סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2024 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח העולם של יעל קיים
 

 
 
אני מטפלת בדברים המעסיקים אותי בחיים האישיים שלי כאישה, וגם במשהו רחב יותר, בחוויות של חברות שלי ובחוויות של אנשים מסביבי. מאוד עניין אותי לבדוק את המקום הזה של אישה החווה דחייה. זה משהו שאנחנו פחות רואים, אבל הוא קיים. בייצוגים שאנחנו רואים, בדרך כלל האישה היא נחשקת והגבר הוא חיית אדם שילך עם כל דבר ועל כל הזדמנות שתיקרא בדרכו הוא יעוט. ובעצם בחיים זה לא בדיוק ככה"
הסרט "ההר" לקח את יעל קיים למסע של פסטיבלים והקרנות בינלאומיות. שיחה אישית עם במאית רגישה שכותבת את עצמה ואת סביבתה


זיכרון מוקדם של יעל קיים. "הדבר הראשון שהשפיע עליי הייתה הסדרה 'טווין פיקס' בטלוויזיה, כשהייתי בכיתה ו' או ז'", היא משחזרת. "אסור היה לי לראות את זה כי התוכנית שודרה מאוחר בלילה והייתה מפחידה. אבל אחרי שההורים שלי היו נרדמים הייתי מתגנבת לסלון, רואה אותה ללא קול ורק קוראת את התרגום.

"אני היחידה שראתה את זה. כל החברים שלי בבית הספר 'ניצנים' ברמת-גן היו באובססיה על 'בוורלי הילס 90210', חוץ מילדה אחת, עדי, שהיא ואני התחברנו רק בזכות 'טווין פיקס'. הייתה מישהי שיכולתי לדבר איתה על זה. זו הייתה הפעם הראשונה שעניין אותי לדעת מי הבן-אדם שמאחורי הדבר הזה. וזו הייתה אבן דרך מאוד משמעותית. בעקבות זה נרשמתי לספריית וידיאו והייתי לוקחת סרטי קולג' וכאלה, אבל גם סרטים של דייוויד לינץ', למרות שלא כל כך הבנתי אותם אז.

"התחלתי להתעניין בעוד סרטים מהסוג הזה שהבנתי שאין אותם בהכרח בספריית הווידיאו. אבל לא העליתי בדעתי שאני יכולה להיות במקום הזה של הבמאים האלה. בדיעבד, כל החבורה הזו, בה נכללו קרוננברג וקיובריק, שבתה את לבי סופית בשלב מאוחר יותר. ובכל מקרה, לא היו שם נשים במאיות. לג'יין קמפיון נחשפתי רק בשנה הראשונה ללימודי הקולנוע שלי באוסטרליה. הראו לנו שם סרטים שלה. ועדיין לא היו הרבה במאיות. אני זוכרת שבשנה הראשונה לא חשבתי בכלל שאוכל להיות במאית. האמנתי שאוכל ללמוד עריכה ולעשות דברים טכניים. אבל מהר מאוד גיליתי שאני לא טובה בשום דבר. שאני לא טכנית ולא יודעת לערוך. אז לכתוב ולביים היה הכוח שלי".

איך בעצם הגעת ללימודי הקולנוע באוסטרליה
?

"נסעתי לטייל אחרי הצבא והיה לי שם בן זוג אוסטרלי. ומאחר שרציתי ללמוד קולנוע, למדתי שם. התקבלתי לבית ספר נחשב במלבורן (וי.סי.איי - Victorian College of the Arts). למדתי שם שנתיים וזו הייתה חוויה מצוינת ואני עדיין מוקירה טובה למנהלת ולצוות המורים. זה היה מאוד אישי ומפתח. מאחר שניסיתי הרבה דברים, היה גם רגע שרציתי לעזוב את לימודי הקולנוע, אבל המנהלת לקחה אותי לשיחה ושכנעה אותי להישאר. ממש שאלה אותי: 'מה אני יכולה לעשות כדי לגרום לך להישאר? אני חושבת שזה התחום שלך'. בזכות זה כנראה המשכתי אחר כך את הלימודים בסם שפיגל".


יעל-קיים-תמונת-יחסי-ציבור.jpg
יעל קיים (צילום: אסף שניר)



מחברון לפריז

במסגרת בית הספר הירושלמי לקולנוע יצרה קיים שני סרטים קצרים, "פרלינים" בן 12 דקות (על ילדה בת 13 המנסה, כציפיית אמה, לשמור על גזרה דקה) ו"דיפלומה" (אודות בחורה בת 20 וניסיונה להגיע עם אחיה הצעיר לאוניברסיטה בחברון כדי לקבל את הדיפלומה שלה, אבל חגיגות פורים של היישוב היהודי מקשות עליהם מאוד), שצולם במקום התרחשותו. "זה אמנם סרט בן 22 דקות בסך הכל, אך הוא בעצם סיכום של שנתיים בסם שפיגל", אומרת קיים. "זו הייתה פעם ראשונה שנסעתי לחברון, עם חבר לכיתה, במאי הדוקומנטרי אלעד אסולין, והייתי בשוק. המציאות שם הייתה משהו שלא הייתי מודעת לו. במשך שנתיים נסעתי לשם הרבה ורק אחר כך התחלתי לעבוד על הסרט. זו הייתה חוויה חזקה. רוב הסרט צולם בחברון והרבה חברים מהכיתה חששו לבוא. לכן היה לנו צוות מעניין של חברות פלסטיניות שלי מחברון והמשפחות שלהן, שעסקו בכל ההפקה, ההלבשה ושאר עניינים טכניים, ושלושה אנשי צוות מסם שפיגל, בהם בן כיתתי זיו ברקוביץ', הצלם, ועוד כמה חברים, חיילים בעברם, שלא חששו. זה היה מיקס כל כך מטלטל בחוויה של כולם. ולהגיע עם הסרט הזה לקאן, ועוד לזכות במקום השלישי בסינפונדסיון (ב-2010) היה משהו שלא העזתי לחלום עליו. זו הייתה עוד חוויה מטורפת".

איך מינפת אותה לאחר מכן?

"כשחזרתי אמרתי, הקץ לעבודות הסטודנטיאליות. ואז גיליתי שאני לא מצליחה בעצם למצוא עבודה בכתיבה ובבימוי. שום דבר. שלחתי בקשות לחברות הפקה, הייתי אקטיבית, וכלום. אפילו לא בערוץ הילדים. ומאחר שהייתי זקוקה לג'וב כלשהו, מצאתי את עצמי עובדת כתחקירנית בשכר מינימום בתוכניות דוקו-ריאליטי. אפילו הבמאית שלי הייתה בשוק שתחקירנית שלה זכתה בפרס בפסטיבל קאן וזה מה שהיא עושה.

"ואז הבנתי שבעצם אנשים שמעניין אותם שהייתי בפסטיבל קאן אלה אנשי הפסטיבל עצמו. ויש להם רזידנס (תוכנית המיועדת לזוכי הסינפונדסיון, במסגרתה מוזמנים 12 במאים מרחבי העולם לשהות בדירה בפריז במשך ארבעה וחצי חודשים, בהם הם כותבים את תסריטם הראשון באורך מלא). אמרתי שאנסה את מזלי ואגיש הצעה לפיצ'ר, כי אחרת כל העניין שהייתי שם יתמסמס. אז בימים עבדתי כתחקירנית ובלילות הייתי כותבת על מנת להגיש את התסריט. ואחרי שכבר עבדתי במשרה מלאה, והרווחתי 4,000 שקל בחודש, פתאום עברתי לרזידנס יוקרתי בפריז, דירת חלומות שכל מה שהייתי צריכה לעשות בה זה לכתוב".

וזו הייתה הדרך שהובילה אל
"ההר"?

"משם זה התחיל. כל סרט הוא מסע אחר וכשהתחיל המסע של 'ההר', הרגשתי שאני צריכה ללכת עם זה. הדבר נורא ריגש אותי כי הסרט הוא בעצם רק התירוץ, וזו הייתה הזדמנות לפגוש אנשים, נשים וגברים, שלא הייתי מתוודעת אליהם בדרך אחרת. גם כאלה שקשורים להר הזיתים וגם ירושלמים אחרים. זה העשיר אותי כאדם ותרם המון להתפתחות שלי. כשעושים סרט שהוא כל כך אוורירי - שיש לי רעיון ועכשיו צריך לשכנע הרבה אנשים כדי לגרום לזה לקרות - הייתי צריכה להיות חדורת אמונה ולהיות בטוחה שאם זה נוגע בי, זה ייגע בעוד אנשים. וזה קרה, כבר משלב מענקי הפיתוח ומעבדת התסריטים של פסטיבל טורינו, שם פגשתי את המפיקות הדניות, ויבקה וינדלוב ורינה ספורינג זקאריאסן, שקראו את התסריט, התחברו אליו ורצו להיות חלק מהפרויקט הזה ('ההר' זכה בחממת הפסטיבל בפרסי הפקה והפצה)".


ההר (צילום: איתי מרום)



"גם יונה וולך אמרה שהיא דתייה"

כשצופים ב"ההר", קשה שלא לתהות מהי זיקתה וזיקת משפחתה של קיים לעולם הדתי. "ההורים שלי לא דתיים ואפילו לא מסורתיים", היא מעידה. "הם חוגגים את החגים, אבל לא יותר מזה. יש לי אח ואחות, קטנים ממני, שגם לא בכיוון. אבל המשפחה של אסף שניר, בן הזוג שלי זה שבע וחצי שנים, היא חצי-חצי. המשפחה שלו ירושלמית ואחיו נשוי לרותי, שהיא דתייה, וגם יש לה תפקיד קטן ב'ההר'. כשכתבתי את התסריט חשבתי עליה, כלומר כתבתי אותה, ואז אמרתי, אולי אלהק אותה, אם אני רואה בראש רק אותה כל הזמן.

"בשנים בהן גרתי בירושלים (היום היא ובן זוגה חיים בתל-אביב), כשלמדתי בסם שפיגל, הרגשתי שאין שם כל כך דיכוטומיה בין חילוני ודתי. יש כל מיני סוגים. יש חרדל"שים, דתל"שים, אנשים שחזרו בתשובה, כאלה שחזרו ואז חזרו שוב, מסורתיים, כאלה שהם רק מאמינים, וכאלה שהם ברסלבים. כלומר, יש פסיפס עשיר ומורכב. יש לי חברות שכשהכרתי אותן בגיל 20, הן היו חילוניות בתל-אביב, והיום הן חרדיות לגמרי. ויש לי חברות שבאו מבתים דתיים והיום הן חילוניות".

כלומר, מבחינתך אין כזה מרחק בין העולמות הדתי והחילוני

"העולם הדתי לא כל כך זר לי ולא רחוק ממני. יש לי סידור בסמארטפון ובגיל 22, כשכמה חברות שלי חזרו בתשובה, התחלתי ללכת איתן לשיעורים, ומה שתסכל אותי בזה הוא שהרגשתי שהשיעורים שנותנים לחוזרים בתשובה הם הרבה פעמים לא אינטליגנטיים. ואז מאשימים את הדת ואת הפילוסופיה של הדת. ובעצם, לא כל מי שקורא לעצמו רבי, הוא כל כך חכם. אז בסוף הלכתי לשיעורים נוספים כי עניין אותי לפגוש אנשים שבאמת בעלי מחשבה מעמיקה, ומצאתי, וזה משהו שנשאר, שהוא כן חלק מהחיים שלי. אני לא קוראת כל שבוע את פרשת השבוע, אבל דמויות מקראיות או תלמודיות הן כן משהו שקשור לחיי. זה מאוד נרטיבי, ואני אוהבת סיפורים".

את פשוט לא עושה חלוקה בין אמוני ללא אמוני

"הכל יכול להיות אמוני בעיניי. אני לא יכולה להגיד שאני אדם לא מאמין בכלל. אבל אני לא בהכרח מאמינה באלוהים ובטח שלא באלוהי היהודים ושאנחנו עם נבחר. כל הדברים האלה לא. אבל ברור שאני יכולה לקרוא סיפור מהתלמוד על ברוריה, ולהרגיש איזשהו רול-מודל שלה, ולכעוס על זה שרש"י עשה לה עוול באחד הפירושים שלו. אז זה כן מדבר אליי, ואני כן מרגישה חלק מאיזה מארג מאוד גדול של תרבות יהודית".

היהדות כסוג של פולקלור תרבותי?

"לא הייתי מגדירה את זה כפולקלור. יש משהו מזלזל במילה הזו. כתבי הקודש מדברים אליי לא פחות מטקסט פילוסופי מעניין, אולי אפילו יותר, כי זה קרוב אליי מבחינה תרבותית. וזה לא פחות מרגש אותי מכל סוג של אמנות. כי באיזשהו מקום, להיות אמנית, ליצור, זו גם איזושהי דת. גם יונה וולך אמרה שהיא דתייה, ואני יכולה להבין מאיזה מקום זה בא. זה לא אומר שהיא לא דיברה על סקס וכתבה טקסטים בוטים, אבל זה לא סותר את זה שהיא הייתה יכולה להצהיר שהיא דתייה. זה דווקא מתחבר לי".



ההר (צילום: איתי מרום)



"עניין אותי להראות אישה שחושקת, גם אם היא לא כל כך נחשקת"

גם "ההר" (שחברת ההפקה המקומית שלו היא יולי אוגוסט, בצד החברה הדנית וינדלוב-לאסאן) מערבב בין העולמות. יש בו קודש וחול, טהרה וטומאה. הסרט מביא את סיפורה של משפחה דתית שלה ארבעה ילדים, המתגוררת בהר הזיתים בירושלים, בתוך מתחם בית הקברות היהודי. מדי בוקר יוצא אב המשפחה (אבשלום פולק) לעבודתו, ואת הילדים אוספת הסעה למוסדות חינוך בעיר. אם המשפחה (שני קליין) נשארת לבדה בבית. היא אישה בשנות ה-30 לחייה, שבדידותה ושגרת יומה מתסכלים אותה. לילה אחד היא יוצאת לסיור בהר ולהפתעתה מגלה פעילות מינית ערה של זונות ולקוחות המתרחשת דווקא שם, בין מצבות בית הקברות. האישה, שחיי האישות שלה עם בעלה איבדו מזמן את התשוקה, נרעשת ממה שראתה, וחדורת סקרנת בלתי נכבשת היא נמשכת לשוב להר בלילות, כשהיא מתקרבת יותר ויותר למוקד ההתרחשות המסעירה, כפיצוי אולי לחסר בחייה ובתקווה לשינוי.

מבחינת ההקשר הדתי, ידעת בדיוק באלה חומרים את מתעסקת

"נכון. אבל היה לי חשוב ליצור ממד של איזושהי מעשייה. לא תיאור מדויק של קהילת גור או קהילה ספציפית אחרת. יותר לגעת בבעיות שהם מתמודדים איתן. יש לי חברות שבני הזוג שלהן בהייטק, אבל ההתמודדות היא עם אותן בעיות. רציתי התייחסות יותר אוניברסלית, למרות שבכל הקשור לדת הקפדתי מאוד לדייק. קיבלתי מחמאות מנשים דתיות, שאמרו לי כי יש בסרט את סצנת המקווה הכי טובה שהן ראו, וזה מאוד שימח אותי. בקטעים של ההתנהלות והתפילות היה לי חשוב לדייק, אבל מצד שני, וגם זה משהו שמאוד הקפדנו עליו, היה הבחירה המודעת שלא לייצר שיוך ברור לזרם כלשהו. הדמות הראשית היא סוג של האישה הטובה, אשת חיל, יותר מאשר כמתויגת לעדה מסוימת. או למשל בעניין של הגבר, התייעצתי עם חברים דתיים כדי למצוא לגבר כיפה שיש בה הכי פחות שיוך. כי אם זו כיפה בצבע אחד זה נחמן, ובצבע אחר זה של עדה אחרת. רציתי שלא יהיה משהו מובהק. אבל אני מרגישה שהסרט הוא כן דו-שיח שמתכתב עם אמונות, מיתולוגיות וסיפורים שקשורים לארץ הזו, ועם מארג קולקטיבי כזה המתייחס לכולנו".

הגיבורה ב
"ההר", בגילום שני קליין, כמהה לגאולה כפולה. זו עליה מדברים כתבי הקודש וזו שתחזיר לה את היצר והתשוקה בחייה עם בעלה

"אני מטפלת בדברים המעסיקים אותי בחיים האישיים שלי כאישה, וגם במשהו רחב יותר, בחוויות של חברות שלי ובחוויות של אנשים מסביבי. מאוד עניין אותי לבדוק את המקום הזה של אישה החווה דחייה. זה משהו שאנחנו פחות רואים, אבל הוא קיים. בייצוגים שאנחנו רואים, בדרך כלל האישה היא נחשקת והגבר הוא חיית אדם שילך עם כל דבר ועל כל הזדמנות שתיקרא בדרכו הוא יעוט. ובעצם בחיים זה לא בדיוק ככה. בשני הצדדים. עניין אותי לדבר על המקום הזה ולבדוק אותו. עניין אותי להראות אישה שחושקת, גם אם היא לא כל כך נחשקת. וגם לדבר על המקום הזה של דחייה, ועל אשת חייל, בין אם היא חילונית או דתייה. יש לך את העניין הזה של איך את אמורה להיות כאישה, ואת המאבק של להשלים עם זה או להתמרד נגד זה. ובשניהם אחרי זה את גם מרגישה לא בסדר. גם כשאת עושה מה שמצפים ממך, וגם כשאת נאמנה לעצמך, ואז את קולטת את הטעות וחושבת שהיית צריכה לחייך ולהגיד תודה.

"הגיבורה בסרט עשתה את כל מה שמצופה ממנה כאשת חייל, אבל לא קיבלה בחזרה את מה שהיא אמורה לקבל. אחד הדברים שהשפיעו עליי זה סיפור תלמודי על רב חיא ואשתו, שהיא כאילו בת דמותה של הגיבורה. הסיפור שהוא שרבי חיא פורש מאשתו מינית ומקדיש עצמו ללימוד וזה מסב לה המון צער. עניין אותי לנסות לגעת בזה".

את מציגה את שני צדדי המטבע
. הגיבורה שאינה נחשקת על ידי בעלה מתבוננת בעיניים כלות בזונה (אורלי פרל), שגברים רוצים רק להתענג על גופה

"שתיהן באיזשהו מקום נשים שהגוף שלהן לא מביא אותן לסיפוק אמתי. הגיבורה מאולצת לעשות בו שימוש בעיקר להבאת ילדים, והזונה חייבת להכיל כל כך הרבה אנשים בגוף שלה. רציתי להביא את הדיכוטומיות האלה. ניסיתי שהסרט יציג את הניגודים שבין הקדושה והטומאה, המוות של בית הקברות לעומת החיים היצריים שפועמים שם בלילה. הניגודים שבין היום והלילה. כל המצבות הלבנות האלה בוהקות ביום ומפיצות הרבה אור".

התרחיש הלילי, של זונות וסרסורים, אכן קורה שם?

"הוא לגמרי מומצא. אבל זה משהו שקורה בבתי קברות. שמעתי על דברים כאלה בבית העלמין בטרומפלדור בתל-אביב ובמקומות אחרים. בהר הזיתים יש שמירה של 24 שעות על המקום, והרבה מצלמות, כך שזה לא אפשרי. אולי היה בעבר. למיטב ידיעתי זה קורה בארץ בבתי קברות של יהודים, מוסלמים ונוצרים. בסרט זה חלק מהמעשייה, מהאלגוריה. לא עניין אותי להישאר בסצנה הריאליסטית. בניגוד למשל ל'דיפלומה', שם הלכתי על ניאו-ריאליזם. היה חשוב לי שזה יישאר מאוד נאמן למציאות. החגיגות של היישוב היהודי בחברון בסרט הן אמתיות. צילמנו את השחקנים על הרקע הזה".

אפרופו קדושה וטומאה, את בטח מכירה את כנסיית סקרה קר בפריז, הנמצאת במרומי גבעה רמה שלמרגלותיה משתרע רובע הזנות פיגאל. כך שהקדושה משקיפה על החטא

"בסרט שלי זה הפוך. היא עולה אל ההר, לבית הקברות. הרבה פעמים הסיפור הזה של הקדושה והזונה מסופר מנקודת מבט חיצונית. אותי עניין לקחת את אשת החייל ולהביא את הדברים מנקודת המבט שלה. היא לא בטוחה במה שהיא חושבת בנוגע למה שקורה שם. זה חטא? זה לא חטא? היא לא יודעת אם האישה הזאת שהיא רואה שם בת מזל או מנוצלת? האם היא רוצה את העזרה שלה או לא? עניינה אותי הזווית הזאת של איך הנשים שלא בזנות מסתכלות על זנות הרבה פעמים".



ההר (צילום: איתי מרום)




מסע חובק עולם

מתקבל הרושם שבמאיות, בעיקר בארץ, נוטות באופן מובהק לכתוב על נשים כגיבורות ראשיות והרבה פחות על גברים. בסרטייך "פרלינים", "דיפלומה" ו"ההר" הנשים הן הגיבורות הראשיות. אצל במאים גברים זה אולי קצת שונה. נדמה לי שאינגמר ברגמן נחשב ל"במאי של נשים".

"נכון. למרות שאף פעם לא הבנתי את הנשים שלו. מעולם לא ראיתי את עצמי או את אחותי, או את החברות שלי, בנשים של אינגמר ברגמן. באחד הסרטים שאני עובדת עליו כרגע הדמות הראשית הייתה בהתחלה אישה, אבל פתאום זה השתנה והדמות של הגבר, המאהב שלה, הפכה להיות, נכון לעכשיו לפחות, לדמות הראשית. קראתי שסטטיסטית, במאים גברים יותר מעזים לכתוב נשים, מאשר להפך. נותנים לעצמם יותר חופש. זה מעניין כי הסרטים עוזרים לנו ללמוד גם על עצמנו וגם על אנשים סביבנו, ואצל נשים, אם נדבר באופן גס, החוויות הן מאוד שונות מאלה של הגברים".

"ההר" לקח את קיים, 36, למסע חובק עולם. זה התחיל בפסטיבל ונציה היוקרתי, המשיך בטורונטו ובהקרנה במסגרת "במאים חדשים סרטים חדשים" במוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו-יורק, וכן הוקרן במרוצת 2015 ו-2016 בפסטיבלי איסטנבול, סלוניקי, פרייבורג, פאלם ספרינגס, גטבורג, זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סן פרנסיסקו, ויוקרן בפסטיבל מינכן החודש. והרשימה עוד לא נסגרה.

את בטח שואבת עידוד מההכרה הבינלאומית הרחבה ויצרת המון קשרים. מהם הפרויקטים הבאים שלך?

"אין ספק שהמסע של הסרט לקח אותי למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם. היו לי בניו-יורק ובמקומות אחרים המון פגישות מקצועיות אינטנסיביות. סיימתי לא מזמן לכתוב את התסריט ל'יסמין', על פי ספר של אלי עמיר, סרט שיביים ערן ריקליס, שהוא אדם מדהים והיה תענוג לעבוד איתו. זה היה תהליך של שנה וחצי. עבדתי עליו הרבה. ערן ואלי קראו את הדראפטים, וערן ונחמן אינגבר, מקרן רבינוביץ', היו גם מעין עורכי תסריט. כעת אני עובדת על פיצ'ר שני, ומיני-סדרה קומית. כתבתי גם תסריט לקומדיה, 'השגחה פרטית', אבל הוא עדיין במגירה, וגם תסריט לסרט שלתפקיד הראשי בו ייעדתי את רונית אלקבץ ז"ל. גם הוא חזר למגירה כי אני לא רואה אף אחת אחרת שיכולה לעשות את התפקיד הזה. על כל פנים, את 'ההר' לקח לי לעשות ארבע שנים ואני מקווה שאת הסרט הבא ייקח הרבה פחות. אני בשאיפה לצלם אותו תוך שנתיים".


למועדי מופעים >

16/06/2016   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע