סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח זהר וגנר - הצדדים הלא זוהרים
 

 
 
אני יכולה לומר שאדם שעובר טראומה, בחורה שעוברת חוויה קשה של ניצול מיני, יש אצלה מנגנון של הונאה עצמית, כשביחסי קרבן-מתעלל, הקרבן משכנע את עצמו שהמתעלל נורא אוהב אותו ושהוא אוהב את המתעלל. לאדם מאוד קשה לומר לעצמו 'ניצלו אותי', והוא ימצא סיפור אחר".

כל הקרבנות, של אונס או של ניצול מיני, מספרים לעצמם סיפורים אחרים, כדי לייפות ולטייח את מה שהיה. כשאתה נמצא בתוך זוועה, אתה לא יודע שאתה במצב הזה. רק ממרחק השנים אתה יכול להגיד את זה לעצמך"

זהר וגנר על טראומות העבר שעלו במהלך עשיית סרטה "ימי הזהר", הערב בפסטיבל "דוקאביב"

 



טרילוגיה אישית

שלושה סרטים דוקומנטריים יצרה זהר וגנר. עבודות קולנוע אישיות חשופות ומטלטלות - שמציגות מסכת חיים מורכבת, אותה היא מפרקת לגורמים כואבים, אולי גם מזככים בסופו של כל תהליך.
 
ב"זורקי" (2006) היא גוללה את סיפור בגידתה של אמה, היחצ"נית דסי וגנר, באביה, איש העסקים אלי וגנר, ברומן אהבה ממושך שזהר המתבגרת הייתה עדה לו, ואף הכירה את המאהב, פרסומאי הצעיר מאמה בעשר שנים, וחיבבה אותו.
 
הפרשה הזאת טלטלה את זהר, בייחוד לאחר גילוי האב את הפרשה, והפיאסקו המשפחתי הסוער שהתרחש בין ההורים שהתגרשו וילדיהם (לזהר אח צעיר ממנה בארבע שנים, בשם גל). היא שקעה בתחושות אשמה כבדות על כך שבמשך חמש שנים לא סיפרה   לאביה על המתרחש. אולי רק רמזה לו בשירים שכתבה.  הדבר הוביל לניסיון התאבדות ואחר לבריחה לניו-יורק (לשם עקר גם האב לאחר הגירושין) לחיי התפרקות הוללים, מתפקרים, חסרי גבולות. 
 
ב"סימני מתיחה" (2009) היא הציבה מצלמה ישירה, ללא פילטרים, מול גופה ונשמתה האינטימיים והמעורטלים בתהליך שלפני, בזמן ואחרי הולדתה של בתה לוסי, היום בת ארבע. היא מגלה את יחסה המשתנה לגופה המשתנה בזמן ההיריון, חושפת את לבטיה באשר להשפעת שינויים אלה על חיי המין שלה ועל מי שעתיד להיות אבי בתה, ובעצם פותחת צוהר חשוף נדיר לעולמה של אישה בהריון, שמול עדשת המצלמה נעשית אמא.
 
ב"ימי הזהר" (2012), שיוקרן הערב בשנית במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל-אביב, חוזרת היוצרת לחיטוט ישיר בעבר  טעון שלה, "ובעצם הוא כאילו מתחיל במקום בו 'זורקי' נגמר", אומרת זהר וגנר, 41.
 
בסרט היא מציגה באמצעות קלטות וידאו מעלות אבק שגילתה בביתה, טפח מהפרק הניו-יורקי בחייה. מתברר שהיא עבדה תקופה כחשפנית במועדונים ובן זוגה מאלץ אותה בסרט לנסות לשאוב ממעמקי תודעתה המדחיקה את פרטי הפרטים של עבודתה, כולל בחדרים הפרטיים בהם מעניקות החשפניות ללקוחות שירותים נוספים. מכאן מוביל הדבר לאירוע עבר טראומטי אחר, שאירע לווגנר הנערה בחדר הגניקולוג. 
 
וגנר מסבירה שיצירת טרילוגיית הסרטים הזו פתרה לה המון בעיות עם עצמה. "כבר אחרי שסיימתי לעשות את 'זורקי', גיליתי את הערך התרפויטי שיש לסרטים האלה, לפחות עבורי", היא אומרת. "ואני מנסה להביא את עצמי ואת המשפחה שלי לקטע יותר טוב. אז אולי זה קצת אגואיסטי, אבל הסרטים האלה משקפים את ההתפתחות האישית והנפשית שלי, וזה שירת אותי יותר טוב מכל טיפול נפשי".       

וגנר, שגדלה כבת טובים צפון תל-אביבית, הגיעה לחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב בגיל 27, לאחר שעבדה כמה שנים בעיתון "העיר".
 
היא מעניקה את הקרדיט להתעניינותה בקולנוע לארי פולמן, שהיה העורך שלה במדור הספורט של העיתון ובדיוק אז שחרר לאקרנים את "קלרה הקדושה". "ואז איכשהו היה נראה לי שקולנוע יכול להיות המשך לעבודה העיתונאית שלי, ורציתי להתמקד בקולנוע דוקומנטרי", אומרת וגנר.

זוריק-01.jpg מתוך "זורקי" (בימוי: זהר ווגנר)

סרט על הדחקה


ב"ימי הזהר", כשמתחילה חשיפת ימי החשפנות, את מצלמת את עצמך כשאת נתונה כמעט באפילה מוחלטת, להוציא ספוט של אור המוטל עלייך, ובן זוגך שמחוץ לפריים שואל שאלות נוקבות. למה הבחירה האמנותית הזו?
 
"הרגשתי שהדברים שאני הולכת לדבר עליהם הם דברים אפלים. ואני יודעת כבר שהאישיות המחויכת שלי והנטייה שלי לצחוק מכל דבר היא בעוכריי. אני נראית יותר מדי מרוצה. רציתי לעשות סרט שמשהו במבע שלו יהלום את התקופה. אני רוצה להציג דברים קשים, אז איכשהו חשבתי שהאפילה תייצר את האווירה המתאימה.
 
"האמת היא שבפעם הראשונה שהוא שאל אותי ישבנו בחושך ואז הוא כיוון אליי פנס קטן שיש לי, כאלתור של הרגע, וזה יצא ככה, כאילו במקרה. וכשצפיתי בזה, כי אני מצלמת ועורכת תוך כדי, אמרתי: זה מדליק, יצא נורא יפה ומתאים לסרט. אז המשכתי לצלם ככה".
 
השאלות של בן זוגך, שלא נראה בקטעים אלה, נשמעות כמעט כמו חקירת משטרה
 
"צילמתי במצלמה אחת, ובזמן ה'חקירות', שהיו לפעמים מאוד קשות, לא חשבתי על להזיז את המצלמה ולקחת את זה מזווית אחרת. חוץ מזה, הסרט הוא עליי והוא יושב ליד המצלמה ושואל שאלות. בסצנות אחרות, עם אמא שלי או אבא שלי, אני קמה מדי פעם, מסובבת את המצלמה, ומתפקדת כמו במאית בעלת מודעות. אבל ב'חקירות' הייתי תחת לחץ וזה שלא שיניתי את זוויות מצלמה שמר על האותנטיות.
 
בן הזוג שלי התנהג כמו חוקר משטרה בגלל העצבים שלו והאמוציונליות שנובעת ממה שאני חושפת- והוא מגלה. הוא מאוד אוהב אותי, אז הוא מקנא. ומצד שני הוא גם רוצה להבין את הבעיה שלי ורוצה שאני אבין אותה, והורגת אותו האטימות וההדחקה שלי".
 
משהו שבא לידי ביטוי בכל שלושת הסרטים, זו ה"נאיביות" שלך, לכאורה או לא.
 
"אני כזאת, והבעיה היא שאני כל כך תמימה שאני לא תמיד רואה את ההשלכות של מה שאני עושה. כשהוצאתי את 'סימני מתיחה', הייתי בשוק מהתגובות. לא היה לי שמץ של מושג מה אני עושה. עד כדי כך שחושבים שאני מניפולטיבית, אף על פי שאני הרבה יותר תמימה. אין סרט בעולם שאין בו בחירות, אבל באף אחד מהסרטים שלי לא היה דבר שאמרתי שאינו אמיתי ושחשבתי עליו באותו רגע".
 
אבל כשאת נשאלת ונדחקת לפינה על ידי בן זוגך בנושא הפעילות שלך במועדון החשפנות ובחדרים לאירוח לקוחות, את כאילו מיתממת ואומרת שאת לא ממש זוכרת מה קרה שם, כאילו היית תחת השפעת סמים חזקים. 

"היו שם סמים, אבל זה דבר משני. זה בעצם סרט על הדחקה, כשמנגנונים מאוד חזקים של הישרדות גורמים לך לא לזכור דברים לא טובים. את יכולה לחוות דברים נוראיים ולא לחשוב שהם כאלה ולעבור הלאה. אז הסיבה שאני לא זוכרת זה סוג של הגנה.
 
"כך גם כשהוא שואל אותי על מה שקרה אצל הגניקולוג. אני יכולה לומר שאדם שעובר טראומה, בחורה שעוברת חוויה קשה של ניצול מיני, יש אצלה מנגנון של הונאה עצמית, כשביחסי קרבן-מתעלל, הקרבן משכנע את עצמו שהמתעלל נורא אוהב אותו ושהוא אוהב את המתעלל. לאדם מאוד קשה לומר לעצמו 'ניצלו אותי', והוא ימצא סיפור אחר.
 
"כל הקרבנות, של אונס או של ניצול מיני, מספרים לעצמם סיפורים אחרים, כדי לייפות ולטייח את מה שהיה. כשאתה נמצא בתוך זוועה, אתה לא יודע שאתה במצב הזה. רק ממרחק השנים אתה יכול להגיד את זה לעצמך".      
"אתה סובל בתוך הדרמה שלך ולאנשים מבחוץ זה נראה בדיחה"

     
לתחושתי, לא באמת היה לך תסריט כתוב, אפילו כטריטמנט, אבל ידעת בדיוק על מה את הולכת לדבר.
 
"בהתחלה עשיתי תחקירים במועדוני חשפנות מקומיים, כדי לחוות מחדש את האווירה. אבל כשזה לא עבד, אמרתי שאני חוזרת ל'שותפים לפשע'. כלומר, שאדבר עם כל האנשים שהיו חלק מחיי ומעולמי אז, אנשים שהוצאתי אותם מהחיים שלי ולא דיברתי איתם 20 שנה.
 
"התחלתי לדבר איתם והלכתי איתם סחור-סחור, כדי להגיע למשל לכך שהשותף שלי לדירה בניו-יורק אמר לי שהייתי בדיכאון. אני יכולה לומר שלא היה לי שמץ של מושג שהסרט ייגמר עם הסיפור של הגניקולוג. פה הסרט הפתיע אותי ברמות שלא הייתי מוכנה אליהן.
 
"כשאני מספרת את הסיפור הזה אני חסרת מודעות לגבי מה שהיה שם, אני מספרת ולא מבינה מה אני אומרת, ולא חשבתי מעולם שיש קשר בין זה ובין החשפנות. לא חשבתי מעולם שנעשה לי שם איזשהו עוול ולא היה לי שמץ של מושג שהסרט יגיע למקום הזה.
 
"גם לא היה לי שמץ של מושג שבסוף התהליך אני אוריד תמונות עירום שהיו תלויות לי בבית. בעקבות הסרט עברתי מהפך חשיבתי מטורף, לאחר שעבדתי על העריכה שלו כשנה, עם ארבעה אנשים שונים".
 
אבל בסופו של דבר יצא סרט אחיד וקוהרנטי למדי, למרות שיש בו יותר חספוס ו"לכלוך" לעומת הסרטים הקודמים
 
"אני ידעת שיש בסרטים שלי משהו שנראה נורא מסודר, נורא אסתטי, נורא בשליטה. אני שמחה שכאן זה יותר גס, כי אני יודעת שזה בעוכריי שנורא חשוב לי הפריים וההקפדה היתרה עליו, מה שפוגע לפעמים באמינות". 
 
אם אני מתייחס גם לשני הסרטים הקודמים, אז יש לך את הכישרון להפוך דברים טריוויאליים לכאורה, למאוד-דרמטיים
 
"זה היתרון שטמון בסרט שהוא כביכול יומן אישי. לכל אדם יש בכל יום איזה אירוע שמבחינתו הוא למות או לחיות. בכל דבר כזה מסתתרת דרמה קטנה, ואתה לא בהכרח הולך ומשתף את כל העולם בדרמות הכי קטנות שלך.
 
"אתה סובל בתוך הדרמה שלך ולאנשים מבחוץ זה נראה בדיחה. ובגלל שאני עושה את הסרטים האלה על עצמי, אני יודעת שבאותו רגע אני עוברת דרמה שבעיניי היא באמת לחיות או למות. אז אני חושבת שאני מסתכלת בזכוכית מגדלת על החיים שלי ולא מפספסת דברים. צריך אולי המון גילוי לב כדי לחשוף דברים כאלה".
 
לא חששת לדימוי הציבורי שלך בעקבות סרט כזה?
 
"כל אחד רוצה שיהיה לו דימוי נהדר, שכולם יאהבו אותו ויחשבו עליו דברים נהדרים. אבל אני לא יכולה להתחשב במה שיחשבו עליי, כשאני באה לספר את הסיפור שלי. כשאני עושה זאת, אז לפחות אספר את האמת, את כל המורכבות, ומי שיאהב אותי יאהב, ומי שלא – לא. אחרת אין טעם לעסוק בזה בכלל.
 
"אני בכלל חושבת שאני לא בוחרת את הסרטים, הם בוחרים בי. יש בי את הדחיפות הזו לעשות אותם, ואחר כך אני מתמודדת עם התוצאות. אבל אין ספק שגם שילמתי מחירים גבוהים על הסרטים האלה. ובגלל שהבת שלי כיום בת ארבע, אני חושבת שהגעתי לקצה הגבול של לעשות סרטים כאלה, מבלי שזה יפגע בה.
 
"כיום היא עדיין לא מבינה כלום, ויש לי עשר שנים לגדל אותה, להכין אותה ולהסביר לה. וגם לעשות סרטים אחרים כדי שהזיכרון של הסרטים הפרובוקטיביים יתעמעם. אני לא רוצה שהיא תשלם עליהם מחיר.
 
"כנראה שבאישיות שלי יש מרכיבים נון-קונפורמיסטיים, אולי דווקא בגלל שבבית הספר התיכון, גימנסיה הרצליה, הייתי התלמידה הכי טובה, הכי מצטיינת. כל הבגרות שלי זה עשיריות, והייתי חביבת המורים לדורותיהם.
 
"אח שלי הגיע לשם ארבע שנים אחריי והמורים היו אומרים לו, אחותך הילדה הכי טובה בעולם. אז מרוב שהייתי ילדה טובה, מתוך הרצון לרצות, באה האישיות הקולנועית שלי והפכה למאוד שונה מהאישיות היומיומית שלי. אני כנראה גם פרובוקטורית, ולא יעזור כלום. זה משהו מולד". 

סימני-מתיחה-01.jpg מתוך "סימני מתיחה" (בימוי: זהר ווגנר)

"תמיד הייתה לי משיכה ליומנים"

 
משלושת הסרטים שעשית עולה התמונה שאת במרכז ההוויה: הבמאית, הצלמת, הכוכבת הראשית ובעלת הסיפורים. 

"כשאתה יוצר, אתה יוצא מתוך דחף פנימי שקשה להסביר אותו. כמעט בכל סרט שאני מתחילה לצלם, אני לוקחת צלם שאינו אני, מצלמת דמויות אחרות ומשוכנעת שזה פשוט סרט על משהו אחר. אבל תוך כדי העשייה אני מרגישה שהצלם לא בדיוק מצלם את מה שאני רוצה לראות, ואז אני ממשיכה לצלם לבד ואחר כך מרגישה שהאנשים שבחרתי לא מספקים לי רגישות מספיק גבוהה כמו זו שאותה אני יכולה לספק בעצמי, בסיפור שמשך אותי מלכתחילה.
 
"ב'סימני מתיחה' צילמתי המון נשים בהריון, וב'ימים של זהר' צילמתי חשפניות. התברר לי שמתקיים אצלי תהליך של חיפוש שהוא לא לגמרי מודע, אבל יש בו דברים ברורים, כמו שהסרט מסתובב והמצלמה מופנית אליי.
 
"אם אתה מבקש ממני בדיעבד לנתח את זה, אז תמיד הייתה לי משיכה ליומנים. לפעמים אני קוראת לסרטים האלה יותר יומני וידאו, למרות שזה לא בדיוק ככה. תמיד נמשכתי ליומנים בכלל, של לאה גולדברג, של סילביה פלאת. גם ספייק לי עשה סרט שהוא בעצם יומן, 'לא יכולה בלי זה'. יש משהו בכתיבה האישית והבלתי אמצעית שתמיד מאוד משך אותי. לא רק שתמיד אהבתי לקרוא יומנים, אלא שגם ניהלתי יומנים. תמיד תיעדתי את החיים שלי.
 
"כנראה שהסרטים האלה הם גם דרך מסוימת להבטיח נצח. זה איזשהו פחד שקיים, אצלי וכנראה גם אצל אנשים אחרים, מהזקנה, מההתכלות, מאבדן הנעורים והיופי. משהו בי נורא מתאמץ כל הזמן לשמר הארד-קופיס של כל מיני דברים. אני אולי הבן אדם היחיד בעולם שעדיין שומר תמונות ושם אותן באלבומים. זה ניסיון לנצח את הזמן האובד בעזרת שימור. זה גם נותן לי הרגשה שהחיים לא עוברים מהר מדי.
 
"ומעבר לכך, ב'ימי הזהר', את הדברים שאני מדברת שם עם החבר שלי – עדיין לא חשפתי מעולם. הוא אמר, 'חמש שנים היית אצל המטפלת ולא סיפרת לה על זה'. על תקופת החשפנות ועל האירוע עם הגניקולוג – אלה דברים שלא דיברתי עליהם מעולם. יש במצלמה משהו שהוא פשוט מחייב אותך לדבר ולהיפתח ולעשות איזה חשבון נפש".
 
אז הצורך המרכזי שלך הוא לטפל בעצמך באמצעות סרטים עלייך?
 
"אני לא יודעת אם אני אעשה עוד סרטים שאני במרכזם, אבל האמת היא שגם אחרי 'סימני מתיחה' אמרתי שלא אעשה סרט נוסף עליי. אבל האופן שבו הסרט הזה התקבל והתפרש, והפער בין זה ובין איך שאני תופסת עירום או חשיפה, גרם לי להרגיש שכאילו הקהל דורש שאומר עוד משהו על עצמי ואנסח אותו מחדש בסרט.
 
"הרגשתי שהדיאלוג שלי עם הצופים עוד לא הסתיים, כי הקהל אמר לי הרבה דברים ורציתי להתמודד עם מה שנאמר.  הרבה אנשים קיבלו לא טוב את העירום ואת החשיפה. אז חשבתי, אולי הם שמרנים, אבל כמה אתה יכול להאשים את האחרים? האמת היא שאנחנו חיים במדינה שמרנית.
 
"בניו-יורק כולם פרפורמרים. תראה את השחורים, את הראפרים, את הקוקסינלים, את הפורטוריקנים, איך הם הולכים ברחוב, כמו פרפורמרים. העניין של לעשות דברים שאינם מקובלים על כולם הוא לא כל כך יוצא דופן כמו שהוא נתפס בישראל.
 
"אבל בעצם, למה לצלם את הסרט בעצמי והגיבורה של הסרט זו אני – זה כל כך אחר ושונה מאשר אילו הייתי בוחרת מישהי אחרת? אם הייתי הולכת ומצלמת בחורה אחרת והייתי עורכת את החומרים שלא בנוכחותה וחושפת אותה ומציגה אותה. לא ברור לי למה העמדה שאני צריכה לעשות סרט על בחורה אחרת - היא יותר מוסרית".
 
כשאת מצלמת את עצמך, גם מתקבלת דמות של אישה שאין לה פילטרים, שלא מציבה גבולות.
 
"יש לי בעיית גבולות. לא למדתי איך לסמן גבולות סביב עצמי, וזה לפעמים הקושי שלי לדעת מתי פגעו בי, ואז אני צריכה את עזרת הציבור, שיסייע לי לדעת. גם לא למדתי איך להציב לאחרים גבולות. זה משהו שאני עוד צריכה ללמוד".

זהר-ווגנר-01.jpg מתוך "ימי הזהר"(בימוי: זהר ווגנר)

אובססיה לאנשים אובססיביים

 
למה בחרת לעשות רק קולנוע דוקומנטרי?
 
" בשנים האחרונות נורא קשה לי עם קולנוע עלילתי. גם כמבקרת קולנוע (ב'עכבר העיר'), נראה לי שבז'אנר העלילתי מאוד מנסים לעשות דברים בכאילו. הסרטים נראים מזויפים. אני לא מוצאת בהם אותנטיות, או נשמה.
 
"הרבה מאוד סרטים נראים לי כיוצאים מפס ייצור מסחרי ואני לא רואה איפה האמן שיוצר את הסרטים האלה באמת חשב להוציא את האמא של הנשמה שלו ולהגיע לדבר הזה שדפק לו את החיים, עד שהוא לא יפתור אותו.
 
"בסרט דוקומנטרי יש לך מוטיבציה לפתור לעצמך איזושהי שאלה, או אם יש לך בעיה שאתה רוצה להבין אותה - אתה מחפש את הפיתרון תוך כדי עשיית הסרט. בכמה סרטים עלילתיים אפשר למצוא את זה?
 
"אני אמנם מוצאת המון משמעות בעשייה הקולנועית בכלל, ובתהליך הפקה של סרט בפרט, אבל להרים סרט בישראל, ובמיוחד לבמאי שעדיין לא עשה סרט עלילתי, יכול לקחת חמש עד עשר שנים.
 
"אני לא רואה עצמי כבמאית עלילתית. אני חושבת שאני אדם שנורא קשה לו לומר לאנשים אחרים מה לעשות. ועוד יותר קשה לי להתאכזר לאנשים. ויש בבמאי, בוודאי בבמאי שחקנים, אלמנטים מאוד אכזריים. בגלל זה נוח לי לעבוד עם עצמי, בסרטים דוקומנטריים, שפשוט יותר לעשותם".
 
אבל הפורמט הזה הוא לא מסחרי ובסופו של דבר אי אפשר להרוויח ממנו כסף.
 
"ראשית, יש לסרטים שלי הרבה מאוד צופים שראו אותם בטלוויזיה. את 'זורקי' ו'סימני מתיחה' מקרינים, בערוץ 8 וביס דוקו, לפחות 15-10 פעם בשנה. כך שאני יכולה לומר בוודאות שעשרות אם לא מאות אלפי אנשים ראו את הסרטים שלי. הם כבר שנים בערוצים. נכון שלא ממש רואים כסף מזה, אבל 'ימי הזהר' יכול להיות מוקרן לציבור בסינמטק ואני אנסה לשווק אותו להפצה בינלאומית.
 
"מעבר לכל השיקולים, כל מי שעושה סרט יש לו אהבה לקולנוע, יש לו תשוקה לאמנות. אלה שבוחרים לעצמם מקצוע כל כך אכזרי וקשה כמו להיות יוצר סרטים, לא עושים את זה בשביל כמה פסטיבלים או רואים לנגד עיניהם את הקהל. הם עושים זאת כי הם חייבים לעשות את הסרט. זה לא דבר רציונאלי, זו מופרעות נפשית. זו אובססיה המיועדת לאנשים אובססיביים או בעלי אופי של מתאבדים. אלה אנשים שיכול להיות שיש להם כזה חור בשכל שהדרך היחידה שלהם למלא אותו זה ג'וק שהוא ממש לא אנושי".                      


למועדי מופעים >

10/05/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. ראיתי את הסרט ביוטיוב.
אביב , (24/08/2014)
1. סרט מעולה.
דן , תל אביב (10/05/2012)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע