סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח הנער והדולפינים
 

 
 
סרטם של יונתן ניר ודני מנקין מתעד נער פוסט-טראומטי ששוקם בריף הדולפינים באילת. שיחה


הקשר עם הדולפינים
 
דולפיני הריף הידוע באילת כבר הוכיחו את עצמם כבעלי יכולת לשקם נפגעים מסוגים שונים, אבל נדמה שהסרט הדוקומנטרי "הדולפין" חובק בחובו סיפור מרגש ומסעיר במיוחד.     
 
הוא מגולל את סיפורו של מורד, נער ערבי-ישראלי בן 17, שנחטף והוכה באכזריות על ידי צעירים בכפרו קלנסואה, בחשד שניהל מערכת יחסים רומנטית עם בת משפחתם המאורסת.
 
הוא אושפז עם חבלות קשות ובמצב של פוסט טראומה ומשלא חל שיפור במצבו הציע הפסיכיאטר לשלוח אותו לטיפול בריף הדולפינים באילת. אביו של מורד עבר איתו לשם והנער החל טיפול בתכנית בריף. מהר מאוד נוצר קשר חזק בינו ובין הדולפינים, ולמרות ניתוקו הכמעט מוחלט מחברת בני אדם, ואולי דווקא בגלל זה, ניכר היה שמתחולל בו שינוי איטי.
 
הוא גם הפך לצוללן מעולה. לאחר כשלושה חודשים החל מורד לדבר אבל תחילה יצר לעצמו מעין זהות חדשה, מנותקת מהקודמת. הוא הפך לאיש צוות הריף, התכחש לעברו ולמוצאו, נמנע מלראות את אימו שהייתה האדם הכי קרוב אליו, סירב לחזור לכפר ואף פיתח מערכת יחסים רומנטית עם צעירה יהודייה, המשרתת בצה"ל.   
 
יונתן ניר היה זה שהביא את הסיפור הזה לדני מנקין, והציע לו לעבוד יחד איתו על יצירת הסרט. מאחורי "הדולפין" (שניהם חתומים על בימויו, ניר גם צילם חלקים גדולים ממנו), שיוקרן היום (חמישי) בפסטיבל הסרטים בירושלים - הקרנות יוקרתיות בערוצים ארטה הצרפתי וצ'אנל 4 הבריטי. 
   
"עבדתי במשך כמעט עשר שנים כצלם תת-ימי וכמדריך צלילה בכל מיני מקומות בעולם", משחזר ניר כיצד עלה על הסיפור. "הקשר בין בני אדם ודולפינים ובין בני אדם והים תמיד העסיק אותי.
 
ב-2006 עבדתי כצלם תת-ימי בריף באילת, ובמקביל הייתי עיתונאי וצלם, של מוסף 'הארץ' ואחר כך של 'סופשבוע מעריב'. בעצם הייתי בריף הדולפינים כשמורד הגיע. לא ראיתי בסיפור שלו בהתחלה פוטנציאל לסרט, אלא לכתבה בעיתון, שעבדתי עליה. אבל מצבו היה כל כך קשה שהיה לי ברור שאי אפשר לפרסם את זה. אמנם ערכתי תחקיר והייתי בקשר הדוק עם המאמנים שעבדו איתו. אבל לא ידענו אז לאן זה הולך".

   

 
מסע שלא ידענו את סופו
 
מה גרם לך להזדהות עם הסיפור של מורד ולעקוב אחריו?
 
"מספר חודשים לפני כן נפצעתי במלחמת לבנון השנייה ועברתי חוויה טראומטית כמו בכל פציעה, שהותירה בי רישום חודשים לאחר מכן. העבודה עם הדולפינים אחרי הפציעה הייתה בשבילי אקט מרפא, יכולתי להרגיש איך זה עושה לי טוב וממלא אותי בתקווה. וכשנחשפתי לסיפור של מורד הרגשתי שאני מתחבר אליו ברמה מאוד רגשית ואישית, ושאני רוצה לעשות עם זה משהו, למרות שהיה ברור לי שזה לא הזמן עדיין".
 
איך התוודעת לדני מנקין?
 
"עשיתי כתבה ל'סופשבוע מעריב' על דני והסרט שלו '18 קילו של אהבה', בתקופה בה למדתי קולנוע. במהלך הראיון סיפרתי לו שעבדתי תקופה ארוכה בריף הדולפינים באילת ושיש שם סיפור יוצא דופן. שאלתי אותו אם הוא רוצה שנעבוד עליו, והוא אמר לי מייד, 'יאללה, בוא ניסע לאילת'.
 
ירדנו לשם וגילינו שמורד כבר מדבר, אבל לא על הכפר שלו או על עברו, אלא אך ורק על הדולפינים. הוא חי באיזו בועה. קיבלנו אישור ממנהלת הריף מאיה זילבר לצלם במקום ואחר כך גם מאביו ומהפסיכיאטר שעובד איתו. רק אחר כך פנינו למורד. סיפרתי לו את הסיפור האישי שלי והחוויה שהייתה לי עם הדולפינים וראיתי שמשהו נדלק לו בעיניים והוא אמר לי, 'אני מוכן שנתחיל לצלם, אבל רק אתה מצלם אותי, ורק מרחוק ובלי שיראו לי את הפנים ואני לא רוצה לדבר'. כך זה התחיל.
 
בהתחלה הוא לא הסכים אפילו שדני יתקרב אליו, אבל לאט לאט הוא אישר לנו לצלם אותו יותר מקרוב, אבל עדיין לא היה מוכן לדבר. אחר כך הסכים שייראו את הפנים שלו, אבל לא היה מוכן לדבר. בהמשך היה מוכן שנראיין אותו, אבל רק על דולפינים. לקח לנו חודשים ארוכים עד שבכלל היה אפשר להתחיל לדבר איתו על הטראומה". 
 
דני-מנקין-ויונתן-01.jpg
דני מנקין, יונתן ניר (תמונת יח"צ)

מניין החומרים שבהם הוא מתועד בבית החולים בתקופה שלאחר הפגיעה ובשלבים הראשונים בריף?
 
"במהלך התחקיר נזכרתי שב-2006, כשהוא הגיע, תיעדנו אותו למטרת מזכרת שתינתן לאביו, בחלק מהמקרים אפילו לא אני צילמתי אותו. זכרתי שהחומרים נמצאים איפשהו. הפכנו את הארכיון ומצאנו את הדיסקים שבהם הוא נראה בימים הראשונים שלו שם. במקביל, הפסיכיאטר ד"ר אילן קוץ, אמר לנו שיש לו חומרים שצילם, כחלק מתיעוד של מטופלים, בהסכמתם, הוא צילם את הימים הראשונים לאחר הפגיעה של מורד, וכך יכולנו לבנות סרט שיתאר את התהליך שהבחור הזה עבר בזמן אמת, מהתחלה ועד הסוף, ללא שחזורים. וזה אחד הדברים המיוחדים בסרט, שרואים את זה קורה מול העיניים".
 
הייתם צריכים הרבה סבלנות כדי ללוות את הטיפול בו וההתאוששות שלו, תהליך שארך ארבע שנים (מגיל 17 ועד 21).
 
"לגמרי. אחד האתגרים הגדולים הוא שהיה לנו ברור, גם ברמה מוסרית וגם מבחינה חוקית, שאנחנו לא יכולים להוציא את הסרט מבלי שמורד יאשר כל פריים ופריים, ושאבא שלו והפסיכיאטר שעבד איתו יאשרו זאת אף הם.
 
"היה לנו ברור שאנחנו יוצאים למסע שאנחנו לא יודעים מה יהיה סופו. קיווינו שתהיה איזו סגירת מעגל בחיים שלו, שיחזור לכפר ושיהיה מסוגל להעיד נגד תוקפיו, אבל ב-2007 זה היה עדיין בגדר פנטזיה. קרו המון דברים באמצע. הייתה תקופה של שמונה חודשים שבה לא יכולנו לצלם ולערוך, כי אבא שלו ביקש מאיתנו להפסיק לצלם. זה היה בזמן של המשפט והוא רצה למנוע התלהטות יצרים בכפר.
 
"מצבו של מורד היה קשה ובהתחלה הוא לא יכול לחשוב בכלל על להעיד נגד תוקפיו. לקח לו כמעט שלוש שנים עד שהוא עשה את זה ועדותו הייתה המפתח להרשעתם. רואים בקטע קטן בסרט שהוא מנסה לגולל בפני הפסיכיאטר את סיפור המעשה אבל לא מצליח לדבר.
 
"כל רגע שהוא חשב על זה היה מחזיר אותו לשם, ומדובר בנער נורמטיבי לחלוטין. הוא היה התלמיד הכי טוב בכיתה וגם הספורטאי הכי טוב. אבא שלו שלף לנו תעודות שלו ואין שם ציון שמתחת ל-95. אבל יום אחד, בגלל אלימות נוראית, הוא הופך לילד בן שנתיים, שכאשר לוקחים אותו לשירותים צריכים להוריד לו את המכנסיים. בחור שמפחד מכל דבר ולא מסוגל לדבר במשך חמישה חודשים.
 
"מעבר לסיפור של הדולפינים – המסר הכי חזק של הסרט הוא עד כמה אלימות אנושית יכולה לרסק נפש של אדם, ועד כמה אהבה וקשר והענקת ביטחון ואנשים וחיות שהיו צריכים להתגייס – ערבים, יהודים, דולפינים, בשביל לעזור לנער הזה במסע האישי שלו, ובהקרנה הוא יעלה, יעמוד על הבמה ויקבל מחיאות כפיים מהצופים". 
 
הנער-והדולפין-01.jpg
"הנער והדולפין" (תמונת יח"צ)

"היה לנו ברור שיש פה משהו שצריך לספר אותו"
 
זה לא חדש שעשיית קולנוע בכלל זו ריצה למרחקים ארוכים, אבל במקרה הזה באופן ספציפי -  צילמתם לאורך ארבע שנים בלי לדעת איך ומתי זה יסתיים. איך שמרתם על מתח עבודה כאשר עשיתם במקביל גם פרויקטים נוספים?
 
"דני עשה סרט עלילתי ('ז'טאם איי לאב יו טרמינל') ועוד שני פרויקטים לטלוויזיה, ואני עשיתי סרט דוקומנטרי, 'לחתוך את הכאב', שיוקרן בערוץ 2, שגם הוא עוסק בפוסט טראומה, וצילמתי עכשיו גם סרט בארצות הברית לחברת הפקה גדולה.
 
"כשעושים סרט כמו 'הדולפין', צריך קודם כל את השותפים הנכונים. במקרה שלנו המפיקה יהודית מנסן-רמון הייתה דמות מאוד חשובה בעבודה הזו. וכמובן מנקין, שמצד אחד הוא מאוד מנוסה, אבל מצד שני אפשר לי להוביל את הסרט הזה למקומות שחשבתי שצריך לקחת אותו אליהם.
 
"אני חושב שזו פעם ראשונה שהוא שיתף פעולה עם יוצר אחר, והסרט הזה שונה בהרבה מובנים מסרטים אחרים שהוא עשה, בזה שבדברים מסוימים הוא ויתר לי ובדברים אחרים אני לו. יצא מוצר שאם כל אחד מאיתנו היה עושה לבד – היה יוצא משהו אחר. אבל זה סרט ששנינו מרגישים שהוא שלנו, והוא מבוסס על אמון הדדי והערכה הדדית. ובמהלך העשייה היו לכל אחד מאיתנו גם את החיים האישיים שלו. אני עשיתי שני ילדים ודני עשה ילדה אחת, ויהודית המפיקה עשתה ילד.
 
"כשעושים סרט כזה, לאורך זמן לא קצר, צריכה להיות תחושה טבעית לא של שליחות – זו מילה גבוהה מדי – אבל הרגשה פנימית עמוקה שהסיפור הזה צריך לצאת לאור כי יש בו משהו שיותר גדול מכל מה שאנחנו עושים. וכשפגשנו את אבא של מורד, כולו אמת וטוב לב, ואת מורד, והתמימות שלו והאהבה שהוא מרעיף על כל אדם שהוא פוגש, היה לנו ברור שיש פה משהו שצריך לספר אותו. אתה עובר הרבה תסכולים ושומע הרבה לא מקרנות, אבל בסוף הוא מוקרן באירופה ויותר ממיליון איש כבר ראו אותו".
 
"לא כיוונו אותו לכלום, הגבנו אליו"
 
איך בדיוק התנהלה חלוקת העבודה ביניכם?
 
"ברגע שהחלטנו שאנחנו עושים את הסרט יחד, הדברים כבר הסתדרו. בשטח אני הייתי המצלמה, כי אני צלם ובערך כחצי מהסרט צילמתי, ובשאר נטלו את התפקיד צלמים טובים ממני. בהתחלה צילמתי לבד, גם מתחת למים, ודני היה הרבה פעמים עושה סאונד, ובראיונות פעם הוא היה שואל שאלה ופעם אני. והשאלות שלנו מאוד שונות, כשכל אחד מוביל לכיוון אחר, באופן ספונטני.
 
"בגדול, מבחינת חלוקת העבודה בינינו, דני לקח את זה לכיוון מאוד סיפורי-רגשי כזה, כמו שהוא עשה ב'18 קילו', של סיפור אגדה כזה, ולי היה חשוב שלסיפור יהיה עומק עובדתי, שהנושא של פוסט טראומה ייחקר ויובן, וכיצד אהבה מסוגלת לשקם נפגעי פוסט טראומה. גם התפיסה הוויזואלית של הצילום התת-ימי הוא משהו שהתמקדתי בו. לרדת למצולות ולברוח מהמציאות, שזה היה הסיפור של מורד". 
 
הנער-והדולפין-02.jpg
"הנער והדולפין" (תמונת יח"צ)

הטיפול גרם להבראתו, אבל תחילה הוא בנה לעצמו זהות חדשה.
 
"לאט לאט הוא מצא את הדרך לגשר בין הזהות החדשה שלו לזו הישנה. בהתחלה דני ואני דמיינו לעצמנו איך הסרט מסתיים, וככה פחות או יותר הסיפור באמת הסתיים. רצינו לא להפסיק לצלם לפני שהוא חוזר הביתה, רצינו שתהיה סגירת מעגל בין האב והבן, רצינו שזה יבוא ממורד ולא מלחץ של האבא".
 
לא רציתם שיימשך הרומן של עם הבחורה הישראלית?
 
"אני ראיתי ברומן עם הבחורה סוג של שלב בריפוי שלו. קצת כמו הדולפינים. אני חייב להדגיש שלא כיוונו אותו לכלום. הגבנו אליו. הסרט הזה לא היה יוצא בלי האישורים של הפסיכיאטר, מורד ואביו. אני לא יודע מה היה קורה אם אחרי שלוש שנים מורד היה אומר לנו, 'סבבה, נהניתי אתכם, אבל אני לא מוכן שזה ייצא'".
 
איך השגתם תקציב לפרויקט?
 
"בהתחלה השקענו מכספנו הפרטי, ואחר כך קלט יוסי מולה מהרשות השנייה את הפוטנציאל הטמון בסרט, על סמך כמה דקות של חומרים שצילמנו במרוצת מספר ימים, ואמר לנו 'אני הולך אתכם'. אחרי זה נכנסו לתמונה 'גרינהאוס' ועזרו לנו לפתח את הסרט ודרכם בעצם הגענו לארטה ולצ'אנל 4. יותר מאוחר הצטרפה לסיוע בתקצוב הסרט גם הקרן החדשה וממש לאחרונה גם מפעל הפיס".


 
"הדולפין" יוקרן ביום חמישי, 14 ביולי 2011 ב-10:00 וביום שישי, 15 ביולי ב-11:00 בסינמטק ירושלים. במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי 2011 בירושלים. 


למועדי מופעים >

13/07/2011   :תאריך יצירה
קישורים
אתר הסרט

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע