סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח הקטסטרופה כבר כאן
 

 
 
הבמאי יקי יושע חוזר לגעת בעצב החשוף של הקיום האנושי בארץ, וקיומה של המדינה בכלל, בסרטו החדש "עוד אני הולך". בשיחה הוא לא חוסך במילים על המקום בו אנחנו נמצאים, על מה שהבאנו על עצמנו ועל מה שצפוי לנו בקצה מנהרה שאין בה אור  


קינה על מה שהיה וכבר לא יהיה
 
במשך כ-40 שנה יקי יושע, 59, עושה קולנוע, כשחלק חשוב ומהותי בעבודותיו בעל אופי  חתרני, מאתגר, מצליף, קורא תיגר ומעורר למחשבה. כאלה היו, בין היתר, סרטי ראשית הקריירה שלו, כשהיה רק בן 20 פלוס, "שלום תפילת הדרך" (73'), שבו גם הופיע בתפקיד הראשי, "סוסעץ" (78'), על פי ספרו של יורם קניוק, ו"העיט" (81'), גם הוא על פי קניוק - שהצביעו על חולייו וראשית התפוררותו של האתוס הציוני. אבל אם אז, כאדם צעיר, הוא יצר סרטי מחאה עם איזו ראיית נולד והתפכחות מוקדמת, הרי שאת סרטו החדש "עוד אני הולך", המתכתב איתם במובן מסוים - הוא מגדיר כקינה על מה שהיה וכבר לא יהיה, ויש בו ראייה צרופה של עתיד המדינה באור שחור.
 
גיבור הסרט מיקי (דני גבע) לוקה בראשית העלילה בהתקף לב, לא בלתי צפוי. מאחורי האיש שבע קרבות התהילה שורה של כישלונות מפוארים. מיקי, "מטובי בחורינו", בעל העבר הקרבי המפואר אבל הבעייתי, בשירותי הביטחון של ישראל, מתמכר לאורח חיים הרסני, וגם סביבתו לא תורמת לשינוי המצב. הוא נשוי לאורה (נינה קוטלר), שהפכה אלכוהוליסטית עקב מותו המיותר של בנם הבכור. בתו הצעירה, מנהלת איתו יחסי שנאה-אהבה. מי שמאמצת אותו אל חיקה החם, למרות ואולי בגלל כל השריטות שלו זוהי אולגה (מרינה שויף), מלצרית בקזינו.
 
מיקי, מלח הארץ טיפוסי, נתן למדינה הכל, ובתמורה נחבט והוכה על ידה, נזרק מהסיירת בגלל שריחם על האויב שלא בצדק, ולאחר מכן גם מהשב"כ, בגלל התאכזר לאויב שלא בצדק. וכך מצא עצמו גיבור המלחמות הנועז – יפה הבלורית והתואר, אך לא הטוהר  ופך לפליט נידף של מלחמת הקיום. עקב אי יכולתו להתמודד עם היומיום השגרתי הוא הופך למהמר כבד ומתחיל לצבור חובות עתק. במצב של הרס עצמי כשלו, לא ברור מי יגמור אותו קודם – בעלי חובו האלימים או הוא עצמו. בסרט מופיעים גם דביר בנדק ועמוס לביא, בהופעתו האחרונה על המסך. 
 
"עשיתי סרט שבו רציתי להתריע מפני הקטסטרופה שלא מחכה לנו, אלא שאנחנו כבר נמצאים בה אבל עדיין לא מודעים לה", אומר יושע. "אני חושב שאנחנו בקטסטרופה קיומית שלצערי אין ממנה דרך חזרה. האם לעשות סרט כזה? לא בהכרח. אלה חומרים קשים וזו התמודדות קשה. ברגמן עשה סרט שנקרא 'בושה', שמקרין כל כולו, אם אני זוכר נכון כי לא ראיתי אותו שנים, אפלה קודרת, שחורה משחור. זה נגמר, אם אני זוכר נכון, כשהגיבורים שטים בסירה לתוך הים, לתוך הערפל שאתה לא יודע לאן הוא מוביל, עם ווייס-אובר תואם. אתה יוצא מסרט כזה ואומר נכון, אפשר לעשות סרט מאיר עיניים שגם יהיה טוב, אבל בלי להשוות את עצמי לברגמן כמובן, במקרה הזה עשיתי סרט שאין לו כוונה לעורר תקווה אלא להעמיד אותך בשער רגע לפני שהשער מתמוטט עליך".

עוד-אני-הולך-001.jpg "עוד אני הולך" (תמונת יח"צ)

ציר אובדני

 
הסרט מבוסס על ספרך היחיד עד כה (יצא ב-2008), אבל כבר בראשית הקריירה שלך, ב"תפילת הדרך", השמעת קול דומה. 
 
"אין צורך להתייחס לספר, כי אלה מדיומים שונים והעבודה הקולנועית אמורה לעמוד בזכות עצמה. 'שלום תפילת הדרך'  אולי מעביר את אותן תחושות אבל אז הייתי אדם צעיר, וכדרכם של אנשים צעירים הבעתי מחאה. הסרט הזה הוא כבר קינה, ואנחנו כבר מכירים טוב מאוד, מההתנהלות שלנו כעם, מהן קינות ואיך הן נראות".
 
טיפלת בעבר, בסרט "העיט", גם ב"פסטיבל האבל" ובפולחן שסביב תעשיית השכול הצבאית. 
 
"אולי שברתי שם איזה קונצנזוס, ואני לא זוקף לזכותי דבר, אבל אני חושב שהברירה או הדילמה הקיומית שלנו כעם, ולא רק שלנו אלא של כל עם, אבל בעיקר שלנו, בגלל שאנחנו תקועים בקקה הזה פה הרבה זמן ומאוד עמוק, שאנחנו כל הזמן מתעסקים בשאלה האם לנצח תאכל חרב או לא? והאם אנחנו הולכים לחיות על חרבנו ואנחנו יכולים באותה מידה גם למות על חרבנו. ואני לא חושב שהמדינה הזו קמה למטרה הזו, אלא כעם שיוכל לחיות, לא למות. והדילמה הזו, כמו אז, מעניינת אותי גם היום כדי לעשות עליה סרט, כי אני רואה בזה עניין דחוף וחשוב ביותר. הדברים לא השתנו וגם אני לא הפכתי להיות בן אדם אחר, אולי יותר שפוף ויותר כפוף. וזה לא שהפרספקטיבה שלי משתנה, אלא שאנחנו נעים על איזשהו ציר אובדני, אנחנו לא הולכים אל האבדון אלא נמצאים שם.
 
"אם אנחנו אומרים שהערבים לא רוצים לעשות איתנו שלום, אז היום זה נכון, כי הם יודעים שלמה להם לדון איתנו על גבולות 67' או 48', או מה שלא יהיה, אם הם יודעים שאו-טו-טו הם יושבים בתל-אביב? את המלחמות שלנו עם עצמנו אנחנו עושים לבד, לא צריכים אויב בשביל זה. ל'עוד אני הולך' אין נראטיב, הוא לא סרט דרמטי במובן המקובל, שמתחיל במקום א' ויילך וישתנה על פי החוקים הבסיסיים של הדרמה. אין שם אור. זו הליכה של הגיבור במנהרה אפלה, שבמהלכה לא חומלים עליו, ומתוך ידיעה שכשמגיעים לסוף לא מחכה שם אור. אז זה קצת תיאור של סיפור של נידון למוות".
 
אבל מעבר לאלגוריה על עתידנו האובדני אתה מכסח כאן גם את המדינה שזורקת את יקיריה. כלומר לקחת את המודל האולטימטיבי של יפה הבלורית והתואר, בוגר יחידה מובחרת ושב"כ, שמסיבות כאלה ואחרות נזרק משם ומצא את עצמו על הקרשים
 
"זה חלק מהעניין של 'ארץ אוכלת יושביה'. בחרתי אנשים ספציפיים, שהם אולי מתי מעט מבין רבים שמסתובבים בתוכנו, האנשים הקיצוניים ביותר שעשו את העבודות המלוכלכות ביותר, אבל זה קיים בכל שכבות החברה.
 
"קח למשל את כתרי (כתריאל שחורי), מנהל קרן הקולנוע, שהיה חובש בחווה הסינית ביום כיפור, ואסף שם את כל החתיכות של הגופות שנשארו. ואחרי המלחמה עוד שלחו אותו למשפחות לספר להם איך היה, כלומר להודיע על החללים. ואני מכיר אותו הרבה זמן ורק לפני שנתיים-שלוש שמעתי את זה ממנו. והבן אדם מתהלך עם זה עשרות שנים ואומר, 'כוס אמו, המדינה הזו דפקה אותי. הלכתי ונתתי לה את התחת והיא נתנה לי בעיטה בתחת'. אני מתכוון שהיו באותה סירה גם סמלים וחובשים, אבל אני לקחתי באמת אנשים שהיו בחוד החנית של העסק הזה.     
 
"תראה את אהוד ברק. הרי אין חולק על זה שהוא לוחם שאין כמוהו. אבל זה בן אדם שאחר כך יושב בישיבות ורואה איך פוליטיקות מתנהלות ואז שמים אותו בראש הממשלה ואומרים לו, 'חביבי נו?'. אבל הוא לא יודע לעשות את זה. לא שהוא לא יודע להיות ראש ממשלה, הוא לא יודע בכלל איך להיות אזרח שמתפקד בחברה, לא יודע איך עושים את הדברים האלה. אז כולם אומרים הוא אוטיסט. אבל לא! לפני 30 שנה שלחנו אותו לבירות כאישה עם פאה בלונדינית, אז אל תתפלאו איך אחרי זה הוא לא יודע איך אומרים במכולת שלום. הם נהיים פסיכים, ואנחנו נהיים פסיכים".

עוד-אני-הולך-002.jpg
"עוד אני הולך" מרינה שויף, דני גבע (תמונת יח"צ)
 

אתה מדבר על נכות קיומית בסיסית שממנה ישחרר רק המוות.
 
"כן, אבל דרך אגב, על פי ה-לח"י, שההורים של אשתי היו בה, זה 'משורה משחרר'. כלומר, זה בזמן הווה, כל הזמן. אתה בעצם נידון למוות כל יום שאתה חי. ורק המוות משחרר אותך מזה. אז שיבוא מישהו שיגיד שככה רצינו שהמדינה הזאת תהייה".   
 
עד כמה שאני יודע אתה לא עושה חזרות עם שחקנים. איך עבדת עם דני גבע?
 
"אני לא עושה חזרות עם השחקנים, כי אז יש לי תחושה שהם מדקלמים. בסרט, התפקיד של דני הוא כפוי טובה בסך הכול, אבל יש לו את האינטלקט, האיכויות והנוכחות שהוא מביא מעצמו, את הסטאר-קווליטי שאתה יכול לראות לאורך כל הסרט. הוא הצליח להתחבר ולהיות קונסיסטנטי לאורך הסרט בתחושות שהוא מעביר".
 
מוזיקה, מיינסטרים, עשייה דוקומנטרית
 
יושע החל את דרכו בגיל העשרה כמוזיקאי בלהקת "המפלצות", שבסוף שנות ה-60 וראשית ה-70 הופיעה במועדוני רחוב המסגר, ב"קליפסו" ברמלה ובשאר מקומות הופעות לוהטים אז. מי ששלף אותו מהנישה והדליק אותו על קולנוע היה חברו ללהקה ינקול גולדווסר. בלי יום אחד של לימודי קולנוע פורמליים החלו השניים לעשות סרטים קצרים, ומשם התגלגלו העניינים.    
 
הייתה לך בקריירה גם פאזה יותר מיינסטרימית, אם אפשר להגדיר זאת כך, עם סרטים כמו "מכת שמש" (84') ו"דרך ללא מוצא".
 
"'מכת שמש' היה סרט לא פחות אישי מהסרט הזה. הייתי בהתחלה בקטע של המוזיקה, בלהקה, כך ש'מכת שמש' ביטא משהו מהביוגרפיה שלי, כמובן שלא אחת לאחת. 'כביש ללא מוצא' הוא על מישהי שהכרתי (זונה שעשו עליה סרט דוקומנטרי, שיצאה מהמקצוע לאחר מכן ולבסוף התאבדה), בחורה שעבדה אצלי במשרד כמה חודשים. אבל נכון. אבל נכון שהיה איזשהו קטע שהייתה תחושה שהיקי יושע הזה מתמסחר לנו קצת".
 
ברזומה של יושע גם הסרטים "קשר דם" (97') ו"שבזי" (98'), אותו יצר בהתבסס על סדרת הטלוויזיה "המונה דופק", שביים בשנות ה-90. את כל סרטיו מפיקה רעייתו דורית, וב"עוד אני הולך" משתתפות גם שתי בנותיהם, נילי כתפאורנית ושלי כזמרת המבצעת את שיר הנושא של הסרט, "אלם קרב", שאולי סוגר איזשהו מעגל עם הפאזה המוזיקלית של יושע. "אני משתדל לא להדגיש את זה, כי זה כאילו קצת פרוטקציה", הוא אומר באי-נוחות. "אבל אם לא הייתי חושב שהיא יכולה לשיר בכבוד את השיר הזה, אז לא הייתי לוקח אותה. בכל מקרה, זו נחת רוח גדולה לעבוד עם המשפחה".
 
ברפרטואר העשיר של יושע גם סדרות וסרטים דוקומנטריים, כמו "הר האושר", על ביקור האפיפיור פאולוס השני בארץ, "החשוד העיקרי", שעסק באירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו בהתנגשויות עם המשטרה וכוחות הביטחון בתחומי הקו הירוק, במקביל לפרוץ "אינתיפאדת אל-אקצה", 13 ערבים, 12 מהם אזרחים ישראליים, ויהודי ישראלי.
 
כן יצר את הסדרה "שוטרים", על פי Cops האמריקנית. "הסרטים הדוקומנטריים שעשיתי הסבו לי עונג וקורת רוח, ואני רואה בהם חלק חשוב בעבודתי", הוא אומר. לשאלה למה הוא לא יוצר עוד פרויקטים לטלוויזיה, הוא משיב שהוא שוקד כעת על כתיבת ספר שני, שאולי גם הוא יהפוך מתישהו לסרט.  

עוד-אני-הולך-003.jpg
"עוד אני הולך" (תמונת יח"צ)
 
תשע שנים בהוליווד
 
בשנות ה-80, לאחר הקרנתם בפסטיבל קאן וזכייתם לתהודה של "סוסעץ" ו"העיט", ניסה יושע את כוחו בהוליווד, ונשאר שם תשע שנים. "הזמינו אותי להוליווד, וללוס-אנג'לס קל מאוד להגיע לארוחת צהריים ולהישאר שנתיים", הוא משחזר.
 
"פגשתי שם אנשים (בין היתר את אורסון וולס, אותו קיווה יושע ללהק לתפקיד הראשי בגרסה קולנועית ל'אדם בן כלב', שרצה להפיק אז, ואת ג'ון קסבטס), כתבתי, אבל הייתי במשבצת של במאים אירופאים שהעיר הזו כאילו חייכה אליהם, אבל בתנאים שלה, כביכול. הרבה במאים ישראליים עבדו שם, אצל מנחם גולן ואצל אבי לרנר ודני דימבורט. חלק לא קטן מהסרטים שהם עושים עולים מעט כסף ונשענים על מפלטי מס כאלה.
 
"העיר הזו היא תעשייה, במובן הטוב של המילה, לשיטתה. אבל אתה לא יכול לבוא ולעשות שם דברים אחרים. היו שניסו לעשות שם מהפכות, אלא שלהם יש להם את המסורת שלהם, את תרבות העשייה הזו, ו'או שתצטרף וגם נהנה ממך וגם נדאג שאתה תהנה, או - טייק א פאקינג ווק'".
 
"אני מכבד אותם מאוד, כי 95% מהכרטיסים שנמכרים בעולם בבתי הקולנוע הם של סרטים אמריקניים, אז הם חייבים לדעת משהו על הביזנס הזה. אבל אם אתה רוצה לעשות קולנוע אישי, זה לא המקום. וודי אלן לא נמצא בלוס-אנג'לס, גם קופולה לא גר שם. אז בסופו של דבר הייתי שם כמה שנים וזה בסדר, לא קרה כלום. עבדתי שם על כמה דברים, כתבתי דברים והייתי אמור לעבוד עם שון פן (על גרסה אמריקנית ל'כביש ללא מוצא' שפן רצה ליצור) ופגשתי אותו ואת מדונה, אשתו אז. אבל אחרי שביימתי סרט אחד ('תגובה מינית') הבנתי שמוטב לחזור הביתה".
 


למועדי מופעים >

06/01/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע