סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח ספייק לי - הגרסה האתיופית
 

 
 
החלום שלי בעצם הוא לעשות תפקידים שונים כשחקן במגוון סרטים ישראליים, בעיקר בקומדיות, אבל גם בסרטים יותר רציניים. אבל כשאתה בא ממקום שבו האפשרויות שלך כשחקן מוגבלות, אתה יורה לכל הכיוונים. ולאן שלא יריתי הצלחתי, ברוך השם, במידה כזו או אחרת. זה מעייף לרדוף אחרי תפקידים שוב ושוב, ולכן החלטתי לעשות קולנוע בעצמי, ואני חייב להודות שהדבר הזה תפס אותי"

כמו ספייק לי וכמו דמות בסרט הביכורים שלו "זרובבל", הבמאי שמואל ברו שואף לעשות מהפכות



סמלים שחורים
 
"אני קיים איכשהו בכל אחת מהדמויות בסרט, לפחות מבחינה חווייתית", אומר שמואל ברו בתשובה לשאלה האם סרטו "זרובבל" מבוסס על סיפורו האוטוביוגרפי. "אין אמנם דמות אחת שהיא פרופיל מדויק של מישהו בחיים שלי, אבל הדמות של ספייק לי, למשל, משקפת גם אותי כאחד שחולם לעשות מהפכות, לגלות דברים, להוציא סיפורים, להציג את הסיפור האמיתי מבחינתי. איך הייתי רוצה שהקהילה שלי תיראה בעיני החברה. המשפחה בסרט מייצגת בגדול גם את המשפחה שלי, של אנשים שעובדים קשה. אבא שלי ציוני מאוד ואיש מאמין, שעושה הכול כדי שאנחנו, הילדים שלו, נגשים את חלום הציונות המקורי. הוא חינך אותי ואת ילדיו האחרים להיות ראשונים בכל, על טהרת הציונות ומדינת ישראל. ויחד עם זאת, לשמור על המסורת שלנו".
 
גיבורת הסרט "זרובבל" היא משפחת עולים אתיופית המתגוררת בשכונה נידחת ומוזנחת, רוויית פשע וסמים, שהשוטרים פוקדים אותה לעתים קרובות, כדי להשליט סדר ולעצור אלמנטים פליליים. למרות הבעיות מנסה גטה (מאיר דסה), אבי המשפחה שעובד כמנקה רחובות מטעם העירייה, להעניק חינוך טוב לילדיו ולהכשירם, כך הוא מקווה, לחיים טובים יותר. לבתו חנה (אלמז אבאי) יש חיכוכים עם בעלה החוזר בתשובה, יששכר (יוסי ואסה), וגטה נאלץ להתערב ולפשר. בנם הצעיר יצחק (דני ברו), המכונה ספייק לי, מתעד את עלילות המשפחה ושאר אירועי השכונה במסרטת הווידיאו שלו. הוא שואף להיות איש קולנוע, בעוד אביו רוצה לשלוח אותו ללמוד בישיבה. בתו השנייה של גטה, אלמז (אסתר רדא), היא זמרת מחוננת ששואפת לפצוח בקריירה מוזיקלית. גטה מנסה לשדך לה גבר מהקהילה, אבל היא נמשכת דווקא  לטופאק (גילי יאלו), צעיר החבר בכנופיית ה"בלק דיאמונדס" המקומית. בן אחר מת במהלך שירותו הצבאי ואת בנו הצעיר, גילי (אבינו ברו), גטה רוצה לשלוח  לפנימייה צבאית, בתקווה שיהיה טייס.
 
על פי המתואר בסרט, קיימים פערים עצומים במנטליות בין המבוגרים לצעירים
 
"אב המשפחה גטה הוא אדם מאמין ונחוש. הוא יודע מה המקום שלו, ואפילו מאוד גאה בו, והוא גם אדם יציב. אין אצלו שינויים שהם פועל יוצא של הצלחתו או כישלונו. הנכד יצחק-ספייק לי מייצג מבחינתי את הדור שפחות מסתבך עם עניין הזהויות. הוא כבר די ישראלי, צבר, ויחד עם זאת בעל משהו מאוד אתיופי שורשי בהוויה. הוא מסמל את התקווה, ולעשות את הסרט הזה שהוא מצלם כל הזמן במסרטה שלו, מבחינתו זו הגשמת חלום. עבור הסבא זה מאוד משמעותי, כי לא חשוב כמה נמוך אתה יורד ומה קורה לך, עדיין אתה צריך להחזיק את הראש מעל המים ולהתגבר על הבעיות. התקווה היא המפתח".
 
ברו השתמש בסרטו בשני שמות שלקוחים מהמיתולוגיה של "הכוח השחור" בארצות הברית. ספייק לי, הקולנוען האפרו-אמריקני הגאה והמתבדל וטופאק, שמעורר כמובן אסוציאציה לאמן ההיפ-הופ הנודע טופאק שאקור, בעל התודעה הפוליטית-חברתית, שהושפע ממאבק הפנתרים השחורים והוציא את אמנותו מתוך הגטאות השחורים, האלימים והמדוכאים.
 
"השימוש בשמות האלה בהחלט היה מכוון", אומר ברו. "לא הייתי בטוח שיבינו את זה, אבל הדבר בהחלט מיועד לצופה האינטליגנטי שיושב באחת השורות באולם. הדמויות האלה מסמלות סוג של מרידה, התרסה, של דמויות שיצאו מהגטו ולא כולם מזדהים איתם. טופאק שאקור מוכר גם בקונטקסט של אלימות ושל דברים פחות פופולריים, שקורים בשולי החיים. הצעירים בסרט שלי מחפשים מודל לחיקוי והכי טבעי להם לחקות את האנשים השחורים שנחשבים באמריקה לגיבורים. אפילו שטופאק היה גם עבריין ורוצח והמוזיקה שלו דרבנה לאלימות ולנקמות. אבל לבני הנוער בסרט שלי הדמויות האלה נתפסות בעיקר באופן חיובי, כי הם מוצלחים ועושים מוזיקה טובה, בלי להתעמק יותר מדי בתכנים. וברגע שהם כאלה, קל לראות בהם דגם לחיקוי. בספייק לי בחרתי בגלל האהבה שלי לסרטים".
 
ספייק לי זה דימוי קצת פיקטיבי. רוב הקהל הרחב, ולא משנה מאיזו עדה, לא כל כך מודע לפועלו.
 
"נכון. סביר להניח שהוא מדבר בעיקר לאנשים שמתעסקים בתחום הזה, בקולנוע. הם בעיקר מבינים את עומק האמירה החברתית שלו. אבל הוא יוצר גדול, והתאים לי להשתמש בו. יחד עם זאת, אני עצמי בא ממקום לגמרי אחר, אני יכול לבקר את המדינה שלי, אבל עדיין לא יכול לחיות בלעדיה, אוהב את האנשים כאן ולא רואה את עצמי חי מחוץ לחום האנושי מצד אחד ולגסות הרוח מצד שני, שיש פה".
 
כשאתה מקרין את הסרט לאנשי העדה, אתה צריך להסביר להם מי זה ספייק לי?
 
"תתפלא, אבל רבים מהצעירים מכירים את השם ומודעים למה שהוא עשה. להפתעתי גיליתי שאין כמעט אחד שלא יודע עליו דבר, כמו שכולם יודעים מי זה מייקל ג`קסון, שהייתי אחד המעריצים הגדולים שלו, כמו שהרבה אצלנו העריצו אותו. גם כשהוא `הלבין` הוא נשאר סמל של השחורים. כל כך הערצתי אותו שהלכתי כמה צעדים קדימה ואמרתי שהוא בכלל אתיופי שהצליח להתברג באמריקה, ויכולות הריקוד שלו הן ההוכחה לכך. כך גם בוב מארלי, שהייתה איזו זיקה וקשר בינו ובין היילה סלאסי. כל מה שמסמל את ההצלחה והוא שחור, אנחנו הולכים אחריו. רוצים להיות גאים, מחפשים סמלי הזדהות".
 
הפקה משפחתית
 
איך ליהקת את הדמויות בסרט? הרי אין הרבה שחקנים מקצועיים מקרב אנשי העדה
 
"בגילאים המבוגרים באמת כמעט שאין, בקרב הצעירים יש, אם כי עדיין לא מספיק. מכיוון שלא מציעים להם הרבה תפקידים, חושבים שאין שחקנים ומלהקים אותם רק לטייפקאסט של דמויות אתיופיות נטו. היה לי הרבה מזל ועזרה מחברים, כך שלא הסתבכתי מדי עם הליהוק וגם לקחתי שניים מבני המשפחה שלי. ספייק זה האחיין שלי וגילי הוא אחי, וגם אבא שלנו בתפקיד קטן שם, ומשתתפת בסרט גם עוד בת משפחה, בת דודה שנייה. כך שזו הייתה הפקה די משפחתית. אסתר רדא יותר מקצועית, שחקנית מעולה וגם זמרת בחסד עליון. היא גם כתבה חלק גדול מהשירים שהיא מבצעת בסרט".
 
יש לה גם סצינת עירום וסקס נועזת יחסית, בסטנדרטים השמרניים המקובלים של העדה
 
"זו סצינה לא אופיינית אפילו לי, אני לא אוהב שמראים, מעדיף שמדמיינים. בכל הקרנה שאני רואה אותה אני מתכווץ במקום. העירו לי על כך שאנחנו ידועים כשמרנים, אבל זה לא אומר שאצלנו לא עושים סקס. עושים ועוד איך, פשוט לא מראים את זה כלפי חוץ. זו אולי הסצינה היחידה בסרט שאני לא מרגיש איתה כל כך בנוח, אבל עדיין אני לא מראה בה משהו בוטה או משהו שאנשים לא עושים".
 
בסרט מתואר שוב ושוב החשש מפני נישואין בתוך המשפחה. זו תופעה שכיחה בעדה?
 
"מאחר שהקהילה היא סגורה ובדרך כלל הנישואין הם בתוך העדה, מקפידים אצל האתיופים להזהיר מפני העניין הזה, שיש בו גם היגיון רפואי, שבנישואין של בני משפחה הסבירות להולדת ילדים בעלי מום היא גבוהה. זה הוכח גם מחקרית. מקפידים על זה בין היתר גם מסיבות דתיות, שלא להתחתן עם בני משפחה מקרבה של חמישה דורות אחורה, ובאמת אין בעדה כמעט ילדים עם תסמונת דאון ומומים אחרים. הדור הוותיק שומר על הדברים האלה, אבל ככל שהוא הולך ודועך זה מייצר בעיות. הדור הצעיר לא מבין כל כך בזה, ובונה חברה אחרת, יותר מתירנית ופחות מקובעת. אבל זה מייצר בעיות וקונפליקטים בתוך הבית, עד כדי פירוק".
 
 אתה מתאר את הקהילה האתיופית כאיזוטרית, דלה ועדיין מוגבלת בהרבה תחומים
 
"זה מה שזה. כל החלק התעסוקתי, בעיקר לגילאים הצעירים, בעייתי מאוד. אבל לא הכול מוצדק. יש כאלה שאוהבים לרכב על הגב של הדימוי העצמי הנמוך, בגלל החינוך הפחות מושקע והאופן שבו הם מוצגים בתקשורת, ואני חושב שזה סוג של חולשה ונוחות כזו של לא לעשות כלום. אז נוצרת מין דינמיקה כזו. יחד עם זאת, החברה האתיופית עדיין חיה רובה בתנאים של צניעות, אולי אפילו דלות, כי היכולת שלהם להתערבב ולהשתלב בתוך החברה הישראלית הכללית הרבה יותר מוגבלת".
 
"העבודה על הסרט הייתה באינטואיציה"
 
שמואל ברו, 33, הגיע לארץ ב-1984, גדל בצפת ובחדרה עם הוריו ולמד בכפר הנוער "ימין אורד". בצבא הוא שירת בתיאטרון צה"ל, ולאחר מכן עשה תואר ראשון בתיאטרון ובמדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. בהמשך שיחק בתיאטרון "הבימה", העלה הצגת יחיד ב"תיאטרונטו", שיחק בתיאטרון הארצי לנוער ובתיאטרון הילדים והנוער על שם אורנה פורת. כן הגיש פינת בידור בתוכנית "הרצועה", עם טל ברמן, בערוץ ביפ, וכמו כן הוא כותב ומביים מערכונים באמהרית, ומבצע סטנד-אפ בעברית ובאמהרית.
 
אתה פעיל בתחומי תרבות ובידור שונים,  למה החלטת לנסות את כוחך גם בקולנוע?
 
"זה סוויץ` שהגיע עם הזמן. החלום שלי בעצם הוא לעשות תפקידים שונים כשחקן במגוון סרטים ישראליים, בעיקר בקומדיות, אבל גם בסרטים יותר רציניים. אבל כשאתה בא ממקום שבו האפשרויות שלך כשחקן מוגבלות, אתה יורה לכל הכיוונים. ולאן שלא יריתי הצלחתי, ברוך השם, במידה כזו או אחרת. זה מעייף לרדוף אחרי תפקידים שוב ושוב, ולכן החלטתי לעשות קולנוע בעצמי, ואני חייב להודות שהדבר הזה תפס אותי. מאוד האמנתי בסיפור של הסרט שלי והחלטתי לעשות אותו כמשהו ניסיוני, ולמזלי הקרן תמכה בי והשקיעה בזה, במשהו שהוא בהחלט הימור. הרי לא למדתי קולנוע וכל העבודה על הסרט הייתה באינטואיציה, למרות שכשחקן היה לי מושג והתוודעתי לעבודת הבימוי, הצילום וכל היתר, ועשיתי גם פרויקטים עם חבר, יוסי ואסה. עשיית הסרט הייתה מהלך קשה לביצוע, אבל בסך הכול זה היה כיף גדול".
 
יש כבר תכנון לסרט הבא?
 
"אני עובד על סרט שייקרא `לאן הולכים אמא?`, שחשוב לי מאוד לעשות אותו. הוא יהיה הסיפור האמיתי והמשמעותי שלי, שרק למענו היה לי חשוב להתחיל לעשות קולנוע. הסרט הזה, שהוא כבר בשלבי כתיבה מתקדמים, מתאר משפחה אתיופית שמחליטה לצאת ולעזוב הכפר שבה חיה כשהמטרה שלה לעלות לישראל. היא עוברת מסע של תלאות דרך סודן. זה בעצם הסיפור של המשפחה שלי". 

למועדי מופעים >

06/07/2009   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. איך משיגים את הסרט ?
סרצ`ה , מרכז (27/08/2009) (לת)
1. הסרט
מוגוס , נתיבות (16/07/2009)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע