סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח לדבר את הפצע
 

 
 
מיכל אביעד מראה בסרטה "לא רואים עליך" כיצד משפיע האונס על חיי הקורבנות לאורך כל חייהן. שיחה


היענות רגשית חזקה

סרטה של מיכל אביעד "לא רואים עליך" הוא בהחלט לא המודל הטיפוסי של סרט ישראלי המוקרן על המסכים לשיפוט הקהל והביקורת נטו.
 
עקב טיפולו בנושא מהחיים, רגיש וטעון, המוצג באופן ריאליסטי, מעורר הסרט דיון ציבורי והדים שלא נפסקים לאחר סיום הצפייה בו. במרכזו שתיים מקורבנותיו של האנס הסדרתי שכונה "האנס המנומס", או "האדיב", שביצע את זממו בנשים רבות בשנות ה-70, באזור תל-אביב והמרכז.
 
בסרט, במהלך פעילות נגד פלסטינים בשטחים, אותה מנסה לסכל לילי (רונית אלקבץ), פעילת שמאל נמרצת, היא פוגשת בנירה (יבגנייה דודינה), עורכת סרטים, הזוכרת אותה ממסדר זיהוי שבו נכחו שתיהן. הן היו מקורבנות "האנס המנומס", והפגישה ביניהן מעוררת רתיעה מצד אחד, בגלל חוסר הרצון הבולט לחזור לאירוע הטראומטי שהניחו כביכול במרתף התודעה. יחד עם זאת, נוצר אצל השתיים אינסטינקט בלתי רצוני דווקא להדק את הקשר ההדדי ולחפור בפרשה המודחקת בכל זאת, בין היתר כדי לבדוק עם עצמן באיזו מידה הן באמת "עברו הלאה" וזרמו בחייהן לפאזות אחרות, או שהפרשה עדיין מנסרת בפנים ותישאר לעד כצלקת שלא מגלידה.
 
מיכל, מה התרשמותך עד עתה מהיענות הקהל ליצירה?
 
"אני לא חושבת שהסרט יהיה שובר קופות, כי הוא לא פשוט, ומטיח דברים לא נעימים לאנשים בפרצוף, שלא לדבר על זה שהוא עוסק בנושא שכולם רוצים להשתיק. החברה הרי בנויה על הדחקה והשתקה של אונס. לא יצאתי מלכתחילה מנקודת הנחה שכל הקהל יתחבר אליו ויבוא בהמוניו לצפות בו. בכלל, להביא כמה שיותר אנשים לבתי קולנוע – לא היה במערכת השיקולים שלי. אני גם לא יודעת איך עושים את זה. מאוד רציתי לדבר אל אנשים דרך הסרט, רציתי שהסרט יעביר חוויה עמוקה לאנשים שיפתחו אליו".
 
ובכל זאת, אלו תגובות ספציפיות את מקבלת?
 
"מבחינת התגובות, זה מסע מרתק בעיניי. אני קוראת כל יום דברים שאנשים כותבים באינטרנט, בבלוגים שונים והתגובות הטובות שנכתבות או נאמרות מהולות בהיענות רגשית חזקה של אנשים שעברו חוויה עם הסרט הזה. אני הולכת גם להקרנות של הסרט שבהן אני מדברת עליו עם הקהל, וקורה לא אחת שנשים קמות ומדברות בהתרגשות ובבכי על דברים דומים שעברו עליהן, פגיעות פיזיות מגיל שש, שמונה, עשר, 12, ועד גיל 50, אפילו.



"לא רואים עלייך" (תמונת יח"צ)

"אלה דברים ספונטניים ובלתי צפויים שמרגשים אותי מאוד, כי אני מבינה שהסרט נוגע במקומות שמעוררים נשים, ואנשים בכלל, להתייחסות רלוונטית לנושא עצמו".
 
מעבר להתמודדות המחודשת עם טראומת האונס, נגעת בסרט גם ביחס ה"חיובי" בתקשורת לאנס, המכונה האדיב או המנומס, והיה גם אנס סדרתי אחר שזכה לכינוי האתלטי. ואת מציגה גם את המשטרה כלא רגישה לקורבנות האנס.
 
"כן, אלה שמות תואר שפורסמו בכותרות העיתונים על 'האנס האדיב', כנראה מתוך נטייה שלא לחשוף אנשים למה שהם לא רוצים לשמוע. שמות התואר האלה גרמו לציבור לחשוב שאולי 'זה לא כל כך נורא'. זאת בעוד שהעובדה שהוא איים על כל אחת מהנאנסות שירצח אותה, לא הובלטה, משום מה, על ידי התקשורת. אבל אחרי שהוא נתפס ובעקבות העובדה שהכה שוטרים ושלח אותם לבית החולים, החלו לצאת התיאורים על עוצמתו הפיזית ואלימותו של האנס".
 
לאלו מסקנות חברתיות הגעת כשחקרת את הפרשה לצורך הסרט? האם רוב האנשים עדיין טומנים את הראש בחול כשזה מגיע לעיסוק בנושא כמו אונס? האם הבושה של הנפגעות עצמן והרתיעה שלהן מלספר ולהתלונן הופכת את הבעיה לגדולה יותר?
 
"כשחקרנו את הפרשה, נעשינו מודעות הרבה יותר, כמו גיבורות הסרט, לחוסר האונים, להשפלה, למחיקה ולהשתקה של הנפגעות. הסרט עוסק בטראומת אונס שמציפה את הגיבורות שנים רבות לאחר האירוע. רובנו עדיין מסרבים להבין כיצד אונס משפיע על חיי הקורבנות לאורך כל חייהן, כיצד זיכרונות האונס עולים הרבה שנים אחרי המעשים, ואיך החברה מנסה שוב ושוב להשתיק נאנסות, להקטין את הפגיעה בהן ועם זאת להאשים אותן במה שארע להן.



"לא רואים עלייך" (תמונת יח"צ)

"יותר מזה, הסרט מנסה להראות כיצד אונס משפיע גם על ההורים, על הילדים ועל בני הזוג של הנפגעות, ולמעשה כולנו חלק מאותה מערכת שלמרות שכיחות מקרי האונס בתוכנו והשפעתם על כולנו, גברים ונשים, ועל היחסים בינינו, אנחנו ממשיכים להכחיש ולהשתיק את הזוועות האלה כאילו הן אינן קיימות.
 
"הנפגעות, שהן חלק מהחברה לעיתים קרובות, מקבלות את דין החברה וחשות בושה וחולשה על כך שהן לא מסוגלות לעבור לסדר היום. הן לא מגדילות את הבעיה,  הן תוצאה של הבעיה. אם הן לא שותקות, החברה חוזרת ומאשימה אותן לא רק במעשי האונס אלא גם רומזת שאי הנעימות של כולנו, הכרוכה בחשיפת מעשים אלה, היא אשמתן".
 
מבחינת העשייה הקולנועית, התמודדת כאן לראשונה עם קולנוע עלילתי, במשולב עם אלמנטים דוקומנטריים, הנישה הקבועה שלך בדרך כלל. מדוע עשית את הבחירה הזו?
 
"חשבתי שאני לא יכולה לספר סיפור פנימי, סיפור על מה שקורה בנפשן של הגיבורות באמצעים דוקומנטריים בלבד, שהרי בקולנוע דוקומנטרי אפשר או לספר על מה שהיה לאחר מעשה, או לעקוב שנים ארוכות אחרי חיי היומיום של הגיבורים. בצד זאת, רציתי לעשות קולנוע עלילתי שהוא ריאליסטי מאוד. האמנתי ששילוב אלמנטים מתוך המציאות עצמה יעצים את חוויית הצפייה  של הקהל, כאילו אמרתי: אלה לא אגדות מוגזמות, ככה זה קורה באמת"  
 
כמה זמן השקעתן את והתסריטאית טל עומר בתחקיר ובכתיבה? אלו שלבים עברתן במרוצת התהליך, ומה הקשיים, אם היו, בהן נתקלתן?
 
"טל ואני עבדנו שלוש שנים על הכתיבה והתחקיר. שלבי העבודה המשותפת כללו גם התבשלות איטית של שתינו בתוך הסיפור והעולם של הסרט, והיו גם קשיים חיצוניים. לקח המון זמן לגייס תקציב שיאפשר את עשיית הסרט הזה.  בעצם, גם תוך הניסיונות לגייס את הכסף המשכנו לשכתב את התסריט".
 
האם הייתה מחשבה, או כאלה שאמרו לכן במרוצת העשייה, שכדאי לשבץ סצנת אונס בסרט?
 
"מהרגע הראשון ידענו שלא תהיינה סצנות ויזואליות של אונס בסרט. אחת ההבנות שלי במהלך החשיבה המוקדמת על הפרויקט הייתה שלעיתים קרובות בקולנוע, סצנות אונס שנועדות לכאורה לזעזע את הקהל – משמשות למעשה לריגושו.
 
"לא רציתי שבסרט שלי הקהל יחווה ריגוש שנובע מהשילוב של סקס ואלימות. רציתי לדבר קולנוע באופן אחר וגם להגיד משהו על איך כל כך הרבה סרטים דווקא מדברים בשפה שנמנעת מלהתמודד עם האמת.

"לא מעט מבין קוראי התסריט, ומאלה המקבלים החלטות על המימון, ביקרו את התסריט כ'לא קולנועי' כי אין בו סצנות אונס כמקובל. יותר מגוף מממן פוטנציאלי אחד התנה את תקצוב הסרט בהוספת פלאשבקים של סצנות אונס וסצנות השפלה של המשטרה. בלעדיהן, נאמר לנו, אין לסרט סיכוי להביא קהל. אני נורא מקווה שהסרט מוכיח שאפשר לעשות קולנוע גם ללא סצנות אונס".

   

"הסרט מדבר אותי בשפה מובנת ומוערכת"

 שתי הגיבורות שלך, נירה, עורכת סרטים, ולילי, פעילת שמאל כריזמטית, לקוחות ממילייה סוציו-אקונומי מאוד ברור ומזוהה. האם יש בזה איזו הצהרה, או שזה פשוט בגלל שאת קרובה לעולמות האלה ומכירה אותם הכי טוב?    
 
"דבר ראשון, אותו 'אנס מנומס' בחר את קורבנותיו, ורבות מהן היו סטודנטיות ונשים משכילות. מעבר לכך, היה לנו נורא חשוב למקם כל אחת מהגיבורות בתוך עולם מאוד ספציפי, על פרטיו ואופיו. מיקמנו אותן בעולם אותו אנחנו מכירות היטב. חשבנו שככל שנהיה יותר מדויקות בציור העולם של הגיבורות, ככה נצליח להגיד משהו יותר כללי על כך שטראומת אונס יכולה להיות חלקמחייה של כל אישה".
 
רונית אלקבץ היא מלח הארץ ושחקנית שמזוהה בעיקר עם קולנוע ישראלי-אתני, ואילו יבגניה דודינה, למרות הוותק שלה כאן, עדיין נתפשת כסוג של "עולה חדשה". מדוע בחרת דווקא בהן והאם השיוך ה"סקטוריאלי" מכוון ויש מאחוריו איזו אמירה?
 
"גם כאן היה לי נורא חשוב להיות ספציפית ולהימנע מסטריאוטיפים של 'צפונית' או 'אישה משכילה' או 'משוגעת' או 'מוזרה'. רציתי לעבוד עם שתי השחקניות הענקיות האלה. 


"לא רואים עלייך" (תמונת יח"צ)

"התוצאה היא שרונית אלקבץ שגרה בתל-אביב המון שנים, משחקת לראשונה תל-אביבית ואישה מהמעמד הבינוני, ויבגנייה, שחיה בארץ יותר מעשרים שנה, משחקת לראשונה 'ישראלית'.  רציתי להגיד גם שאונס הוא אמנם אוניברסלי, אבל הסיפור שלנו הוא סיפור ישראלי, וישראל כפי שאני רואה אותה, כוללת מהגרים שיש להם מבטא זר בעברית, נשים ממוצא מזרחי שהן מנהיגות מחאה פוליטית, ועוד ועוד".
 
מה בעצם עושה המפגש בין השתיים? משמש כטריגר להצפת הטראומה המודחקת? מעורר חיטוט מחודש, אולי אובססיבי, במקרה ובדרך החיים שהן בחרו מאז האונס?
 
"המפגש מציף את הטראומה באופן שונה אצל כל אחת מהגיבורות. נירה מבינה שהיא רוצה לזכור ולהבין מה קרה לה במהלך האונס ומאז האונס. היא מתחילה לחפש כמה שיותר פרטים על האונס, חיפוש שהופך לחיטוט לגמרי כפייתי, מתוך תקווה שהפרטים יביאו להקלה.
 
"לילי חווה את ההתגייסות של נירה כפולשנית ומנסה עד כמה שהיא יכולה להמשיך להדביק את שרידי מסגרת חייה. במהלך הסרט אנחנו מגלים עד כמה דרך חייהן ובחירותיהן היו מושפעות מהאונס שחוו. נירה מבינה מייד שהיא זקוקה ללילי במסעה, היא מתחברת מייד לתחושה שהחוויה המשותפת היא מקור לקרבה, לאינטימיות ולקבלה.  ללילי לוקח זמן להבין שעם נירה היא תוכל ללמוד לדבר את הפצע שמדמם מאז בתוכה".
 
האם הפרסים שבו זכה סרטך בפסטיבלי ברלין וחיפה מביאים לך סיפוק על ההכרה בך וההערכה לעבודתך? 
 
"המון סיפוק. אבל לא רק הפרסים, בפסטיבלים ועכשיו בארץ, כל כך הרבה אנשים: אנשי מקצוע, קולגות, מבקרי קולנוע וקהל מגיבים, והתגובות הן רבות עוצמה. המון אנשים, גברים ונשים, וגם הרבה אנשים שאני לא מכירה, מדברים איתי, כותבים לי ומספרים על ההשפעה של הסרט עליהם ועל חייהם.
 
"זאת תחושה מדהימה לשמוע שכל מיני אספקטים עליהם חשבנו המון - בבימוי, במשחק, בצילום ובעריכה - מדברים לאנשים שונים מזוויות שונות. הסיפוק גם קשור להבנה שהמורכבות של הסרט הזה ברמת המשמעויות כן נגישה לאנשים וכן זוכה להתייחסויות ולפרשנויות מרתקות. רציתי לדבר עם אנשים דרך הסרט הזה, והנה הסרט מדבר אותי בשפה מובנת ומוערכת". 
  
שאלות חברתיות ופוליטיות בפריזמה נשית

אביעד, 56, בוגרת ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, עשתה תואר שני בקולנוע בסן-פרנסיסקו, שם גם החלה ליצור. סרטה Acting Our Age עסק בהזדקנות נשים; ב"הנשים ממול" היא בחנה מעורבות של נשים משני צידי המתרס, הכובש והנכבש, בסכסוך הישראלי-פלסטיני; "ירית פעם במישהו?" סקר מנקודת מבט נשית את החייל הישראלי ועולמו הגברי, באמצעות מעקב אחר חבורת מילואימניקים ברמת הגולן. "ג'ני וג'ני" מציג את עולמן של שתי נערות בת-ימיות בנות 17, במהלך קיץ אחד; "לב הארץ" תיאר שלוש קהילות נשים בתקופת בחירות בעיר רמלה. וכן הלאה.
 
רוב הסרטים שלך חקרו את זווית הראייה הנשית, מהיבטים שונים ומגוונים. האם זהו מבחינתך סוג של אג'נדה אמנותית מובילה ביצירתך?
 
"אני יכולה להתבונן בזה לאחור, כי לא היה כאן תכנון מודע מראש. כל סרטיי מתבוננים על העולם שסביבנו דרך גיבורות נשים. הסרטים שלי עוסקים תמיד בשאלות חברתיות- פוליטיות ותמיד דרך פריזמה של אישה. מוזר שזה כל כך יוצא דופן שאנחנו מציינים את זה. אבל כל אחד מסרטיי מאוד שונה מהאחרים בסגנונו ובנושאו - גם בתוך הז'אנר הדוקומנטרי".
 
בעבודתך, לאיזו רזולוציה את יורדת בכתיבת התסריט הראשוני? האם הכל ידוע ומתוכנן מראש, או שמראהו הסופי של הסרט נתפר בעצם בתהליך העריכה.
 
"הסרטים שלי סובבים יותר סביב מהלך של הבנה של עולם מסוים. אני מתכננת המון וכותבת המון, אבל המון גם נקבע בחדר העריכה".        
 
האם יצירת "לא רואים עליך", והתגובות שקיבלת עליו, מעוררים תיאבון לעוד התנסות בסרט עלילתי?
 
"מאוד. האמת היא שהתענוג הכי גדול זה מהלך העשייה ונורא בא לי לעבור שוב את העשייה הזאת. לעשות סרטים זה צורך שנותן משמעות לעולמי. זה גם תענוג וגם כרוך בהרבה סבל, אבל זה מי שאני". 


למועדי מופעים >

04/12/2011   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע