סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
מוזיקה
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: לא מדובשך ולא מעוקצך
 

 
 
הרהורים על הקשר בין עיתונות הבידור לבין כוכביה, אפרופו שבוע תקשורתי סוער למדי


קרבת יתר והנגאובר
 
שלוש פרסונות נחשבות, זמרות-כוכבות, כיכבו - ולא בהכרח בטובתן - בעיתונות הבידור בשבוע החולף. הזמרת ריטה, לרגל צאת "רמזים", אלבומה החדש ומופע הבמה שבא בצמוד לו; דנה אינטרנשיונל, אפרופו הפרשנות להיעדרותה מטקס חלוקת פרסי עמ"י של ערוץ המוזיקה הישראלי; ו...נינט, בזכות תספורתה החדשה (!) והשכר הגבוה שתקבל עבור השתתפותה בקמפיין השיווק החדש של חברה סלולרית.
 
אפשר לפטור את התגובות שעוררו ההתייחסויות התקשורתיות במשיכת כתף של "למי איכפת", או בתגובה אוטומטית של: "מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם בבוקר עם פרעושים". אלא שאסוציאציה כזאת, ככל שהיא אמיצה ודוחה, היא פשטנית מדי לתיאור יחסי הקירבה וההנגאובר שבעקבותיהם. גם אם הנחת העבודה הבסיסית והמוסכמת היא שהעיתונות זקוקה לכוכבים כדי לטפח אותם ואחר-כך לנתץ אותם, ובשני המקרים - למכור כמה שיותר עיתונים.
 
תקשורת היא חלק בלתי נפרד ממערך השיווק והקידום של האמנות. מן הסתם, הצורך הוא הדדי. כפי שלא נכון להגיד שלאמנות ולפופולריות של אמנים אין זכות קיום ללא התקשורת, כך אי אפשר לקבוע שהתקשורת לא תוכל להתקיים ללא מושאי הערצה ופופופלריות. ומעגליות הפולחן והמגמתיות של טיפוח שמות וכוכבים, כנושאי כתיבה חדשים, רק כדי לרסק ולנפץ אותם בשלבים מאוחרים, רק מעידה על  יחסי אהבה-איבה.
 
ריבוי  אלטרנטיבות
 
אלא שבניגוד לעבר, כשהעיתונות הכתובה הייתה שליטה יחידה-כמעט בשדה התקשורת, שכלל - מלבדה - גם שתי תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד, היום הדרך להבאת אינפורמציה לידיעת הקהל הרחב, הרבה יותר מגוונת ופלורליסטית. אם בעבר לאמן לא היה כוח ואמירה מול התקשורת, היום יש לו מרחב תמרון. וגם אם למראית עין עדיין אי אפשר להשיק כותר אמנותי חדש (תקליט, מופע, הצגה, סרט, ספר וכיו"ב) ללא כתבה בערוץ תקשורת מרכזי (עיתון או טלוויזיה), לא חסרות אלטרנטיבות - מקומונים, מגזינים מפולחים, רדיו אזורי, אתרי אינטרנט, אתרים פרטיים (של היוצרים, האמנים ובתי ההפקה) וגם בלוגים.
 
אולי הם שווים את עוגמת הנפש הכרוכה בהתמסרות לתביעות ערוץ כוחני (בלעדיות, למשל) ובהשתעבדות לתכתיביו (חשיפה אישית, למשל). ולמרות הנטייה הטבעית של כל אמן, איש יחסי ציבור או מפיק (בין אם הוא מוסד , חברה או אדם פרטי), לרוץ למכור את הסיפור לכלי התקשורת בעל התפוצה הכי גדולה, עובדה היא, שלא מעט אמנים ותופעות צמחו, התפתחו, התבססו ואפילו הצליחו, ללא תקשורת, על אף התעלמותה (ברדיו, למשל), ולעתים גם על אפה ועל חמתה.
 
כתבות קידום מכירות ויח"צנות יכולות, ומן הסתם גם מיועדות, להסב תשומת לב מיידית, אולי גם לספק יצרי מציצנות ורכילות של גורמים בתקשורת ושל חלקים בציבור. אבל ללא מוצר אמנותי איכותי תועלתן היא רק בהאדרת יחסי הציבור. ולא חסרות דוגמאות הפוכות, להוכיח שאמנות טובה, בלתי פשרנית ועקבית, יכולה להצליח גם ללא יחסי ציבור או ללא רדיו - מפה לאוזן, באולמות ההופעה, בחנויות המוזיקה והיום גם  בשוק הסלולר. המוזיקה המזרחית וכוכביה הגדולים, אביב גפן בתחילת דרכו, היהודים, בית הבובות, הגרובטרון, הטיש הגדול. לא חסר.
 
לא חייבים למהר אל התקשורת
 
כל זה כדי להגיד, שזמרים - וכמותם אמנים מתחומים אחרים, מבוססים אך גם מתחילים - לא חייבים למהר אל התקשורת. אפילו שכללי המשחק הם אחרים, עדיף שהאמנות שהם מייצרים תדבר בעד עצמה ותשמש להם כמליצת יושר, כנות ואיכות, אם יש כאלה. קשה לדרוש זאת ממתחילים, שמבקשים - דרך יחצ"ניהם, מפיקיהם, מנהליהם וחברות ההפקות והמוזיקה שמאחוריהם - להיחשף במהירות הכי גדולה ובווליום הכי גבוה. כל אחד רוצה להיות זמר ואם לא זמר אז משורר, או מפורסם, או סתם. אך בה בעת גם לדעת, שקשר עם התקשורת הוא חרב-פיפיות. ברצותה, התקשורת יכולה להיות חברה אוהדת, תומכת ומפרגנת, בעיקר בראשית הדרך. רק תתנו לה הזדמנות והיא תתגלה במלוא כיעורה התחקירי וזדוניותה הפובליציסטית. ריטה לא היחידה ברשימת ה"קורבנות". בין הקודמים לה ברי סחרוף, רמי פורטיס, יוסלס איי.די., ג`קו אייזנברג. כך שרצוי ועדיף, שוב לטעמי, ללמוד להסתדר בלעדיה. סחרוף עושה זאת נפלא, אהוד בנאי עושה זאת בדרך שלו, וראו גם את מאיר בנאי, שמשיק עתה אלבום חדש, עם יחצ"נות מדודה ומתוחכמת.
 
ואם כבר הולכים לישון עם האויב, על שיתוף הפעולה להיות במידה ורק לאחר הכאת שורשים, התבססות ובטחון שזה אכן מה שהאמן רוצה. וצריך לדעת את האויב, כי הוא רואה את כללי המשחק לפי צרכיו-הוא. התקשורת, זאת לדעת, קודם כל משרתת את עצמה ורק אחר-כך את האמנות. כמו שאמנים רוצים למכור את יצירתם באמצעות העיתון, כך העיתון מבקש למכור את עצמו באמצעות הכוכבים. כפי שאמנות פופולרית היא ביטוי לתחרותיות, להישרדות, להכנסות, כך גם העיתונים, ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט, וספקי התוכן הסלולרי - נאבקים בשוק תחרותי, כדי לזכות בנקודות רייטינג, לרכוש יותר קוראים, צופים, גולשים ומשתמשים.
 
אלה הכללים הבלתי כתובים, מה לעשות. במלחמה הזאת, שמנמיכה את סף הגירוי המציצני, הצהוב והמתלהם (ובכך חוטאים כל השחקנים בזירה, לא רק העיתונות הכתובה), התקשורת לא מסתפקת - ואפילו ממעיטה - בהתייחסות ישירה למוצר האמנותי נשוא הדיון (תקליט, מופע, הצגה, ספר), ומבקשת ערך מוסף סנסציוני, מהחיים הפרטיים. ויעשה כל אמן וכל יחצ"ן את מאזן הכדאיות שלו. מה ירוויח מהתפתות לבקשות ולתחינות "תן לי משהו שלא תיתן לאחרים", או מכניעה ללחץ ולאיומים בנוסח - "אם לא תדבר על זה ועל זה, אין כתבה".
 
מחיר החשיפה  ושכרון הכוח
 
כל מי שניכווה פעם - או היה מספיק חכם ועירני לקרוא ולהבין מתי זולתו נפגע, שיעשה לעצמו את חשבון הרווח וההפסד לפני שהוא יוצא לתקשורת ויפנים ש"היום זה הוא, מחר זה אני...". אם הוא יכול בלעדיה, אדרבא. אם לא, שייזהר, שיכלכל היטב את מעשיו, בטרם יבוא בטענות ויזעק על עושק. כי כתבות תחקיר, עם כל הצער והכאב שהן גורמות, הן חלק ממחיר החשיפה וההצלחה, הכוכבות  והרייטינג. כתבות התחקיר הן סוגה עתונאית לגיטימית, בתנאי כמובן שהן מבוצעות בהגינות, בהקפדה על כללי אתיקה, ללא משוא פנים והטיה, ללא כיפוף העובדות והוצאת דברים מהקשרם וגם ללא התעלמות מנתונים ועדויות סותרות. אך כשהאתיקה לא ברורה ולא מחייבת וההגינות חמקמקה ובעייתית, הזדוניות חוגגת.
 
אפשר - קל יותר להגיד, קשה מאוד לבצע - להיות חזק ולהתעלם מהן. אפשר להתנחם בערך המוסף שלהן, שהן לא נעשות על סתם אדם, אלא רק על מפורסמים, חזקים ומצליחים. אך כנראה אי אפשר להימנע מהן ואפשר להתפוצץ כשהן עליך. ולמרבה הצער, אף אחד לא חסין מפניהן (לידיעת הקוראת נינט, שהיום היא על גג העולם, אבל אותם מפרגנים לא יהססו לתקוע סכינים בגופה ולסובב אותם בהנאה). יש רק לקוות שהן תהיינה מנומקות ונתמכות בעובדות ולא בחצאי אמיתות וברכילויות.
 
המון מוסת תמיד יהיה, אך צריך לקוות שהקורא ההדיוט לא טמבל ולא אידיוט. וכמו שהוא יודע להבחין ולהבדיל בין מידע וניתוח מאוזן והוגן לבין כתבות יחצ"נות וידיעות מטעם, כך להיפך: הקורא מספיק נבון לדעת מתי מתאנים ומתעללים בנשוא כתבה. כשההנמקה אינה מפורשת, מפורטת ומוצקה, בתוך תוכו הוא יודע להבדיל את התבן מן הבר. וישפוט כל אחד מה המידע המוצג והמוסתר וישפוט את הרגשתו-יחסו לתחקיר, לכותב ולכלי התקשורת המארח.
 
עניין אחרון: הסכנה הרובצת לפתחם של לא מעט עתונאים היא שכרון הכוח. כשכותבים מתקנאים במושאי כתיבתם, מבקשים להיות הכוכבים שהם לא, ובמחיר ההגחכה, ההקטנה, ההכחדה וניתוץ פולחן ההערצה של הכוכבים, בעצם בונים פולחן אישיות וכתיבה (גם היא, מן הסתם, סוג של אמנות) משל עצמם - הם הופכים להיות החשובים והכוכבים האמיתיים, מטילי האימה, בזירה. ומקננת ההרגשה כאילו יש להם ולשכמותם התוועדות וירטואלית שבועית שבה הם סוקרים איש את הישגי רעהו, מצל"שים, מקלסים האחד את השני, ואף דוחקים מרפקים בצלעות עמיתיהם, כאומרים "ראיתם איך שיחקתי/נו אותה?". ועל זה צריך להגיד לא מדובשך ולא מעוקצך. 
 


03/01/2008   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (1 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
1. הקורא לא מבדיל
מישהי שגם מתפרנסת מכתיבה , (06/01/2008)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע