המוזיקה הפופולרית הישראלית, אם להאמין לתנובתה בשנה החולפת, יוצאת סוף-סוף מהמשבר העמוק בה הייתה נתונה בעשור החולף. נראה שההתאמות שעשתה לשינויים הטכנולוגיים, לתמורות בהרגלי הצריכה (והצריחה) ולאופנות המוזיקליות הבינלאומיות, הצליחו. חברות התקליטים הולכות והופכות לחברות מוזיקה ותוכן, גוברת המודעות ליתרונות ולאפשרויות הגלומות בפלטפורמות החדשות של טלוויזיה, אינטרנט וסלולר, מלאכת הכשרת אמנים חדשים והענקת תנאי עבודה משופרים ליוצרים מוכשרים השתפרה, דרכי האריזה והשיווק השתכללו.

ושנת הפופ העברית תשס"ז היא לא רק המוצלחת ביותר מזה שנים (בכמות השירים המצליחים, במספר הכותרים המופקים, בהיקף המכירות ובשינוי טוטלי בזירת ההופעות) אלא גם ראויה לתואר שנת מיפנה ותמורה.
 
שיר השנה: "אנא בכוח"
 
העובדה שמצעדי הסיכום של תחנות הרדיו המובילות הציעו כבסיסי נתונים יותר מ-100 שירים כל אחת, מעידה על הצפיפות באוזן ועל התחרות העזה על לב הקהל. שתי המגמות אחראיות לכך שלא היה שיר דומיננטי וחד-משמעי, כזה שצבר שהות ממושכת וחריגה בצמרת. דבר שסולל דרך למאבק פתוח על תואר שיר השנה, בין מספר רב יחסית של מועמדים, ואם אפשרות מאוד ריאלית להיעדר אחידות ולסיכומים שונים.
 
מול שירים שנועדו מראש להיות להיטים, ואפילו להתחרות על תואר שיר השנה -  כמו "מאמי"`, "ברכת המלך" ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה", של מירי מסיקה, "לראות את האור" של אפרת גוש, "יום חדש נפלא", "המתוקות האחרונות" ו"מה עוד ביקשת" של אריק ברמן, "לאב בוי" של דנה אינטרנשיונל, "את יפה" של עידן יניב, "האמיתי", "החיים" ו"נצמדנו" של שלמה ארצי, "עליך ועליי" של שרית חדד, "עד אלייך" של "סינרגיה", "מסע ומתן" של מוש בן-ארי, "בואי נעזוב" של רן דנקר ועילי בוטנר, "אם את אוהבת אותי" של בעז שרעבי, "תודה לך" של רז חדד ו"אש" של משה פרץ ועוד רבים אחרים, כולל בדיחת הרינגטון "רוצה בנות" -  אי אפשר שלא להסתנוור מיופיו, מקסמו ומכוחו של השיר היחיד שלא התכוון להיות להיט: "אנא בכוח" של עובדיה חממה וחבריו, ביניהם אהוד בנאי וגד אלבז, מאלבומו האחרון "שמים וארץ".
 
זה שיר שהפך משום מקום להמנון. ולא חשוב אם המלחמה בקיץ שעבר תרמה לו דחיפה ומומנטום, או שתרמו לכך חיבור אמיץ למקורות ורגשות לאומיים. אם תשס"ז הולידה שיר נצחי, כזה שייכנס לקאנון השירה הישראלי, "אנא בכוח" הוא המועמד הבולט ביותר לשרוד את כל האופנות, התקופות והמשברים. "אדון עולם" כזה, וסליחה מראש על הנימה הרגשנית, ועל ההתנכרות הבוטה מהישגים פופיים מובהקים יותר, אף כי אני מכיר בהתחדשות ובהתרעננות, במגוון סגנונות וכשרונות, בחיזוק מפתיע של אגף הרוק (אמנם מיינסטרימי במהותו ולא חדשני, אך בכל זאת נצרך בכמויות מוגברות מבעבר) ובהרחבת גבולות הפופ.

עם כל הכבוד לכוחות החדשים, בביצוע ובעיקר ביצירה ובהפקה, שחדרו לזירה והם מזנבים בוותיקים, ומציעים-מתווים אופקים וגבולות חדשים, עדיין הרגש הוא מנוע הצמיחה העיקרי.
 
זמרות השנה: רונה קינן ורונית רולנד
 
תחרותית במיוחד הייתה השנה קטגוריית המבצעות. יהודית רביץ הוותיקה והמנוסה הציעה אלבום יפהפה בשם "עיר קטנה", דנה אינטרנשיונל חזרה מן הכפור עם "הכל זה לטובה", שרית חדד המשיכה למחזר ב"זה ששומר עליי" וזהבה בן ניסתה בפעם המי-יודע-כמה להתמנף שוב עם "ללכת עם האור". אך דווקא אפרת גוש ראתה את האור בעזרת "הסליחה ואני", מירי מסיקה שמרה על רף נוכחות גבוה עם "שלום לאמונות" ונינט טייב המשיכה ליהנות מ"יחפה"(בעיקר בזכות המעבר הנכון שלה מאולמות מלוקקים נוסח "נגה" לזירות רוק מיודעות סטייל `בארבי`) ממש כמו דין דין אביב ששמרה (בהופעות ובמכירות) על המומנטום של `סודותיי`.
 
שמענו השנה המון קולות נשיים מסקרנים. קרו אבראשי, הדס דגול, שרון קרלן, חן קליין, מאיה אברהם, איילה אינגדשט וכמובן – "הבנות נחמה". וגם אם המאבק יהיה זוגי (אינטרנשיונל-מסיקה), משולש (גוש) או מרובע (רביץ), הישגי השנה שייכים לטעמי לשתי זמרות-יוצרות צנועות. האחת היא רונה קינן שמצאה, כך כולנו מקווים, את הקול והכיוון ב"עיניים זרות" המצוין שלה, והאחרת היא רונית רולנד העמלנית והעיקשת שאלבומה השלישי "חוטים", היה אבן-חן רוק`נרולית מלוטשת (בזכות המשת"פית תמר אייזנמן).
 
זמר השנה: מוש בן ארי
 
דווקא המגרש הגברי, שמדרך הטבע, עמוס ומפוצץ בכשרונות, לא עשה לי את זה השנה. עם כל הכבוד לאריק ברמן המוכשר, לשלמה ארצי הבלתי-נלאה, לבועז שרעבי הרומנטיקן הנצחי, לשלומי שבת החרוץ וגם לחמי רודנר שמצא סוף-סוף את הטון הנכון ולאהוד בנאי שומר הגחלת האנושית וצלם האדם.
 
אני מלא סימפטיה ואמפתיה לכשרון של נועם רותם, לברק של שלומי שבן, לרהיטות של אייל גולן, לשיקול הדעת המוטעם של ערן צור, לאומץ של שאנן סטריט ולהעזה של יוני רועה. יוני בלוך חביב, דניאל סלומון נוגע, אסף ארליך נחוש וקובי אפללו אפילו מבטיח. אבל השנה הזאת  שייכת - אם אתם מתעקשים על הכרעה - רק למוש בן ארי. האנטי-כוכב הזה הוא הכוכב הכי גדול של השנה החולפת. גם הוציא שני אלבומים מצליחים "מסע ומתן" (בפיתחה) ו"לייב" (בסופה), גם מצליח בהופעות - בארץ ובחו"ל, וגם יש לו תרומה והשפעה מכריעות בעיצוב צליל ישראלי ייחודי.
 
להקת השנה: "כנסיית השכל"
 
תחרות עזה ניטשה גם באגף ההרכבים והלהקות. דפוס הפעילות החוצ-רדיופונית שהתוותה לפני עשור ויותר להקת היהודים, צבר תאוצה וממשיכי דרך, שהולידו הרכבים כ"שייגעצ", "בית הבובות", "סינרגיה", "יציאת חירום", "קולומביה", "תנועת המרי", "האנשים" ומן הסתם הרכבים רבים שיגיעו אל התודעה בשנים הבאות. אך דומה שהשנה חזתה בהיצרפותו של דפוס פעולה חדש, מלהיב הרבה יותר, שראוי אף הוא למחקים אם כי הוא זקוק לאנשים עם חזון וממון ובעיקר לב גדול.
 
להקת השנה שלי (ומי שלכם?) היא "כנסיית השכל", שחזרה מתהומות הנשייה והאבדון אל חזית הבמה, ואחרי 15 שנות קיום זכתה בתהילה לה הייתה ראויה, אבל ספק אם הייתה רוכשת אותה אלמלא המהפך החשיבתי מאחורי הקלעים שלה.
 
לא נחזור על סיפור ההשתקמות המופלא. הלקח של "כנסיית השכל" ברור, גם אם אינו מומלץ לאף להקה בריאה. החומרים למתכון הם: כשרון, עקשנות, נאמנות הדדית והמון מזל להשתדך למפיק ולניהול הנכונים. כן. לפעמים שכל לא מספיק. צריך גם מזל. ו"אוטוביוגרפיה", האלבום הכפול, שהוקלט כאילו היה אלבום בכורה, וסיבוב ההופעות המנצח בעקבותיו (עדיין נמשך בגרסאות שונות), הם עדות לכך שאמונה בטוב ובגמול הראוי לא פסה מן העולם. מתוך עשרה קבין של צדק בתשס"ז, "כנסיית השכל" ראויה לתשע מנות, אם לא ליותר.
 
התגלית: ברמן
 
בזירת התגליות המבעבעת, המרתקת והמסקרנת, פעלו השנה כישרונות מחממי לב. הבולט שבהם ללא ספק הוא אריק ברמן, אולי היוצר החדש המשמעותי ביותר של השנה (אמן ששמו נזכר כמעט בכל קטגוריה אפשרית), עם רשימה נאה של להיטים עבודה עצמית וגם כאלה שסיפק לאחרים. ברמן כותב פזמונים מצוין, הוא לא הזמר האופטימלי אבל מרתק כפרפורמר.
 
הבטחות אחרות שהתממשו מול אוזנינו היו "הבנות נחמה" (באלבום ובהופעה), רן דנקר ועילי בוטנר (השירה של הראשון, היצירה הבוגרת של השני), נתן סלור (באלבום בכורה יפה ומתוק), דפנה והעוגיות (בגיחה דוקרנית ופוחזת), איילה אינגדשט (בניסיון אר.אן.בי. צנוע), יפתי (יפתח קרז`נר, כשומר הגחלת של ההיפ-הופ בשנה החולפת) ומורן קריתי (אולי הקול המבטיח ביותר בגזרה הים-תיכונית; טוב, אחרי בועז מעודה).
 
פחות מדי היפ הופ וים תיכוני
 
ההיפ-הופ העברי אולי מצליח בהופעות אבל לא ברדיו. האם תשס"ז מסמנת את תחילת סופו? מאוד אפשרי, אם תרומת הראפ המורגשת ביותר הייתה חלקו של מוקי ב"החיים" של שלמה ארצי. התפוקה של אלון דה-לוקו, איציק שמלי וסאבלימינל עצמו מלמדת שנעשה פחות מדי ומעט מדי. גם הרוח שמנשבת במפרשי הרגאיי של "התקווה 6", לא מבשרת על פריצת דרך רדיופונית.
 
גם החזית המזרחית לא שחזרה הישגי עבר. יותר ליקקה את הפצעים בניסיון להתאושש והתפצלה, פנימית, לשלושה מסלולים מובחנים. המסלול האחד הוא  פופ של אמצע הדרך שנציגיו הבולטים הם אייל גולן, שרית חדד, יואב יצחק, זהבה בן וליאור נרקיס. ואליו הצטרפו השנה גם לירן טל, עידן יניב, מורן קריתי ומאיה אברהם (שמזכירה, יותר מכל אחת אחרת, את עפרה חזה, בינתיים רק בקול אם לא בכריזמה). כולם זמרים שרק צבע קולם וסלסול שירתם משייך אותם, עדיין, למזרח.
 
המסלול השני הוא זה של  הצליל הנאמן לשורשים, שמתאפיין באמת פנימית, היעדר חנופה ובעיקר בהפקה אתנית אותנטית, ואותו מייצגים האחים עמיר ואבי בניון, יהודה מסס ובעיקר גוסטו, קול חדש ומרשים בהחלט.
 
המסלול השלישי הוא תחום הביניים, של אלה שטרם החליטו איפה הם. מצד אחד נאמנים לצליל הארד-קור מזרחי ערטילאי ונבוב, ומצד שני נושאים עיניים ללהיטנות מעמדית חסרת-משמעות ועומק, כמו משה פרץ ("אש"), רז חדד ("תודה לך"), אילן נורי ("אהלל לך") ודודו אהרון. האומלל בכולם הוא יהודה סעדו, פרח  "כוכב נולד", שאלבום הבכורה שלו זיגזג בין המסלולים והלך לאיבוד ביניהם מבלי למצוא את הקול האמיתי שלו.
 
יוצאי הלהקות  והיעלמות סינדרום האלבום השני
 
שתי תופעות צדדיות אך מעניינות חווינו השנה. ריבוי, מקרי כנראה, של אלבומים (בכורה בדרך כלל) והצהרת-כוונות של יוצאי הרכבים מפורסמים יותר ופחות: שאנן סטריט ויאיא כהן אהרונוב  ("הדג נחש"), אמיר פיי גוטמן ("היי פייב"), גבריאל בלחסן ("אלג`יר"), גבע אלון ("פליינג בייבי"), אורי קליאן ("נקודות נעלמות"), אורי מור ("בייב"), דידי ארז ("ג`ירפות"), קובי אפללו ("שמעונה"), אלי לולאי ("רוקפור") וגם ישי לפידות (מ`אוף שימחעס) ורבים נוספים. לא צריך לעשות מזה עניין גדול, מפני שזוהי דרכו של עולם, כפי שיעידו יוצרים בכירים שעשו זאת קודם וחזרו על כך גם השנה: יזהר אשדות ("תיסלם"), ערן צור ("כרמלה גרוס וגנר"), נעם רותם ("קרח תשע") ומוש בן ארי ("שבע").
 
האחר - שיש בו חיזוק לטענה שתשס"ז היא שנת מיפנה - הוא התגברות על משבר או על תסמונת האלבום השני. יש כאלה שלוקח להם שנים כדי להתאושש מאלבום הבכורה (כמו שלומי שבן, נועם רותם, רונה קינן, אסף ארליך, מלכת הפלקט או שמעון בוסקילה), ויש שהסינדרום לא מהווה מכשול ובעיה עבורם. רק סיימו ליהנות מפירות הראשון וכבר מיהרו להקליט את השני -  כמו מירי מסיקה, אפרת גוש, עידן יניב, הראל מויאל, "מטרופולין", "בית הבובות", "סינרגיה" ו"הבילויים".
 
המתקמבקים
 
זה קורה בכל שנה. מכל מיני סיבות. בסיכומו של דבר מבחן התוצאה הוא שמכריע לטובת חיוניות הצעד ונחיצותו. כשהרכב רוק צעיר מתאחד אחרי הפסקה של מספר שנים, האיחוד-מחדש זניח (מ"פורטרט" ו"פונץ`" ועד "`מופע הארנבות" ו"שבק ס") ואפילו היה לו צידוק כלכלי. במיוחד "משינה", שאולי מוצאת פרנסה בהופעות, אבל להנמקה אמנותית של ממש לא הצליחה לחזור ונאלצת למחזר את עצמה לעייפה.
 
על רקע ההתפרקות של "אלג`יר" בשיא תהילתה ושל "שוטי הנבואה" ברום הצלחתה, בלטו בעיקר שלושה קאמבקים. האחד, של "הכל עובר חביבי", ענה על מחסור במופע בידור מוזיקלי-נוסטלגי ראוי ועשוי כהלכה; השני, של "כנסיית השכל" שחבריה כבר לא האמינו בעצמם ונזקקו לסעד נפשי חיצוני כדי לחזור לעצמם ממחוזות הייאוש ולמצות את פוטנציאלם (כפי שנסקר לעיל); השלישי שייך לחווה אלברשטיין, ששבה להופיע בארץ  בעיצומו של החורף (ועדיין עושה זאת בהצלחה) אחרי שנות של הדרת רגליים מהבמה המקומית ולאחר שכולנו התייאשנו מהסיכוי.
 
ומה הלאה?
 
ודווקא היא מפיחה תקווה לקראת הקאמבק האולטימטיבי של השנה הבאה. לא הבטוח ביותר להמר עליו  אבל האולטימטיבי לפנטז עליו. אם הדרך חזרה של אלברשטיין עברה דרך תכנית טלוויזיה (ראיון עם גל אוחובסקי), אולי זה מה שיקרה גם לאריק איינשטיין? האם גיחת הלייב שלו, הנדירה והמפתיעה, לאולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט (בניצוחו של מודי בר-און), כדי לשיר את "11 מטר", נושאת בחובה איזו הבטחה? קשה (מאוד) לדעת. כי דומה שאצל אריק ספורט קרוב יותר ללב מאשר מוזיקה (אולי זו הדרך להרגיז אותו...). ולמה לא לפנטז?
 
לנוכח הפנטזיה הזאת השאלות האחרות מתגמדות: האם יהודה פוליקר יעשה סוף-סוף את הקאמבק המקווה לעצמו (אחרי שעשה זאת עבור היווני ראסוליס)? האם עמיר בניון התחרפן או שהוא יודע מה הוא עושה? האם רמי וריטה יצליחו לאושש את הקריירות שלהם בחברה חדשה ולזכות בתביעתם מול החברה הישנה (או להיפך)? האם אביב גפן מסוגל להפיק אמנות גם לזמרות (האלבום הלא-משהו של נינט טייב והטאלנט הפושר שנקראת אלכס) או שהוא מאוהב בכסף הגדול שמוצע לו? האם ג`קו אייזנברג יעשה את זה בגדול בתשס"ח (הסיפתח לא היה מעודד) ולמי זה איכפת בכלל?
 
ניפגש בערב ראש השנה תשס"ט. עד אז שנת יצירה פורייה.