרת נאה לגישה מלנכולית רומנטית משהו, ולהבעה מרוככת, אמפתית ומופנמת. עד שנדמה כי הבלוזים של לויד הם אישיים, גם אם יש ביניהן קלאסיקות, ואלה של פיטרסון שאולים, גם אם הם יצירות שלו עצמו. לפחות ההרגשה היא כזאת.

וכיון שהם לא מתקוטטים על כתר, גם לא מתחרים על תואר, בהרבה אופנים ומובנים הם משלימים זה את זה. ובעיקר, מנגנים ונהנים. כי בלוז עושים באהבה או לא עושים בכלל.


רוני-פיטרסון-ולייזר-לויד.jpg
רוני פיטרסון ולייזר לויד (צילום: יחסי ציבור)

גיטרה עם קול אנושי

הם מצוידים במיקרופונים ובגיטרות בלבד. גיטרות אקוסטיות, מחושמלות לכל היותר. אחת מהשתיים של פיטרסון היא גיטרת דוברו, עם "צלחת" המתכת המכסה על פה תיבת התהודה. הוא גם נעזר לא אחת ב"אצבעון" המתכת שיוצר את אפקט הסלייד. אחת מהשלוש של לויד היא גיטרה של 12 מיתרים. ויש לו גם מפוחית פה על גשר מתחת לצוואר, לגוני רית'ם'נבלוז הכרחיים.

בקושי מדברים. רק הערות אגב, אם בכלל. כאילו מלים מיותרות בסגידה לבלוז. גם השירים הם כאלה, בדפוס שירה-נגינה קבוע כמעט, מייתרים את המלל. שרים בית-שניים ויוצאים לטיול עם הגיטרות. ובכל זאת יש חלוקת עבודה מסוימת ביניהם. כשהאחד מוביל בשירה, השני מוביל בנגינה. לא תמיד, אבל בדרך כלל, זאת הדרך למצות את הביטוי עד תומו. אחרת, זה לא היה בלוז כזה, תיאום הגיטרות ביניהם הוא מושלם, נהדר, אפילו מהפנט.

אני לא חיית בלוז, גם לא בקיא מעבר לממוצע. הרושם הוא שהם מתמקדים בבלוז מהבית, אמריקני, מסורתי וקלאסי, שורשי ומוכר. יכולתי רק לזהות את "איש האוצ'י קוצ'י" של מאדי ווטרס (ואיך אפשר שלא!), שאתו פתחו. ולקראת סיום - כשהשתעשעו באדפטציות לבלוז של להיטי רוק, פולק, פאנקי ונשמה - שמחתי למצוא שם את Ring of fire (של ג'וני קש), Ain't no sunshine (ביל ווית'רס), Crossroads (אריק קלפטון) ואפילו Purple rain (פרינס), כפולק-בלוזי עם נגינה מופלאה של לויד, שהוציאה מהגיטרה קול אנושי.

זיהוי השירים, כולל יצירות אישיות שלהם ("אשה מרוקאית" מהצד של לייזר, Pass it on מהצד של רוני), היה פחות חשוב מהעניין עצמו, של פולחן הבלוז. דומה שהם החליטו על המקום, בניד ראש ובהסכמה אילמת, מה לנגן. ואם היו עושים זאת בדל"ת אמותיהם מן הסתם היו מנגנים לאורך כל הלילה מה שפיטרסון כינה "בלוז מלוכלך". כי מנגנים בשביל הנשמה, להשביע תשוקה ולהשקיט סערה פנימית, ואולי גם געגוע עמוק לצעדים ראשונים שעשו בעולם המוזיקה.

   

מדכא ומזכך

כשפיטרסון מנגן סולו הבעתו מיוסרת. חיוכו מתעוות ושיניו מתחשקות. במיוחד כשהוא מקצר את מיתרי הגיטרה על לפתח תיבת התהודה. צובט באכזריות את המיתרים כדי להפיק מהם את הצלילים הכי גבוהים. ולויד מטלטל את ראשו ומתמסר לסבל כשהוא עושה אותו דבר בגיטרה השחורה שלו (ב"שמפניה אחרי וויסקי", אם זה השם הנכון).

מה לעשות, בלוז אינו מוזיקה שמחה. הוא מוזיקה רגשית. היא אמנם גורמת לשומע להתנועע בהתמכרות, להניע את גופו בהתאם לאקורדים, כי הוויברציות מזמינות, אולם זה תמיד סביב אהבות נכזבות, תשוקות לא ממומשות, עקשנותם של מחזרים, נטישות, בדידות, כאב ועצב. הרבה עצב. גם כשהוא נכתב על כסף, הוא מדכא. ומזכך. אחרת, זה לא היה בלוז.

רק פעם אחת במהלך ההופעה, בשובם להדרנים, הדגים פיטרסון ריף נחפז וחסר מנוחה וייחס אותו לאדי טיילור, אחד מהיוצרים הנערצים עליו. הבהיר בכך שזה לא קונצרט מוסבר אלא מופע למבינים, לידענים ולמתקדמים. אחרים, כמו תתרנים, יתקשו למצוא ניואנסים, ועשויים אף להשתעמם בהופעה שנמשכת כשעה וארבעים. ואכן, הרגעים הטובים יותר היו אחרי שהסתלקו הרעשנים. כלומר, אלה שהמוזיקה הפריעה להם לאכול ולשוחח. אז אפשר היה יותר לשמוע ויותר ליהנות.

 

רוני פיטרסון ולייזר לויד, 22 במרץ 2015, ג'מס, פתח תקווה.


למועדי מופעים >

25/03/2015   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע