"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא נכנס לרשימה הקצרה של מועמדי הסרט הזר הטוב ביותר. "חיים יקרים" כן ברשימה הקצרה של הסרטים הדוקומנטריים (פרסום החמישייה הסופית ביום שלישי). מה זה אומר? שמצפים מאיתנו כנראה רק לסרטים על "המצב"
אי אפשר להתכחש לעובדות
לפני כמה שנים אמר לי חבר, מבמאי הקולנוע הבכירים והמצליחים כאן, שבימינו אלה, כדי לחצות את המשוכה הגבוהה של כניסה למועמדות לאוסקר הסרט הזר, ואולי לאפשר אופציית זכייה היסטורית בו, צריך לעשות סרטים רק על "המצב". כלומר, על מלחמות ישראל, יחסי יהודים-ערבים ושאר קונפליקטים בין בני הדודים השונאים זה את זה וחיים יחד באזור מריבה מוכה אלימות ואיבה. הגבתי אז על דבריו בביטול. הרי למה שדרמה או קומדיה מצוינים של יוצר ישראלי שאין בהם "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", כדברי מאיר אריאל ב"שיר כאב", לא תתמודד כשווה אל שווה מול דרמה צ'יליאנית על כורים לכודים או קומדיה איטלקית על ראש ממשלה סקס מניאק?
מתברר שזה בלתי אפשרי בעליל, ואם שופטים לאורך חמש (ויותר) השנים האחרונות, ובהסתמך על תוצאות השנה, ידידי הבמאי צדק גם צדק. מתברר שמזווית השקפת ממסדי הקולנוע הפסטיבליים בעולם בכלל, וזו של חברי אקדמיה האמריקנית בפרט, אין קיום עתיר הישגים ליוצרי קולנוע ישראליים בזירת הפסטיבלים וטקסי חלוקות הפרסים הבינלאומית - אם לא יעשו סרטים על יחסי יהודים ערבים.
נשמע מופרך? אולי, אבל אי אפשר להתכחש לעובדות. "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"עג'מי" היו מועמדים בזה אחר זה – שלוש שנים ברציפות – לאוסקר. "בופור" גם סידר ליוסף סידר את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ואילו "לבנון" הביא את שמוליק מעוז לזכייה יוקרתית באריה הזהב – פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה. שני הישגים תקדימיים, צריך לומר.
אגב, זו אמנם שאלה תיאורטית-היפותטית, אבל מעניין מה היה קורה אילו "ביקור התזמורת", שנפסל עקב אחוז גבוה מדי של שימוש בשפה האנגלית, היה מייצג את ישראל במקום "בופור", שהחליפו. האם בהיותו קומדיית דו-קיום עם אלמנטים סוריאליסטיים, הוא היה הולך עד הסוף ונוגע בפסלון עצמו?
"עג'מי" צילום: יח"צ
ונעבור לנתוני השנה הנוכחית. מצד אחד התאכזבנו לשמוע בשבוע שעבר ש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", סרטו המצוין לכל הדעות של ערן ריקליס, אך אבוי – לא כל כך עוסק ב"קונפליקט", אף שבמרכזו משימת החזרתה למשפחתה בחו"ל של גופת עובדת זרה שנהרגה בפיגוע טרור - לא חצה אפילו את רף ה"שורט ליסט", הרשימה המקדמית של תשעת סרטי קטגוריית אוסקר הסרט הזר שנבחרת בסינון הראשון, ואשר מתוכה נקבעים לבסוף חמשת סרטי הגמר.
מצד שני, בנישת הסרטים הדוקומנטריים "חיים יקרים" של שלומי אלדר התברג ל"שורט ליסט", של 15 סרטים בקטגוריה זו, בשלב שלפני החמישייה הסופית (פרסום הרשימה הסופית - ביום שלישי). סרט על הקונפליקט? תשפטו בעצמכם: "חיים יקרים" עוסק במאבק להצלת חייו של פעוט פלסטיני מעזה, הזקוק להשתלת מוח עצם, על ידי צוות רפואי מסור, בראשות ד"ר רז סומך, בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר. זהו מאמץ ארוך ולעתים אף מייאש. לא מעט קשיים מוערמים על כניסתם לישראל של בני משפחת התינוק - שמחלה משפחתית תורשתית גבתה כבר את מחיר חייהן של שתי אחיותיו - על מנת לברר אם מישהו מהם מצויד בסוג הדם המתאים לו, כדי לאפשר את ההשתלה.
מעשי איבה תכופים בין החמאס וישראל, וכן פרוץ מבצע "עופרת יצוקה" במהלך הטיפול, קוטעים שוב ושוב את הניסיונות להצילו. הסרט מיטיב לתאר את יחסי האיבה-אהבה של אם הפעוט, ראידה אבו מוסטפה, כלפי הישראלים, שמצד אחד מפציצים את בני עמה ומצד שני עושים מאמצים בלתי נלאים להצלת תינוקה. היא גם שטופת מוח ומתקשה להפגין אמפטיה למיטיביה הישראליים, בגלל החשש של מה יחשבו עליה בעזה. מה שמערער לחלוטין את תפיסת עולמה זוהי תרומת אב ישראלי שכול, בסך 55 אלף דולר, להצלת ילדה הפעוט. לתוך הסיפור הזה משתרבבת גם הטרגדיה, שאלדר דיווח עליה בשידור חי בעת "עופרת יצוקה", של ד"ר אבו אל אייש, רופא פלסטיני שעבד בבית החולים תל השומר, שבני משפחתו נהרגו ונפגעו בטעות בהפגזת צה"ל בעזה.
כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בעוד סרט על "המצב" (אגב, הסרט הישראלי היחיד שהיה מועמד בקטגוריה זו, ואף הגיע לחמישייה הסופית, הוא "המכה ה-81", של חיים גורי, ז'אקו ארליך ודוד ברגמן, מ-74'. מסמך אותנטי, חלק מטרילוגיה, על קליטת ניצולי השואה בארץ – עוד נושא "ישראלי", אם כי כזה שגם בעולם מרבים לעסוק בו).
"חיים יקרים" צילום: יח"צ
אפשר לדבר שעות על מקריות ועל נתון סטטיסטי שלא אומר דבר, אבל קשה להתעלם מהעובדות המובהקות, החותכות והבלתי ניתנות לערעור, שצוינו. כנראה שממדינה כמו שלנו מצפים מהיוצרים לייצא לעולם סרטים על הסיטואציה רווית הדם שמתנהלת בינינו ובין שכנינו, אם אנחנו רוצים לזכות באהדת הממסדים הקולנועים בעולם ובפרגונם. בעיניהם, זו ההתמחות שלנו. בחוץ רואים זאת כך, במשקפיים סטריאוטיפיות חד-ממדיות.
גם במבט לאחור, שניים מהסרטים הקודמים שלנו שהיו מועמדים בזמנם לאוסקר, "בין הסורגים" (84') ו"מבצע יונתן" (76'), שוטטו בטריטוריה זו - עובדה המחזקת את ההערכה שזה מה שעובד מבחינתם. בזה אנחנו הכי טובים ואף אחד לא יכול עלינו. קודם לכן, בשנות ה-60 וראשית ה-70, הסרטים שלנו שהגיעו למועמדות לאוסקר עסקו בנושאים אנושיים בינלאומיים, שלא קשורים להוויה הקיומית הספציפית שלנו ולמאבק מול האויבים שסביב. אם זה "סלאח שבתי" (64'), או רצף המועמדויות המשולש הקודם, "השוטר אזולאי" (71'), "אני אוהב אותך רוזה" (72') ו"הבית ברחוב שלוש" (73').
אלא שמאז נתפסת החברה הישראלית יותר ויותר בעיני העולם כמיליטנטית (מה שנכון במידה רבה) וחיה באופן קבוע, מבחירה, על חרבה. ולפיכך, מצפים מאיתנו או לסרטים הרואיים על מבצעי גבורה, או לסרטי יורים ובוכים, כאלה שמכים על חטא של עוולות שעשינו, בתקווה להתמרק מחטאינו. ולכן עמיתי יוצרי הקולנוע הישראליים, מי שירים את הכפפה ויעשה סרט אינטליגנטי על חיסול מבחוח (למשל) – עשוי לזכות בקופה ובתהילה!