סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן רועי לבס - ליצן פופ?
 

 
 
המופע, במיוחד עם שירים כשל לבס, צריך להיות כיף. לא שבוי בתפישות מקובלות, מאובנות. במלים אחרות: לבס לא צריך להיכנע לפורמט אלא לעצב אותו בדמותו, רצוי בדרך לא שגרתית. בנאדם, יש לך משהו שאין לאחרים, תפתח אותו."
באלבום החדש שלו "בריכה בלי מים", לבס מתמודד עם החיים בצורה מבודחת, אבל במופע ההשקה הוא מאבד את הקלילות


פופ נאיבי-רומנטי-הומוריסטי
 
לפחות בשלב הנוכחי של יצירתו, רועי לבס הוא ליצן רוק. פופ אם תתעקשו על איבחון מדויק יותר. יוצר צעיר, 26, שהולך בדרכם של דני סנדרסון, לפעמים אלון אולארצ'יק, יוני בלוך, יובל מנדלסון וגם אלון עדר. התמחותו הנוכחית היא בשיקוף הצד ההומוריסטי של החיים בשיריו. שילוב של כתיבה מבודחת ומשעשעת, עם לחנים "קלים", שמחים וקליטים.
 
"בריכה בלי מים" הוא אלבומו השני. קדם לו האי.פי. "למסגר רגע בחיים" לפני כשלוש שנים שבו ניסח לראשונה את החיים של רווק צעיר בעיר הגדולה. עשרת שיריו החדשים (29:25 דקות) הם תוצאה של ההתמודדות עם המציאות. מרחיבים ומעמיקים את התובנות של אותו צעיר בנסיונותיו ליצוק תוכן ומשמעות לחייו. מצד אחד הוא רוצה לטרוף אותם, להעביר אותם בלי לעשות חשבון, מצד שני הוא מרגיש בשל להתבונן קדימה, אל העתיד, להבין שמקשיים צומחת התבגרות, ושרגעי ההכרעה – בבדיקה ממה עשויים החיים ובהכנסתם למסגרת – קרבים.
 
והוא מתכוון לנצח בהם, ברגעי ההכרעה. "כי הגיע זמן לחשוב קצת על אני", כפי שהוא כותב ב..."אני אנצח". לבס עושה זאת בעזרת שירים נחמדים, מתוקים, כייפיים. שירים במשקל נוצה, אבל מחפשי משמעות. נשמעים כהמנונים קטנים-גדולים שיש בהם התלהבות ואנרגיה לסחוף אחרים. לגרום לשומעים להאמין בעוצמתו של הרגע. זה פופ נאיבי-רומנטי-הומוריסטי שמזכיר בלהט שלו המנוני כדורגל, בריטיים דווקא. ולא מפתיע למצוא את לבס באולפן "מגרש פתוח" של ערוץ הספורט, מגיש בשירה ועם גיטרה סיכום שבועי שנון ומושחז, כמו שלא מפתיע לזהות אותו כאוהד הפועל תל אביב, שזה ייחוס מחייב של יצירתיות ורעיונאיות בדרגה גבוהה.



רועי לבס, צילום: טוני פיין (פוטוני), באדיבות הבלוג של יובל אראל


עזבו אותי פוליטיקה, עזבו מחלומות
 
"...האמת שזה כיף להגשים את עצמך/ שמח להעיד/ אבל לשיר מול חמישה אנשים/ זה לא  פשוט תמיד// ואיכשהו צריך להתרומם/ באופן אצילי/ ולזכור שהחיים הם אמנם שיט גדול/ אבל הם השיט שלי" - לבס שר ב"לא תמיד פשוט" שממוקם בתבונה בפתיחה ומיטיב לסמן את גבולות הגזרה וההתייחסות. פתיחה שבעקבותיה הוא מגלגל משנה אנרגטית, קופצנית ותזזיתית, אבל גם מעוגלת, חמה ומזמינה, בהפקתו המוזיקלית של רומן גרינבלט, שמייפה את האמירה בעזרת תזמורי מיתר ונשיפה.
 
הקופצנות לעיל היא בעיקר מילולית. קצבית לכשעצמה, מזדמזמת מעצמה, כמעט לא דורשת מנגינה, וגם זו, כשמגיעה, נדמה שרק תומכת ומלווה. כמו ב"אני נשאר אני", ההמנון שמספק לאלבום את שמו: "לא נלחם כדי לשנות/ אבל מתווכח/ מתעקש על עקרונות/ לפעמים שוכח... בז לפרובינציאליות/ וקופץ למזרקה/ מסיים את הקפה/ כשיש אזעקה... מנסה להתארגן/ על המקפצה... עוצם עיניים ונותן קפיצה/ לתוך בריכה / בלי מים// שיישרף הכל/ אני נשאר אני". כמעט שלא צריך מוזיקה. 
 

   


אם הבחנתם בנימה פטריוטית, דעו שהיא מהולה בנהנתנות צינית, מחויכת. מצטיירת, ב"תנו קצת לחייך", כביקורת אופיינית להיפ-הופ: "עזבו אותי פוליטיקה/ עזבו מחלומות/ עזבו אותי מכסף/ ועזבו מגחמות/ עזבו אותי מעבודה/ עזבו ממחויבות/ עזבו אותי מהחיים/ עזבו גם מלמות... תנו לי את השקט/ תנו לשכוח מהכל/ תנו לי שיר טוב/ עם חברים ואלכוהול/ עם כל החרא מסביב/ ולא ברור לי איך/ תנו קצת לחייך". וכדי להסיר ספק לגבי ההדגשים הוורבאליים קחו את אווירת הספוקן וורד של "הכי כואב", שאותה ניתן לתמצת, בפראפראזה כלשהי - כשאתה שומע "לא", מה זה עושה לך?
 
כאמור, לבס נהנה מהשלב הנוכחי, ה"לא רציני" ביצירה שלו, בטרם יגיע שלב ההתמודדות עם החיים האמיתיים - הכנסות ופרנסה, דאגות ומשפחה, שכבר מידפק לפתחו. כי לבס, ברור כשמש, מחפש אהבת אמת והשקעה בזוגיות. נמאס לו, כך ניתן להבין מגישתו המשועשעת ל"אולי, אולי, אולי" העתיק ("קיזאס, קיזאס, קיזאס" של לוס פונצ'וס מ-1958, שהתגלגל בפיהם של אינספור זמרים – מנט קינג קול ודוריס דיי ועד ג'ניפר לופז, מחוליו איגלסיאס ועד אנדריאה בוצ'לי), מדייטים. גם מעמדתו השוביניסטית (על אף ניסיון ההתבדחות בכתיבה ובעיקר בשימוש המחפיץ בבובת אשה בהופעה) ב"מה כבר צריך באשה?" ולבטח מסגירת המעגל שהוא עושה כאבא לעתיד ב"שיר ערש" (בלדת פסנתר בהשפעה קלאסית ברורה) עם הילד שהיה-עודנו ב"ילד שחולם" הסופר רומנטי. 
  


רועי לבס, צילום: טוני פיין (פוטוני), באדיבות הבלוג של יובל אראל


דרושה גישה אחרת
  
 
בהופעה הזכיר לי רועי לבס את איתי פרל במראה ואת טל שגב בהבעה. אם כי, ליקויי הדיקציה שמהם הוא סובל באלבום, רק התעצמו על הבמה. במיוחד נוכח חשיבות המלה ומשמעות הטקסטים בשיריו. ועל הבמה לבס לא מצליח לייצר אווירה אופטימלית מתאימה להקשיב לו. אם בגלל חיתוך הדיבור הלא מהוקצע, אם מחמת נסיונו לייצר אווירת סטנד-אפ למופע (ליצן, כאמור לעיל), אם בשל בחירת פורמט הגשה לא מתאים, לדעתי.
 
בניגוד לרושם המצטייר מהפגישות הטלוויזיוניות אתו, לבס הוא אמן פסנתר, ולא איש גיטרה. וזה קצת מוזר, כי השיר המוצלח ביותר לטעמי בהופעה, היה "אני אנצח" שאותו הגיש, לראשונה וגם בפעם היחידה והאחרונה, עם גיטרה. היא, באופן לא מפתיע, אפשרה לו להיות חופשי ומשוחרר. והיה לי קשה לראות אותו נאבק להוציא לפועל את אמנותו דווקא עם קלידים ומחשב.
 
אין זאת שמשהו מהותי דורש תיקון או שינוי גישה. אני לא מפחית בערכם של שלושת הנגנים שאתו – דניאל קריצ'בסקי בגיטרה, נועם רבינא בבס וגל אמיר בתופים. אבל אם הצד החזק של לבס היא המלה, ההגשה וההטעמה שלה צריכות לעמוד לנגד עיניו, לא האינסטרומנטליות. לא תופים, לא גיטרה, לא ריתם-סקשן. וכיוון שהמוזיקה שלו אינה מקורית במיוחד, גם לא בעיבודים שעוטפים אותה, חבורת הנגנים שאתו אינה נבדלת מהרכבי רוק לא מתוחכמים, ואין סיכוי שהוא יתפוס את האוזן. לטעמי הוא פשוט צריך להגיש אחרת. 
  


רועי לבס, צילום: ניב שני

זריזות ראויה לציון
 
המופע, במיוחד עם שירים כשל לבס, צריך להיות כיף. לא שבוי בתפישות מקובלות, מאובנות. במלים אחרות: לבס לא צריך להיכנע לפורמט אלא לעצב אותו בדמותו, רצוי בדרך לא שגרתית. בטלוויזיה הוא מייצר דמות. על הבמה אין כזאת. אני חושב שגישה פולקית, עם גיטרה, יושבת עליו נהדר. אבל אם הוא אמן פסנתר, שילך איתו עד הסוף. כמו בילי ג'ואל, הנערץ עליו. או רנדי ניומן. שלא לדבר על יוני רכטר שלבס לא מסתיר את אהדתו אליו.
 
ואפשר לשחק, להגיש את הטקסט, גם מן הפסנתר ומאחוריו. אם לא במתכונת קברטית לפחות באותה גישת אנדרסטייטמנט טלוויזיונית. רק לא בהתנהלות בימתית סתמית, חסרת מנוחה וחסרת ייחוד. בנאדם, יש לך משהו שאין לאחרים, תפתח אותו. והביצוע של "שיר ערש" עם נגן הפסנתר המשובח יהלי מליחי, הוא בהחלט כיוון שראוי בפיתוח. ועזוב אותך מהתבדחויות מיותרות, שמיועדות לחברים ומקורבים בלבד. תחשוב בגדול, על הקהל שבחוץ. 
 

  


לא יכול להגיד שהמופע היה משעמם. נכון יותר להגדיר אותו כמופע לא משוכלל. ככה זה שבפורמט ובהגשה הנוכחיים יהיה קשה להיכנס אליו למי שלא מכיר את השירים. וחבל, כי יש בו חומרים ראויים. לא רק שירי האלבום, כולל "רק אל תכתוב שירה", של נמרוד הראל שלבס אימץ בהשלמה ובהסכמה, ונציגים מקודמו ("לאן אתה נוסע", "מצפון נקי", "משאב לא מנוצל" ו"הכי יפה"), אלא גם אלה שהוא בוחר לתרגם  ולאסוף –"אולי אולי אולי" מהאלבום, "וינה" ש"שאל" מבילי ג'ואל ואפילו "Somebody to love" של קווין, שהוא מתרגם ל"את מי לאהוב" – לטעמי, חילול השם, אבל לא מאוחר לתקן.
 
נכון לעכשיו, המעלה הכי גדולה של רועי לבס על הבמה היא אורך השירים, הקצר להפליא. 16 שירים ב-70 דקות. זריזות ראויה לציון. 


רועי לבס, צילום: טוני פיין (פוטוני), באדיבות הבלוג של יובל אראל

 


 
רועי לבס. בריכה בלי מים (עצמאי)
רועי לבס מופע השקה. בר גיורא תל אביב. רביעי, 12 ביוני 2016


למועדי מופעים >

25/06/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע