סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח המלצות לפסטיבל הקולנוע י-ם
 

 
 
סרטים חדשים של דובר קוסאשווילי ובני תורתי, איך עשו את "הניצוץ", מחווה לאנטוניוני ועוד


עלילתי-ישראלי 


"הבלדה לאביב הבוכה"(ישראל 2012)

 
סרטו של בני תורתי ("כיכר החלומות"). עמרם (דודו טסה) פוגש את נגן הטאר יוסף טאווילה (אורי גבריאל). עמרם הוא בנו של המוזיקאי אברהם מופרדי (ארנון צדוק), ובידיו תווים ליצירה שמעולם לא בוצעה, שאביו וטאווילה חיברו יחדיו ללהקת העבר המפוארת שלהם, "אנסמבל טורקיז".
 
מופרדי על ערש דווי וטאווילה ועמרם יוצאים לחיפוש אינטנסיבי אחר נגני כלים עתיקים, בהם ניגנו בלהקה, כדי לבצע בפני טאווילה את היצירה. החיפוש לוקח אותם, בין היתר, למחוזות בהם נחשפים סודות עבר כמוסים. הסרט נבנה כמו אגדה צוענית או מעשיית רמבטיקו, כשהוא נשען על סגנון תקופתי מוקפד וצילום מרהיב.
 
 בעיסוק בשורשיה העמוקים של המוזיקה המזרחית האותנטית, תורתי עושה מלאכתו נאמנה ואמיתית (ונעזר בשחקנים-מוזיקאים, בהם אישתר, אדר גולד -בתה של שרי, דקלה דורי, אמיר שהסאר ומרק אליהו, שגם חיבר מוזיקה מקורית נפלאה).
 
הסיפור הדרמטי שבסיס הסרט, על מרכיביו השונים, מטופל קצת בכבדות, בחוסר עידון ובחוסר אחידות, כאילו תורתי לא היה סגור על עצמו מבחינת סגנון, וניסה כמה כיוונים בו-זמנית. ועדיין הסרט ראוי ושווה צפייה, מאחר שהוא עוסק בחיפוש אישי מרגש. 105 דקות. 
   
"המשגיחים" (ישראל 2012)
 
הסרט המיוחד והאותנטי הזה של מני יעיש חזר לא מזמן מפסטיבל קאן כשבחיקו פרס הבמאים והתסריטאים ב"שבוע המבקרים".
 
במוקד העלילה שלושה צעירים בשכונה בת-ימית המגלים את הדת, הופכים חסידי ברסלב נלהבים ודבקים באמונתם החדשה עד כדי ניסיונות להכריח את תושבי השכונה לנהוג בצניעות, לא להרעיש בערבי שבת ולחיות בכפוף למגבלות שונות.
 
אבי (רועי אסף), מוכר ירקות ביום ויצרן של מוזיקת טרנס חסידית בלילה, הוא מנהיג  החבורה שלשיטתה משמשת כמעין זרוע הוצאה לפועל של אלוהים. חבריו הם קובי שמעיה (גל פרידמן) ויניב לוגסי (איציק גולן).
 
השלושה מכירים את חוקי הרחוב ואמונתם ומנהגי החסידות הברסלבית שאימצו מהולים עדיין בתרבות סמים סטלנית, וחוכמת רחוב בת-ימית. בנסיונותיהם להחזיר בתשובה את כל השכונה, הם גולשים מדיבורים לאלימות ונראה כי הפתיל הנפיץ עלול להוביל לתוצאה טרגית.
 
סיפור אהבה מפתיע בין אבי לבין מירי (רותם זיסמן כהן), עושה לו סוויץ' בראש. יעיש מיטיב לנתב את הפרופיל העממי של השכונה ודמויותיה לקונפליקט שהוא מרכיב ובינם ובין אלה שהזיק הניצת בהם מכוון את האנרגיות שלהם להצנעת השכונה, ויהי מה. 98 דקות

המשגיחים-01.jpg
"המשגיחים" (יח"צ)

"רווקה פלוס" (ישראל 2012)

 
סרטו החדש של דובר קוסאשווילי לא דומה לעבודותיו הקודמות ("חתונה מאוחרת", "מתנה משמים", "התגנבות יחידים") אבל יש בו את המשהו החצוף, המתגרה, הקורא תיגר על הנורמות, קונספט שקוסאשווילי תמיד דגל בו, פלוס לא מעט עירום וסקס – וגם בזה הוא הצטיין בשני סרטיו הראשונים.
 
במרכז הסרט זהבה (יעל טוקר), רווקה בת 30 פלוס שלא התחתנה ולא הקימה משפחה עדיין, ולא מוכנה לעשות זאת שלא עם הגבר הנכון. אמה (רובי פורת שובל) משתוקקת לנכד ומנצלת את העובדה שהתגלה בגופה סרטן כדי לאיים על בתה שלא תיקח את התרופות שקיבלה אם הבת לא תיכנס להריון ותצ'פר את אמה הדועכת בנכד.
 
זהבה מתחילה בלית ברירה לצאת לדייטים, להיפגש עם גברים שונים, חלקם משונים ולשכב אתם כדי לממש את משאלת אמה. היא מתנסה בכל החוויות האפשריות כמעט, בעוד אמה, העליזה והבריאה מדי בהתייחס למצבה, מנהלת רומן עם האונקולוג שלה.
 
בכלל, בסרט המשעשע, המתריס והאבסורדי הזה, הבועט כמעט בכל קונבנציה אפשרית, ביחסי גברים-נשים ובכלל, מה שאתם חושבים שזה – הוא לא מה שזה באמת. טוקר ופורת-שובל במשחק טוב, ובעיקר נועז. 90 דקות

רווקה-פלוס-01.jpg
"רווקה פלוס" (יח"צ)
           

"חיותה וברל" (ישראל 2012)
 
סרטו של עמיר מנור אוצר, כאלגוריה, את כאבו של דור מייסדי המדינה הקשיש, שכוחותיו כבר הולכים וכלים וכל חלומותיו הגדולים כבר מנופצים.
 
חיותה (רבקה גור) וברל (יוסף כרמון) הם זוג קשישים נשואים בני 85 שהיו פעם חלוצים נמרצים, ויש להם זכויות רבות במדינה כאנשי תנועת העבודה והסתדרות העובדים. אלא שהם מתקשים להתאים את עצמם למציאות המודרנית ולשינויים הקפיטליסטיים שהפכו לחלוטין את פניה של המדינה.
 
הם מגלים שהם ננטשו לנפשם, שתי נשמות תועות בודדות, בעוד בנם היחיד חי בחו"ל. ולמרות זאת הם עדיין חולמים על חיי שיתוף ואחווה, אבל המציאות טופחת על פניהם שוב ושוב. מדינת הרווחה האידיאלית אותה בנו מופרטת לנגד עיניהם. אט אט חודרת אליהם ההכרה שאולי כבר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, מה גם שהם נעשים חולים ומוגבלים.
בסופו של דבר הם מקבלים, ברגע של התפכחות, החלטה אמיצה: לסיים את חייהם יחדיו כדי לא להמ שיך לשאת את הסבל הפיזי והרוחני שהוא מנת חלקם.
 
סרט מינורי, איטי, קודר למדי ולא קל לצפייה. אבל משחקם הנהדר של גור וכרמון מספק חוויה רגשית נדירה. 93 דקות. 
 
תיעודי
 
"נשיא האי" (ארה"ב 2011)
 
סרטו הדוקומנטרי של ג'ון שנק משרטט את פרופילו של מוחמד נשיד, נשיא האיים המלדיביים לעבר (למרבה הצער, ותיכף תבינו למה, הצבא הדיח אותו מתפקידו לפני כמה חודשים).
 
 לאחר שנים ארוכות של דיקטטורה מושחתת ששלטה במדינה, זכה נשיד, אסיר פוליטי לשעבר, בבחירות דמוקרטיות ובגיל 41 החל למשול. אבל בניגוד לקודמיו הוא לא התמסר לנהנתנות מהשררה כפי שנהג קודמו, אלא פתח במאבק קיומי חסר פשרות למניעת הכחדת מדינתו. 1,200 האיים המלדיביים, מתוכם 200 מיושבים, השוכנים בקרבת חופי הודו, נתונים בסכנת חיסול ממשית בגלל הצפות קשות הנובעות מההתחממות הגלובלית.
 
הנשיא פותח בסדרת התייעצויות דחופות עם שליטים שונים ברחבי העולם, ובמקביל מתייעץ עם מומחים שונים, בידיעה ברורה שבוועידת קופנהגן לאקלים ולאיכות הסביבה (שהתכנסה ב-2009) עליו לשכנע את המעצמות לפתוח בהליך נמרץ לצמצום פליטת גזי החממה. בזכות הגישה החופשית לכל הדיונים כמו גם הצצות אינטימיות לחייו הפרטיים של נשיד, יצר שנק עבודה קולנועית מצוינת המטילה זרקור על איש מיוחד, ויחד עם זאת מבליטה את האנוכיות וקוצר הראות הבינלאומי בהתמודדות עם מצב כדור הארץ.101 דקות .

נשיא-האי-01.jpg
"נשיא האי" (יח"צ)
 

"חדר 237" (ארה"ב 2012)
 
סרטו הדוקומנטרי, הדינמי והמסחרר, של רודני אשר, חודר באובססיביות לנבכי "הניצוץ", יצירת המופת של סטנלי קובריק, על פי ספרו של סטיבן קינג.
 
היוצר מפרק לגורמים כל סצנה בסרט, שניכר שהוא שולט על בוריו בתחביר שלו, התוכני, הטקסטואלי והוויזואלי, ופה ושם מרשה לעצמו גם נגיעות מסוימות גם בסרטיו האחרים של קובריק, ומציע פרשנויות ייחודיות אך הזויות - כמעט לכל תמונה ופריים.
 
הוא מוצא טעויות המשכיות ומפרשן כהתכוונויות שיש מאחוריהן - מרעיונות סמויים ועד תיאוריות קונספירציה. אשר נסחף בניתוחיו, חלקם הקטן יכול להיתפש כהגיוניים אך רובם מופרכים - להיבטים פרוידיאניים, להשמדת היהודים בשואה, לחיסול הלבנים את האינדיאנים באמריקה, נחיתת אפולו על הירח ועוד.
 
הוא קופץ מנושא לנושא ומעניין לעניין בעריכה מהירה, לא מאפשר לעכל תזה אחת וכבר מדלג לבאה אחריה, תוך שהוא משתמש בארכיון קולנועי ויזואלי עשיר ומגוון, ובמוזיקה קצבית שמסייעת לו לשמור מומנטום דרמטי. ככל שהסרט נראה תלוש ממציאות עבודתו של קובריק ומעולם הדימויים שלו – כך הוא מרהיב, מעורר השראה וברור שיצר אותו חולה קולנוע אמיתי. 102 דקות (אנגלית ללא תרגום) 

חדר-237ס.jpg
   
"זו לצד זו" (ארה"ב 2012)
     
סרטו הדוקומנטרי של כריס קנילי הוא מסע בזמן הקולנועי, שבוחן את ההתפתחויות והשינויים שעברה האמנות השביעית ב-113 שנותיה.
 
הוא מתעכב בעיקר על המהפכה הדיגיטלית, שלא פסחה גם על הקולנוע, ולאחר עשרות שנים בהן צולמו סרטים בפילם והוקרנו לקהל בתי הקולנוע בפורמט זה, כעת כבר השתלטה כמעט כליל על היצירה הקולנועית המדיה הדיגיטלית-ממוחשבת, הסוחפת והגורפת.
 
מקנילי עשה בחירה מעניינת כשהפקיד את מלאכת הראיונות בידי קיאנו ריבס, ממפיקי הסרט, וזה משוחח עם רבים וטובים בתחום על השינויים שחלו בענף לאורך ההיסטוריה שלו והשפעתם על חוויית היצירה והצפייה.
 
"זו לצד זו" הכוונה לשתי הטכנולוגיות שעדיין פועלות במקביל, וריבס משוחח על המהפכה עם בכירי הצלמים, בהם וילמוש זיגמונד, מיכאל בלהאוס ועוד, והבמאים ג'יימס קמרון, דייוויד פינצ'ר, ג'ורג' לוקאס, מרטין סקורסזה, כריסטופר נולאן, דייוויד לינץ', סטיבן סודרברג, לארס פון טרייר, האחים ואשובסקי ועוד.

המסקנה הברורה היא שעולם הצלולויד ייכחד בסוף המהלך. סרט המתאים בעיקר לאנשי קולנוע ולחובביו המושבעים, המסתקרנים לשמוע מהמומחים בתחום – כיצד ייראה המדיום בעתיד. 99 דקות.           

זו-בצד-זו-01.jpg
"זו בצד זו" (יח"צ)
  
מחווה
 
רטרוספקטיבה למיקלאנג'לו אנטוניוני
 
חמש שנים חלפו מאז מותו של הבמאי האיטלקי הנפלא מיקלאנג'לו אנטוניוני וזו סיבה מצוינת להביא רטרוספקטיבה מסרטיו של אחד מגדולי הבמאים בכלל.
 
הוא פרץ לזירה בשנות ה-50 בהן שלט בכיפה בקולנוע האיטלקי הניאו-ריאליזם. כבר בסרטו הראשון, "יומן אהבה", הציג אנטוניוני אג'נדה אחרת. במקום לצאת החוצה, לסיפורים המתרחשים סביב הדמויות, גיבוריו מחטטים בעצמם ובעולמם הפנימי. הוא עסק בעיקר במילייה הבורגני המודרני, תוך שהוא מציג את ריקנותו ואת העקרות הרגשית והניכור האורבני בהם הוא שרוי.
 
אנטוניוני היה אשף האסתטיקה, ידע היכן למקם את מצלמותיו כדי ליצור את האימפקט הדרוש ואת הדימויים הנדרשים להלכי הנפש אותם רצה לתאר, גם כשצילם בשחור לבן וצייר את עבודותיו באור וצל, וגם כשצילם בצבע ובחר באופן מוקפד את הצבעים והגוונים שיבטאו את נפש גיבוריו. הוא גם הקפיד על עריכת סרטיו בקצב שבנה פיוט. 
 
מיקלאנגלו-אנטוניו-01.jpg
מיקלאנג'לו אנטוניוני (יח"צ)

אסופת סרטיו שתוקרן בפסטיבל כוללת את "איל גרידו" (1957), את הטרילוגיה המופתית "לאוונטורה" (1960), "לה נוטה" (1960) ו"ליקוי חמה" (1962), וכן את "יצרים" (1966), "נקודת זבריצקי" (1970) ו"זהות גנובה" (1975). כן יוקרן במסגרת ההומאג' לבמאי "לעשות סרטים זה לחיות", הסרט שיצרה אודות בעלה אנריקה אנטוניוני, בעת שהוא ביים, כשהיה כבר משותק וחולה, את סרטו האחרון, "מבעד לעננים" (1995).



05/07/2012   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע