מוזיקה - סידני פולק (2008-1935)

הבמאי שמת השבוע היה גם מפיק מצליח ושחקן בלא מעט סרטים, אבל בעיקר תיזכר תרומתו לרנסנס של הקולנוע האמריקני בשנות ה-70

אין ספק שלסידני פולק, שהלך לעולמו אתמול בגיל 73 לאחר מאבק עיקש במחלת הסרטן, יש מקום של כבוד באותו "חוג סגור של במאים פתוחים" שהפכו את שנות ה-70 של הקולנוע האמריקני לעשור חד-פעמי של יצירת קולנוע מכוננת מופלאה. יחד עם פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, סידני לומט, ארתור פן, אלן ג`יי פאקולה, סטיבן שפילברג, ג`ורג` לוקאס, האל אשבי וג`רי שצברג (ואם תרצו גם רומן פולנסקי ומילוש פורמן הלא-אמריקנים, שפעלו בארה"ב בתקופה והוציאו בה את סרטיהם היותר אמריקניים) - הוא עומד מאחורי סדרה של יצירות קולנוע נצחיות באותן שנים.

הייתה לפולק היכולת ליצור סרטים בעלי סיפורים קומוניקטיביים ואפיל מסחרי לקהל הרחב, ויחד עם זאת בעלי שכבות ורבדים נוספים שכשמקלפים אותן נחשפות משמעויות פוליטיות וחברתיות מנוסחות היטב. כבר ב-1969 הוא אותת על מה שניתן לצפות ממנו בשנות ה-70 כשביים את "הם יורים גם בסוסים". בדרמה זו, בכיכוב ג`יין פונדה, מייק סראזין, סוזאנה יורק ורד בוטונס, תואר מצב האומה הנואש בתקופת השפל הכלכלי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, באמצעות עלילה שבמרכזה מרתונים של ריקודים שנערכו אז במשך כמה ימים, כמשתתפים נואשים ודלי אמצעים נדחפים על ידי המארגנים לקצה גבול היכולת הפיזית שלהם ולהתמוטטות, רק כדי לזכות בסוף בארוחה חמה. הסרט זכה בתשע מועמדויות לאוסקר, בכלל זה לבימוי, אך לא לסרט הטוב ביותר.

ב-1972 יצר פולק את אחד מסרטיו היותר פואטיים ופיוטיים לטעמי (למרות כשלונו המסחרי), "ג`רמיה ג`ונסון", מעין מערבון מהורהר, מסוג אחר. בסרט (על פי תסריטו המצוין של ג`ון מיליוס), חייל (רוברט רדפורד) נמלט מהמלחמה במקסיקו לאיזור הררי מבודד בהרי הרוקי הקנדיים המושלגים. הוא מקווה לפתוח בחיים חדשים במרחבי הטבע הפראי והפסטורלי ולהרוויח מציד חיות ומכירת פרוותיהן, אבל מסתבך עם שבט אינדיאני שזה איזור המחייה שלו ונאלץ לצאת מלחמת הישרדות קיומית.

ב-1973 הוא יצר את "כך היינו". עד היום, נדמה לי, קשה שלא להתרגש מהרומן החמקמק שמתפתח בסרט בין שתי הדמויות הכה שונות: איש הצבא היפה והפטריוט (רדפורד) והאקטיביסטית השמאלנית-קומוניסטית הססגונית (ברברה סטרייסנד), כשברקע שיר הנושא הנוסטלגי והממיס של אלאן ומרילין ברגמן (מילים) ומרווין המליש (לחן). בסרט הפופולרי-רומנטי הקסום הזה טמן פולק גם את השקפת העולם שלו על פניו הוורסטיליות של האידיאליזם האמריקני בתקופת פוסט מקארתי.

בסרטו הבא, ב-1974, בחר הבמאי לעסוק במאפיה היפנית, "היאקוזה" (לסרט קראו כאן עם צאתו "חוב של כבוד"), ובדומה לעבודתו של קופולה שנתיים קודם לכן ב"הסנדק", הביא פולק לידי ביטוי לא את רק את פעילותו האכזרית והאלימה של ארגון הפשע אלא חיבר אותה להקשרה המסורתי-תרבותי. סרטו המצוין, שמתכתב גם עם הפילם-נואר, בונה את המתח בעלילה גם באמצעות היריבות ההיסטורית הטעונה שבין היפנים לאמריקנים, מאז הרימו האחרונים פטריות קטלניות מעל הירושימה ונגסאקי.

ב"שלושת ימי הקונדור", שנה לאחר מכן, התחבר פולק לגל סרטי הפרנויה והקונסיפרציות בשירותי הביון והממשל האמריקניים, שצצו ושטפו את אמריקה בעקבות פרשת ווטרגייט, וכלל, בין היתר, את "המעקב" ו"כל אנשי הנשיא" של פאקולה ו"השיחה" של קופולה. גם כאן מככב שחקנו הקבוע באותן שנים, רדפורד, כשגילם סוכןCIA שחושף שחיתויות במנגנון שבו הוא עובד. סרטיו הבאים של היוצר באותו עשור מופלא, "בובי דירפילד" ו"הפרש החשמלי" בהחלט כבר היו הרבה פחות חשובים.

בשנות ה-80 הוא חזר לביים יצירות חשובות ומסחריות כאחת כמו "טוטסי" (בכיכוב דסטין הופמן), מ-1982, שבו נקט עמדה ביקורתית משעשעת בנוגע למלחמת המינים ולדעות הקדומות הרווחות בנושא. בהמשך הוא חזר ללהק את השחקן הפייבוריט שלו וידידו הקורב רדפורד, לצד מריל סטריפ ב"זכרונות מאפריקה" (1985), שזיכה אותו בשני פרסי אוסקר, בקטגוריות הסרט והבימוי.

פולק, בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה, גדל באינדיאנה ועבר בשנות ה-50 לניו יורק, כדי ללמוד תיאטרון. הוא היה במאי ושיחק בתיאטרון ובטלוויזיה, ובהמשך השתלב בתעשיית הקולנוע והחל לביים, ב-1965 ("החוט הדק"). בשנות ה-90 וה-2000 הוא הוסיף עוד כמה סרטים מצליחים לרזומה האישי, כמו "הפירמה" (1993), "סברינה" (1995), רימייק לסרטו הקלאסי של בילי וויילדר מ-1954, "אהבה מקרית" (1999) ו"מזימות זרות" (2005). שנה לאחר מכן יצר סרט דוקומנטרי על האדריכל פרנק גרי.

אבל פולק, איש חביב ונעים הליכות ובעל נחישות וכריזמה שקטים, יש זכויות רבות גם בתחומי ההפקה והמשחק. מאז 1974 הוא הפיק בעצמו את סרטיו, ופרט לכך הוא חתום על הפקת סרטים רבים נוספים. ברשימתו: "נערי בייקר המופלאים", "בחזקת חף משפע", "כשגבר אוהב אישה", "על תבונה ורגישות", "דלתות מסתובבות", "הכישרון של מר ריפלי" ו"קולד מאונטן".

גם כשחקן ניתן היה לראותו על המסך לא מעט, אם כי לא בתפקידים ראשיים. הוא הופיע, בין היתר "השחקן", "בעלים ונשים", "עיניים עצומות לרווחה", "משנים כיוון", "כסאות מוזיקליים" ובשנה שעברה ב"מייקל קלייטון" .