סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן טל גורדון בהופעה
 

 
 
אי אפשר להתכחש לכך שטל גורדון היא זמרת בשלה. יש לה קול מרתק, שונה, יוצא דופן. ארומטי ומלא אופי. נמוך וטעון, עשן וחרוך וגם מלטף וחושני. אין הרבה זמרות בצבעים ובאיכויות שלה ברוק המקומי ורק האזנה מחודשת לה מגלה עד כמה היא חסרה."
אחרי שנים, ועם אותו קול מרתק, חרוך ומלטף, טל גורדון חוזרת למקום שלה


טל גורדון חוזרת. לא שהיא באמת נעדרה. נוכחותה הטלוויזיונית בתוכניות על תרבות ומוזיקה בעשור האחרון הייתה משמעותית אם לא דומיננטית.

מגיעה בקצב שלה

אני מתקשה לזכור מתי ראיתי אותה בפעם האחרונה בהופעה חיה - ב"אינטימה נקסט" או אחרי. בכל מקרה, מאז שאני כאן - וטל גורדון ואני, גילוי נאות, חברים לעבודה באכסניה זו - לא הייתה לי הזדמנות. היא גם לא אפשרה הזדמנות שכזאת (לפחות לא בהופעות סולו) בעשר השנים שחלפו מאז צאת "לפני שהשמש עולה", אלבומה הרביעי, אותן הקדישה לאימהות המאוחרת יחסית שלה ולעשיית נפשות לתרבות בערוצי הטלוויזיה.

היום, ברוח הזמן, גורדון מחשבת מסלול מחדש. מתחילה בקטן. היא ונגן גיטרה שהוא גם זמר מלווה, שירים מוכרים (וזכורים פחות) מאלבומיה הקודמים, וכמה חדשים שייכללו באלבום עתידי, שעל מועד צאתו אין התחייבות.

אם טל גורדון הייתה זמרת מתחילה, הייתי אומרת שהיא מתבזבזת ואולי גם מבזבזת זמן - על המופע הקטן הזה. היא צריכה להקת ליווי ומקומות הופעה גדולים יותר. אבל עם ארבעה אלבומים, ששלושה מהם הופקו מוזיקלית על ידי תותחים כברי סחרוף ("מסכות", 91'), אבי בללי ("טל גורדון", 95') וקורין אלאל ("רציתי שזה לא ייגמר", עם רונה קינן, 2000), רזומה (היא מעדיפה שימוש במלה זו על פני "קריירה", שנשמעת לה מלה גדולה) של 25 שנים, כמה להיטים מכוננים והיכרות אמיצה עם התעשייה מכל צדדיה, אני מניח שגורדון מיטיבה ממני לדעת זאת ונחושה להגיע לכך בקצב שלה, לכשתבשיל תקופת ההרצה הנוכחית.

אי אפשר להתכחש לכך שטל גורדון היא זמרת בשלה. יש לה קול מרתק, שונה, יוצא דופן. ארומטי ומלא אופי. נמוך וטעון, עשן וחרוך וגם מלטף וחושני. אין הרבה זמרות בצבעים ובאיכויות שלה ברוק המקומי ורק האזנה מחודשת לה מגלה עד כמה היא חסרה.

היא גם נראית יוצא מן הכלל. אור הזרקורים עושה לה טוב, גם מחוץ למסך הקטן. הבלונד הרב-גוני שלה מתפזר על כתפי בלייזר שחור, ועניבה פרחונית רחבה קשורה ברישול מוקפד סביב צווארון של חולצה לבנה מכופתרת, מהווים תפאורה מושלמת לנוכחות הבימתית שלה.

ההתנסות הטלוויזיונית והעבודה מול המצלמה חיזקו בה את הנינוחות והביטחון. בזירה הפצפונת של קפה ביאליק היא מתנהלת בטבעיות כאילו התכנסנו בסלון אצל טל, ישבנו על הספה של גורדון. היא מיטיבה להחזיק קהל. לנהל שיחה עמו. לשאוב אותו פנימה אל עולמה. בחביבות, בהומור, בשארם בלתי אמצעי. בקיצור, יש לה כל החבילה.




טל גורדון (צילום: הילה עמנואל)





מופע בן שלוש צלעות


בפורמט הנוכחי טל גורדון מלווה את עצמה פה ושם בגיטרה אקוסטית, אבל בעיקר נעזרת בתמיכה מפתיעה ומשכנעת מצד מוזיקאי צעיר בשם שחף סגינר, אותו גילתה בסדנה לכתיבת טקסטים שהיא מעבירה.

הוא נגן גיטרות (חשמלית ואקוסטית), זמר מלווה וסולן לעת מצוא, וגם עזר כנגד בדו-שיח הער שלה עם הקהל. הם אולי חלוקים במניין ההופעות שקיימו עד כה, במהלך החודש וחצי האחרונים, אבל סגורים על זה שעבדו על המופע במשך שלושה חודשים.

הצלע השלישית בעבודה ואורח קבע בהופעותיה (בתל אביב בלבד בינתיים) הוא אבי בללי, מנהיג להקת נקמת הטרקטור, חבר, עמית ושותף לדרך ארוכה (מאז אלבומה השני ועד "רואים שקוף", מופע משיריו של שמוליק קראוס שהם מריצים ביחד, עם קולגות נוספים, בשלוש-ארבע שנים האחרונות). בללי הוא המפיק המוזיקלי של המופע, בהשראתו ניתן הדגש לשירים מאלבומם המשותף (חמישה מתוך ארבעה עשר), ומן הסתם גם האחריות לצבע החשמלי של ההופעה, גם אם הוא בגיטרות אקוסטיות בלבד.

כך, למשל, פותחת החשמלית של סגינר, כמצע ל"מראת פלאים" שאיתו בונה גורדון סיפור שלגיה מודרני ("תראי אותי מחפשת זמן/ מנסה הכל ועדיין כאן// תעמדי מולי מראת פלאים/ כי הכל עקום וקשה לראות/ את הצל שלי") שמעניק בעבורה צידוק ומשמעות חדשה למושג לייט בלומר. המשך הרעיון מובע גם ב"עפה", אחד משלושה שירים חדשים, גם הוא סוג של סיפור אגדה, על סינדרלה שלא חוששת להתנסות ולהמציא את עצמה מחדש. האקוסטית של סגינר הופכת אותו לרית'ם'נבלוז אותנטי.

מכאן, עבר ועתיד משתלבים. "רחוק מכאן" הוותיק, טעון הטמפרמנט, "כמו שיורד גשם" הוותיק עוד יותר (אחד משניים מ"מסכות"), והחדשים "מופיע ונעלם", שיר חיזור שנוצר בסדנת הכתיבה שלה (סגינר שר והיא מצטרפת רק בפזמון), ו"כשתמות", אחד מאותה אסופת שירים שהיא כתבה ורועי ירקוני (חבר "פאניק אנסמבל" בין היתר) הלחין - שיר טעון שבו היא אומרת כל מה שלא יכלה להגיד לאביה אותו פגשה אחרי פרידה ממושכת: "כשתמות אני אוכל לחבק אותך/ ולבכות על מה שלא יכול היה להיות/ ולהצליח סוף סוף לקבל אותך/ כמו שאתה, בלי טענות/ ואולי אני אקרא שירים שכתבת לי/ בלי החיוך הציני ששמור לי בשבילך/ ואז אני אהיה עצובה/ ושוב אעיז להרגיש אליך אהבה".

חלקו של בללי במופע נפתח בנגינת גיטרה אקוסטית ב"עורבים", שיר אהבה חשדני שכתבה ביחד עמו ל"לפני שהשמש עולה", אלבומה הקודם. ב"אופניים וספר" (שהטקסט המקורי שלו היה שיר באופרת רוק של הלל מיטלפונקט שלא צלחה, אבל שניהם נטלו חלק בחזרות עליה – היא כאֶסתי-מָמוּש, הוא כסָמוֹחָה) וב"משחק של דמעות", הם חולקים בשירה.


  


"אתם לא פוחדים מנשים אסרטיביות, נכון?"

קפה ביאליק הוא חלל הופעות מבוקש ופופולארי למרות שהתנאים בו רחוקים מאידיאליות ולא קרובים לאופטימליות. כשהמקום ריק, ההקשבה בו סבירה. כשהוא מלא וגדוש, כבהופעתה של גורדון, חוויית ההאזנה בו הופכת לבעייתית, על רקע חוסר השקט של המסובים. גם הבמה, אם אפשר לקרוא כך לפודיום הנמוך, מציבה אתגר לא פשוט למשתמשים בה. וגורדון התלבטה לאורך מחציתו הראשונה של המופע אם להמשיך לשבת או לעבור לעמידה.

הקונפליקט הגיע לשיאו ב"מים עומדים" ("יום שמגיע, יום שעובר/ אותם הצבעים פחות או יותר/ ימיך כמים, מים עומדים"). בלתי אפשרי להגיש בישיבה שיר עם אנרגיות והרגשה של היפ-הופ. גורדון עשתה זאת ואיני יודע איך. אבל אחריו כבר לא יכלה להתאפק יותר ואת "הולכת לאיבוד", "תן לי" (שניהם מ"טל גורדון") ו"לחכות"  (מאלבומה הקודם) ביצעה בעמידה, לא לפני שהכריזה: "אתם לא פוחדים מנשים אסרטיביות, נכון?".

אסרטיביות? בהחלט. אבל יש יותר מזה. את "הולכת לאיבוד" סיימה בגניחות לתפארת ואת הבלדה "תן לי" היא הטביעה בתשוקה. ויצאתי קצת מבולבל ולא בטוח מה טוב בחלל של קפה ביאליק: כשישבה רציתי שתעמוד, כשעמדה חשבתי שעדיף לה לשבת. וזה גם מפני שהיא שרה בעיניים עצומות.

יש לה הסבר משכנע לכך - כי כשהיא פוקחת עיניים היא שוכחת את המלים. זמרים אחרים לא עושים עניין מזה. מציבים צג שמריץ את המלים. ודווקא היא, עם עשר שנים בהנחיית תרבות בטלוויזיה, לא משתמשת בפרומפטר (אולי מפני שכך לא יהיה לה תירוץ לעצימת העיניים).

את ההופעה גורדון חותמת עם שלושה להיטים גדולים: "רציתי שזה לא ייגמר" שכתבה עם רונה קינן, "הכעס" שכתבה עם אמיר צורף ל"רוקפור" כבר לפני מחצית יובל והוא עדיין מתפקד כמחולל שירת רבים, ו"סיפור שלא נגמר", שגם אלמלא ידעתם שרמי פורטיס הלחין, לא יכולים הייתם להחמיץ את הפורטיסימו שבו.

טל גורדון חוזרת למקום שלה. אולי מדברת יותר מדי (כמו על הרגלי השתייה שלה, למשל) אבל היא זמרת כל כך טובה ואישיות כל כך סימפטית ומשוחררת שאי אפשר לחשוד בה שאינה נהנית.

בזמן אחר, באולם אחר, בסיטואציה אחרת ובאווירה אחרת, אפשר שהייתי צועק לעברה "תעשי לי ילד!". אבל בגילי, בעידן שנלחם במגפת ההטרדה המינית ולבטח כעמית לעבודה, עדיף שלא אקשקש. רק אצעק "בראבו!" ואשלח אתכם (והפניה היא לכל המינים) לחוות אותה. משוכנע שגם אתם תיהנו.




טל גורדון (צילום: הילה עמנואל)



טל גורדון בהופעה
. קפה ביאליק תל אביב. חמישי, 18 בפברואר 2016


למועדי מופעים >

21/02/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע