קולנוע - המלצות לפסטיבל הקולנוע בירושלים 2

עוד מקבץ סרטים משובח, ישראלי ברובו, שיוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בירושלים

"אני מבטיח לך אנרכיה" (גרמניה-מקסיקו 2015)

סרטו של חוליו הרננדז קורדון. מיגל (דייגו קאלווה) וג'וני (אדוארדו מרטינז) הם שני חברים טובים, המכירים מילדות, שתחביבם להחליק יחד על סקייטבורדים בשכונות המוזנחות של מכסיקו-סיטי. הם גם עושים סקס זה עם זה, למרות שלג'וני יש חברה. את חיי הבטלה שלהם הם מסבסדים על ידי איסוף מנות דם מחברים וסחר בלתי חוקי בהם – שוק רווחי במכסיקו. הם מוכרים את מנות הדם לחדרי מיון ולאמבולנסים ויש להם רשת הפצה ענפה. הכל עובד יפה עד שהם מקבלים הצעה שלא יוכלו לסרב לה, מקרטל פשע גדול, וזה משהו ששני הצעירים לא מסוגלים להתמודד איתו. 88 דקות.

סרט אנדרגראונד מעולה, החוקר תת-תרבות בעלת היבטים פליליים הפועלת מתחת לרדאר הרשויות במכסיקו-סיטי של מטה. עבודת קולנוע אימפרסיבית מסוגננת של קורדון, המשרטט את שכונות מכסיקו-סיטי כמתחמי כאוס אזרחיים, אליהם זרועות החוק כמעט לא מגיעים. יש כאן אמירה אמנותית חתרנית אנטי-חברתית אמיצה וקולנוע קונספטואלי לא שגרתי. קורדון מרבה ללהטט בין ז'אנרים - והתוצאה מסעירה ומרתקת. נמניתי עם צוות השיפוט של פיפרסקי שהעניק לקורדון ולסרטו את פרס הביקורת הבינלאומי בפסטיבל לוס-קאבוס, מכסיקו, בשנה שעברה.

הבטחתי לך אנרכיה (תמונת יחסי ציבור)

"אבינו" (ישראל 2016)

סרטו של מני יעיש. עובדיה (מוריס כהן) הוא מאבטח חזק ובעל גוף העובד ב"שמיים", מועדון בו מופיעים אמני מוזיקה מזרחית. במקביל יש לו משאית ועסק קטן להובלות. כל זאת כדי שיוכל לפרנס את אשתו רחל (רותם זיסמן כהן) המנסה להיכנס להריון כבר זמן רב, ללא הצלחה. עבריין בשם שלום המבלה במועדון ורואה איך עובדיה משליט סדר במקום, לא פעם בעזרת אגרופיו, מציע לו לשמש כגובה החובות שלו, תמורת סכומי כסף גדולים הרבה יותר מאלה שהוא מביא הביתה. עובדיה מתלבט ארוכות ובסוף נענה להצעה, כדי שיוכל להעניק לרחל טיפולי פוריות יקרים בקליניקה מכובדת. הוא לא מספר לה על כך, אך בהמשך הג'וב החדש מסבך אותו קשות. 105 דקות.

סרטו הראשון המשובח של מני יעיש "המשגיחים", שוטט בטריטוריית הדמדומים שבין אמונה ועבריינות. כאן הוא מפתח עוד יותר את הנושא, נכנס ללב המאפליה של עולם הפשע וגם משדרג את העשייה הקולנועית שלו במידה ניכרת. "אבינו" הוא סרט פשע מגובש ומלוטש. מקומות התרחשותו והשפה שלו נראים ונשמעים אמינים ואותנטיים, וגם האמצעים הטכניים, בהם צילום (רם שוויקי) ועריכה (שירה ארד), משופרים ומאוד אפקטיביים. מוריס כהן מתגלה כאן כשחקן פנטסטי וגם שחקני המשנה הרבים מבצעים את תפקידיהם ללא דופי.

אבינו (תמונת יחסי ציבור)

"מעבר להרים ולגבעות" (ישראל-גרמניה-בלגיה 2016)

סרטו של ערן קולירין. דוד (אלון פדות) הוא סגן אלוף המשתחרר אחרי 27 שנות קבע בצה"ל, במהלכן לא כל כך היה מעורב בחיי בני משפחתו, אשתו ושני ילדיו. כעת הוא לומד להכירם ומבין שהם די זרים לו, ולהפך, ובמקביל מנסה להשתלב במיזם עסקי בשוק האזרחי. בגלל הנאיביות שלו ואי היכרותו את השוק, נענה דוד להזמנת חבר להשתתף בפגישה שמטרתה גיוס אנשים להפצת ערכות דיאטה. מדובר בשיטת הפירמידה הנכלולית והמושמצת, ובאופן כמעט טבעי הוא נכשל. במקביל עוקב הסרט אחר מעללי בתו יפעת (מילי עשת), פעילת זכויות האדם בשטחים, בנו המתבגר עמרי (נועם אימבר) ואשתו רינה (שירי נדב נאור) המורה שלא מוצאת את עצמה ונגררת להרפתקה רומנטית עם אחד מתלמידיה. 90 דקות.

הבמאי ערן קולירין עומד מאחורי עבודת הקולנוע הנהדרת "ביקור התזמורת" ויצר גם את "התחלפות". בסרט הזה הוא משרטט מודל של משפחה ישראלית בורגנית אפשרית. אב קצין בכיר במיל', אם מורה, בת מעורבת בחוגי השמאל ובן תלמיד תיכון קלולסי. באמצעותם הוא משקף תכנים אופייניים לחברה הישראלית: הרצון להיות מצליחן ומתעשר מהיר. ההתבהמות והאלימות. האטימות הפוליטית. פסיפס מרתק שמציג השתקפות מראה שלנו. כל אחד יוכל להתחבר לאחד הקטעים בו.

מעבר להרים ולגבעות (תמונת יחסי ציבור)

"שבוע ויום" (ישראל 2016)

סרטו של אסף פולונסקי. בנם של ויקי (יבגניה דודינה) ואיל (שי אביבי) מצא את מותו בנסיבות טרגיות. בתום השבעה ויקי מנסה לחתור לשיבה כמה שיותר מהירה לחיים נורמאליים, כמו שבני הזוג סיכמו ביניהם. אבל אייל חש אבוד ולא מצליח לממש את חלקו בהסכם. הוא חוזר שוב ושוב למחלקה בבית החולים בה שכב בנו, מסתובב ללא מטרה, כועס על השכנים הרעשניים בזמן שהם מקיימים יחסי מין. פעם ויקי והוא היו חברים טובים של השכנים, היום יש בין הזוגות יריבות ושטנה לא ברורים. איל מתחבר לבנם (תומר קאפון), מקרב אותו אליו והשניים מתחילים לבלות יחד בעליצות לגמרי לא פוליטיקלי-קורקטית, מה שמעורר תימהון בקרב הסובבים אותם. 98 דקות.

בסרט הביכורים שלו מאתגר אסף פולונסקי את הנורמות המקובלות במנהגי אבלות על בן משפחה שהלך לעולמו טרם עת, ולמעשה קורא תיגר על הפרוצדורות המקובלות במקרה כזה. בסרט, שיש בו לא מעט רגעים קומיים ואף מעמדים אבסורדיים, רוצה הבמאי לומר שאבל הוא עניין פרטי-אישי ולאף אחד אין מונופול על איך צריך לחוות אותו. שי אביבי עושה כאן את אחד מתפקידיו היותר מעניינים בזמן האחרון ובכלל, ותומר קאפון מתגלה כאן כשחקן בעל כריזמה קולנועית בלתי מעורערת.

שבוע ויום (תמונת יחסי ציבור)

"חדרי הבית" (ישראל 2016)

סרטו של איתן גרין. אברם (יובל סגל) הוא קבלן בניין ירושלמי שאפתן, שעושה צעד אחד יותר מדי. הוא בונה דירה גדולה ומרווחת, עם גג, למשפחתו ומעביר אותה לשם. מערכת היחסים שלו עם אשתו (אוסנת פישמן) מקרטעת. היא אחות המחליטה לקחת פסק זמן ולטוס עם צוות רפואי לרומניה, כדי לסייע בבתי חולים שם. דורון (עידן זייד), בנו בן ה-14, הוא שחקן כדורסל מחונן שמאמנו, שהוא גם המורה להיסטוריה שלו, מעודד ומטפח לקראת משחקי הגמר של בתי הספר התיכוניים. לאברם יש אח אימפולסיבי (דני שטג) הקרוב אליו ואל בנו. ההתחייבויות הכבדות שאברם לקח על עצמו מתחילות לחזור אליו כבומרנג. נושים להם הוא חב עשרות אלפי שקלים מתחילים לרדוף אחריו ולאיים לפגוע בו פיזית. אברם נלחץ ומה שעובר עליו מטלטל ומזעזע את כל המשפחה. אברם חייב למצוא פיתרון מהיר, אחרת חייו יתמוטטו. 109 דקות.

איתן גרין הוא במאי מיומן ובעל ניסיון רב. התסריט שחיבר נכון ואינטליגנטי, ויש בו הומור ודרמה במינונים תואמי סיטואציות. השליטה שלו בחומרים מהם הוא בונה את הסרט מושלמת. כתיבתו מדויקת, צינית או מרגשת, בהתאם לנסיבות העניין. בחירת השחקנים שלו מעולה והדרכתו אותם אולטימטיבית. דומה שיובל סגל מעולם לא נראה בתפקיד כה עשיר ורב הבעה. מעבר לנראטיב הקונקרטי של אברם, גרין נוגע ב"חדרי הבית" גם בקיום הכלכלי השברירי של המשפחה הישראלית הממוצעת, שההשתוקקות שלה לבית משלה לא מתממש במקרים רבים.

חדרי הבית (תמונת יחסי ציבור)