רבע יובל של כוכבות
 
בשלב מאוחר בקריירה שלו, כשהוא בן 45, יוצא הזמר ישי לוי לסיבוב ההופעות הפתוחות הראשון שלו. מההשתהות הארוכה אפשר ללמוד רק על אי היציבות, על המשברים ועל הסערות בחייו הפרטיים, שום קשר לכשרון, ליכולת או למעמד המוזיקליים שלו. כי למרות האופי החלש, המאבק הנואש בהתמכרות לסמים ותקופות המאסר המיותרות בחייו, ישי לוי הוא עדיין אחד הגדולים בגיזרה הים תיכונית של הפופ הישראלי, זמר ענק, מרופד בלהיטים בלתי נשכחים ועטוף באהבה של המונים.
 
אחרי אלבום חדש ומצליח, שאותו מוביל להיט הענקים "ריקוד רומנטי", לוי נמצא בפתחה של התחלה חדשה ובפתח סיבוב הופעות שהוא אולי ההזדמנות האחרונה שלו להתייצב, להיות בנאדם וגם להתמסר בחיבוק חם ואוהב לקהל הנאמן שלו, שסובל לא פחות ממנו מהפרידות הכואבות ומהיעדרותו הממושכת. וזה לא פשוט וקל כמו שזה נראה. גם ההרגלים הישנים, גם הלחצים הנפשיים, גם הפרפרים שבבטן, לא מקלים. אבל גם אם "נפלתי" על ישי לוי בהופעה הראשונה, זו לא סיבה להקל. כי לא מדובר בזמר מתחיל, בכוכב נולד או בדג רקק, אלא באושיה מוזיקלית בעלת מוניטין שמגיע עד אמצע שנות השמונים, עוד מעט כבר רבע יובל של כוכבות והשפעה, והגיע הזמן לפרק את המוקשים.
 
רק חמישה חיוכים
 
נתחיל בכך שכפרפורמר ישי לוי מלא בבעיות. על מקצתן עמדתי בסיקור הופעתו המשותפת עם אתניקס ב"תימניאדה" האחרונה, בדיוק לפני חודש. המרכזית שבהן היא התחושה שהוא משדר כאילו הקהל באולם, למרות שאינו יכול בלעדיו ולמרות שלמעשה הוא עובד למענו, מהווה עבורו מטרד ושהיה לו הרבה יותר נוח, פשוט וקל לשיר מול אולם ריק.
 
זה מתבטא בשני אופנים עיקריים. ראשית הוא לא מצליח ליצור קשר עין הצופים, לא קצר ולא רציף, כאילו שהוא שר מול ואקום. יתרה מזו, במקום להישיר מבט ולמצוא בקהל את הפרטנר שלו, עיניו מרבות להיתלות במקסים, נגן הגיטרות והמנהל המוזיקלי שלימינו, מייחל ממנו לתמיכה ולאישור, במקום שזה יהיה להיפך. חטא על פשע מוסיף לוי בדיאלוגים אילמים, תוך כדי שירה (!), עם אנשים בלתי נראים (?) מאחורי הקלעים, או בהשפלת מבט בוחן ומגזים במוניטורים שלפניו.
 
שנית, הוא קוטע, ממש מהסה, כל ניסיון של הקהל לחבק אותו בתשואות ובמחיאות כפיים. המלה "תודה" יוצאת מפיו אוטומטית, ממש בסופה של הנשימה בה הוא סיים לשיר. לא נותן לקהל להביע את תודתו, הערכתו ואהבתו בתשואות. מיד יגיד "תודה" ואם הקהל יתעקש להרעיף חיבה, גם הוא יתעקש לחסל אותה בעודנה באבה עם "תודה רבה" תוכפת ואסרטיבית עוד יותר. וה"תודות" האלה מפיו נאמרות בטון לא ענייני ולא אמפתי, אלא בטון ספק נרגן, כאילו תשואות החן מפריעות לו.
 
אפשר למחול, לעשות הנחה ולהתחשב בכך שזו התרגשות של הופעה ראשונה בסיבוב חדש וחשוב לו במיוחד, אבל אלה אפיונים של דפוס התנהגות בימתי קבוע אצל ישי לוי, שגם נדמה שעושה טובה ובקושי מחלץ חיוך מפיו (היו חמישה כאלה, ספרתי, לאורך הופעה של 23 שירים). והרי כולנו, גם הוא, גם אנחנו, באים ליהנות ולעשות כיף, להשאיר את הרצינות לשעות אחרות של היום ושל החיים. אני פסיכולוג קטן מאוד, אבל המעצורים הרגשיים של ישי לוי, שאינו מסוגל להיות פתוח ולבבי, מעקרים, מנכרים ומקררים את ההתלהבות ואת האווירה. מבאסים, מתסכלים את הצופה (ויהיה האוהב הכי גדול שלו) ומסכלים כל אפשרות לחגיגה. מה הטעם לשיר מחרוזת קצבית מטמטמת וסוחפת כמו "זה לא חלום", "אחת ויחידה" (אין כמוה בעולם) ו"אהבה זמנית", אם הזמר הורס כל אפשרות להתמסר לו בהתרגשות ובמחיאות כפיים?
 
כפועל יוצא של המתואר לעיל  ללוי אין "שואו". ההגשה שלו מאוד סטטית ויובשנית. לא קורה בה שום דבר. הוא יושב וקם, עושה שני צעדים, מיישר את המיקרופון וחוזר לשבת (על כסא הבר המוגבה). או מודד את הבמה לרוחבה, מצד לצד. ואתעלם הפעם מהזדקקות היתר שלו לדפי המלים של השירים (אם כבר, עדיף טלפרומפטר שאף אחד לא מרגיש). בגרסאות לשירים אחרים ("שיר אהבה בדואי", "חלון לים התיכון") ניחא, הגיוני. אבל בשירים שלו? לדעת על פה זה אלף-בית של הופעת במה. ואתעלם גם מדרכו הבנאלית לנהל שירה בציבור. לא מספיק להגיש מיקרופון לקהל (כמו שעשה זאת ב"רעיה" הקלאסי), אלא לזרום איתה, לנצח עליה, להשתכר וליהנות ממנה. לדעתי הוא יכול. עובדה שהפתיע בספונטניות שבשירת "אדון הסליחות", לכבוד הימים הנוראים.
 
אגדה חיה
 
אבל אני סתם קטנוני, נטפל לפרטים הלא חשובים. היעדר ה"שואו" נסלח. זה הקול, הסלסול והשירים של ישי לוי. וגם אם קהתה היכולת הקולית בתוקף הנסיבות הידועות, ישי לוי הוא אגדה חיה, אולי אחת האחרונות, ובשל הנדירות (היחסית) של גיחותיו הבימתיות, כל הופעה שלו היא כמעט אירוע חובה. ולא רק לאוהביו. הוא עדיין זמר גדול. התמודדות שלו עם הטונים הגבוהים ב"שבועת אוהבים" מסעירה ומרגשת (אם רק היה נותן אפשרות להביע את ההתלהבות...), השיר שלו ב"אשה נאמנה" (הפותח) היא חמה וכובשת ו"עלם חמודות" שלו הוא קלאסיקה במיטבה, געגוע לשירה של פעם.
 
ותשכחו בכלל שהוא זמר "מזרחי" או "ים תיכוני". שמיניית הנגנים המהוקצעת שמלווה אותו (בראשות נגן כלי הנשיפה ניצן עין הבר), פלוס זמרת ליווי, מעניקה לו מטריה מוזיקלית ישראלית לגמרי, בצליל עשיר ומגוון, מחמם את הלב. אפילו ב"תלתלים שחורים" שנמהל ב"נשמה" (שלקוח מדואט בתקליט של "אתניקס"), ב"אובדן התמימות" שמשתלבים בו צלילי גיטרות וקסטנייטות ספרדיים ושירת יה-בם-בם חסידית וב"ריקוד רומנטי" שמסתיים בפאנפייר תזמורתי רחב ומלהיב.
 
אחרי ששלומי שבת ואייל גולן הוכיחו שאפשר לחצות את הקווים, מההופעות הסגורות, הקנוניות מראש ומהמועדונים, אל היכלות תרבות ואמפי פתוחים, זה הרגע של ישי לוי להוכיח לעצמו ולנו שהוא עשוי מהחומרים הנכונים. ואם הוא מתכוון באמת ובתמים להישאר איתנו לאורך זמן, להעמיק את הקשר ולהרחיב את הקהל שלו, הוא חייב להתחזק בנקודות החולשה שלו. אהבה בלבד לא תספיק. צריך גם השתדלות מצידו.
 
יש לוי ריקוד רומנטי. היכל התרבות פתח תקוה, 27 בספטמבר 2008

לרכישת כרטיסים באתר הבמה!