סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח סרטים של אחרים
 

 
 
"היו דברים שיושבי הארץ שעלו לכאן בשנות ה-30 כתבו ביומנים, למשל לשים כסף בצד כדי לעזוב את הארץ ולחזור לארץ המוצא שלהם בבוא העת. מישהי שבאה מעיראק בשנות ה-50 אמרה: 'אין לי ברירה, רציתי לבוא לארץ', שזה כמובן אוקסימורון. כל אדם חווה את השהות פה בצורה אחרת לגמרי"
אליאב לילטי מספר על סרטו התיעודי "כך ראינו" וסרט הבכורה הנועז שלו, "מעשייה אורבנית"


לא שלא היו כבר פרויקטים קולנועיים שקובצו בהם סרטי ארכיון ביתיים, אבל הסרט הדוקומנטרי "כך ראינו" – אסופת חומרים שצולמו במצלמות 8 מ"מ, משנות ה-30 ועד ה-70 של המאה הקודמת – מביא מבחר נדיר שליקט במשך עשר שנים המפיק אריק ברנשטיין. מלאכת הבימוי של הסרט הופקדה בידי אליאב לילטי.
 
ללילטי, 47, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, יש רקע עשיר בכתיבה, בימוי ועריכה של סרטים וסדרות, פרסומות ופרומואים. ברשימתו, בין היתר: הסדרות "זבנג", "אפס בהתנהגות", המיני-סדרת מתח "חקירה פנימית", הסדרות "פרויקט מסלול", "מקצועות", "אבודים" ועוד ועוד.


"הם לא היו ציונים שרק רצו להפריח את השממה"

וכך משוטט הסרט, המוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ, בין גברים צעירים ונשים צעירות סטייל העשורים הראשונים של המאה הקודמת מביטים לעדשת המצלמה המתעדת אותם. ילדה מחויכת מציגה שלט: ד"ר יצחק פ. ויילה, רופא למחלות עור ומין, השתקע בחדרה, ברחוב רוטשילד מול ד"ר קורץ. הנשיא הראשון חיים וייצמן יושב על מרפסת. יצחק לנגר מספר על העלייה לארץ באונייה פולוניה. שמואל יהודאי מביא ציטוטים מיומנו על האירוע. צפירה אייל מגוללת את תולדות חיי האחווה המשותפים של היהודים והערבים בנס-ציונה של פעם. כך גם מעידה רמה סמסונוב.   

"ברגע שראיתי את החומרים הבנתי מה אני רוצה לעשות", הוא אומר. "מעניין אותי כל מה שבא מאנשים. מעניינים אותי סיפורים אישיים, מעניינות אותי ביוגרפיות והחלטות מוסריות, מה אנשים עושים ולמה הם עושים את זה. פוליטיקה לא מעניינת אותי".

מה היתה הדילמה האמנותית המרכזית שאיתה התמודדת?

"העניין היה איך לארגן את זה בדרך הגיונית, שתעניין לא רק את אלה שצילמו את החומרים, אלא גם אנשים אחרים. מה שרציתי לעשות זה לספר את הסיפור של הנפשות הפועלות, כשברקע הסיפור של ישראל ושל ארץ-ישראל שלפני 48'. סיפור המדינה רק ברקע, לא כדבר המרכזי. 
 

זוג בים מתוך הסרט "כך ראינו" (תמונת יח"צ)

"הרעיון היה בעצם לראות איך אנשים חיו את חייהם, במקביל, כפוף ובצד האירועים הגדולים. הרי הם לא ניהלו את חייהם על-פי האג'נדה של המדינה, אלא לפי איך שהם רצו לחיות, להתקדם, לשרוד ולקיים את עצמם. זאת אומרת שהם לא היו ציונים שרק רצו להפריח את השממה. הם באו לארץ מכל מיני סיבות, רובן אישיות.
 
"היו דברים שיושבי הארץ שעלו לכאן בשנות ה-30 כתבו ביומנים, למשל לשים כסף בצד כדי לעזוב את הארץ ולחזור לארץ המוצא שלהם בבוא העת. מישהי שבאה מעיראק בשנות ה-50 אמרה: 'אין לי ברירה, רציתי לבוא לארץ', שזה כמובן אוקסימורון. כל אדם חווה את השהות פה בצורה אחרת לגמרי. מה שהיה לי נורא חשוב זה לא לשרטט נראטיב אחד, רשמי, אלא הרבה נראטיבים קטנים של הרבה דמויות, שהצטרפו יחד לאיזה נראטיב אחר, דקלרטיבי".

"לופ כזה של סכסוכים, של הרוגים, של מלחמות"

הבחירה שלך לערוך את קטעי הסרטים והסיפורים הנלווים אליהם לפי סדר שנים עולה היא קצת צפויה, לא?


"בעיני זו היתה הבחירה היותר מעניינת. אפשר היה לקטלג לפי נושאים, כמו חתונה, לידה, מוות וכו', אבל הסרט נחתך מתוך סדרה בת שלושה פרקים שנעשה עבור הרשות השנייה, שישודר ב-2013, שזה בעצם הפרויקט שאליו נכנסתי לתמונה.
 
"אחרי שהוזמנו לפסטיבל ירושלים, קיצרנו את זה לסרט בן 100 דקות, זאת גם משום שהבנו שהקרנתם של שלושת הפרקים ברצף זה קצת יותר מדי עבור הצופים, למרות שזו חוויה מאוד חזקה. 

 

זוג ביום החתונה, מתוך הסרט "כך ראינו" (תמונת יח"צ)

"דווקא החלוקה הכרונולוגית מעצימה ומחזקת דברים. יש כאן איזה לופ כזה של סכסוכים, של הרוגים, של מלחמות. יש כמה וכמה פעמים לאורך הסרט, ובסדרה עוד יותר, שאנשים אומרים: 'עכשיו קיווינו שתתחיל תקופה חדשה וטובה', וכמה פעמים אנחנו אומרים את זה, והדברים חוזרים על עצמם.
 
"כשמפזרים את זה על קו כרונולוגי, יכולים לראות את הדברים האלה. לכאורה זה מסודר, מצד אחד, אבל מצד שני זה אולי האלמנט המארגן היחיד בסרט. כך שזה היה קו מנחה שהוא לא פשרה, אלא בנה את הקונספט.
 
"זה בולט למשל בסיפור העליות, שאף אחד לא באמת רצה לבוא לארץ, ואנשים באו בגלל צרכים ולא בגלל אידיאולוגיה. גם היום לא כולנו טרודים בשאלת איראן, אלא באיך לשרוד. ההחלטות שלנו נובעות קודם כל מהישרדות אישית ורק אחר-כך מההישרדות הלאומית. והחיים הפרטיים שלנו הרבה יותר מעניינים".


"הזיכרון האישי והזיכרון הלאומי מתערבבים"

"אריק ברנשטיין עשה כאן עבודה ממש סיזיפית באיסוף הסרטים", מספר לילטי על תהליך ההכנה של הסרט. "במהלך עשר השנים האלה, בעקבות כל סרט שהתקבל הלכה תחקירנית עם החומרים ושוחחה עם המשפחות, מי שצילם, או מי שהיה הכי קרוב לצלם, או בני משפחתו, ילדים, נכדים. הם פיענחו את החומר ואמרו מתי צולם.
 
"יש למשל סרט שרואים בו את סיני, אבל אתה לא יודע מתי הוא צולם, ב-67', 70', 73'. ואחרי שהסבירו מה קורה בסרט, נפגשתי איתם שוב וריאיינתי אותם באופן יותר ספציפי ומדויק. ברוב המקרים היו מעט מאוד חומרים. אפילו חתונה צילמו אז רק שלוש דקות, וגם כשדיברו על זה הדברים היו מאוד תמציתיים. אז נפגשתי איתם פעם נוספת לראיון, כדי לשמוע עוד סיפורים. היו מקרים שעשיתי זאת במקביל: גם צפיתי איתם בסרטים יחד וגם ריאיינתי, וחוויית הצפייה שלהם היתה מרתקת. אלה חומרים שהם לא ראו במשך הרבה מאוד שנים".

מצפייה ב"כך ראינו" מתקבל הרושם שבתחילתו שובצו סרטיהם של אנשים אנונימים פחות או יותר, וככל שהוא מתקדם הדוברים והמצולמים הופכים להיות מוכרים, שלא לומר סלבס. אודי דיין מצלם את אביו משה דיין ומדבר עליו, רוני סומק מדבר על רקע צילומי מעברות על סביבת גידולו, בניהו בן-נון מביא צילומים מתקופת הצנע של שנות ה-50 ומדבר על קשיי הוריו אז, מובאים קטעים מאחורי הקלעים של הפקת הסרט "תעלת בלאומילך", של אפרים קישון, מני פאר מביא מצילומי חתונתו רווית האח"מים, והבמאי רוני ניניו מספק מבחר עשיר יחסית של צילומים ביתיים שלילטי ניצל להשוואה בין עבודות הצילום הראשונות של ניניו הנער לאלה של אביו, במאי התיאטרון אברהם ניניו.

חתונת-מני-פאר.jpg
חתונת מני פאר מתוך הסרט "כך ראינו" (תמונת יח"צ)

"זה לא היה מכוון", אומר לילטי. "שיבוץ החומרים היה רק בהתאם למה שהיה מעניין ורלבנטי. הסיבה שסצינת החתונה של מני פאר נכנסה היא שיש במהלכה טוויסט מאוד חזק בעיני, שמשקף את מה שקורה בסביבה. אם זה היה רק החתונה של פאר, אז זה לא היה נכנס. אבל פתאום מופיע שם דן שילון, והסרט צולם על-ידי אחיו יגאל, והחתונה נערכה כמה ימים לאחר טבח הספורטאים במינכן שדן דיווח עליו מהשטח, והוא מופיע שם ובעצם גונב את ההצגה. כך התערבבו הפרטי והלאומי, באופן שקורה לנו כל הזמן.
 
"זה מצחיק, ציני, עצוב, אבל יש כזו מחזוריות. אלה שגרים עכשיו בשדרות או באשדוד חוטפים את הקסאמים, מי שחי בתל-אביב ב-91' ספג את הטילים של סדאם חוסיין ומי שחי בקריית-שמונה ב-81' הרגיש את הקטיושות. וכל האירועים מסתובבים סביב הדברים הלאה. מעניין גם לגלות שאביו של בניה בן-נון עלה לארץ בעקבות מלחמת קדש, ובניה כחייל וצנחן חטף יבלות ברגליים ב-67' והלם קרב ב-73'. ושוב הזיכרון האישי והזיכרון הלאומי מתערבבים".
 
בסאונד אתה מביא לא אחת הקלטות שעולות זו על זו ויוצרות בליל קולי.

"אני מתייחס לצילומים האלה כאל הדהודים של זיכרון, וזה לא נעשה כחלק מסאונד-אפקט, אלא בקטע של קונספט שבחלקו מביא הדהודים של זכרונות. כשראיתי את החומר ידעתי שככה אני רוצה לערוך אותו. גם הסצינות המצולמות הן הבזקים לא שלמים של זכרונות, אין בהכרח את הסיפור המלא".

תעלת-בלאומיך-מאחורי-הקלעים.jpg
מאחורי הקלעים של הסרט "תעלת בלאומילך" (תמונת יח"צ)

מהעיסוק בחומרים הגעת לתובנות על האופן שבו אנשים נהגו לתעד את חייהם?

"אחד הדברים המעניינים שהגעתי אליהם תוך כדי עבודה הוא שמ-68', מהרגע שבו נכנסה הטלוויזיה, היה לנו הרבה יותר קשה להשיג חומרים. היינו בטוחים שכאשר המדיום נעשה פופולרי, דווקא יהיו הרבה יותר חומרים, אבל בעצם אנשים צילמו פחות, כי הם חשבו שיש מי שמצלם עבורם, וזו הטלוויזיה.

"צילומים מביקור סאדאת, למשל, כמעט לא מצאנו. אבל מאז נעשה עוד מהפך וכעת הכוח הוא בידי הצופה, שיכול להחליט מה הוא רואה ומתעד, ובזכות האמצעים הטכניים החדשים כולם יכולים לצלם הכל. הצלם לא חשוב".


"לא הייתי מחויב לאף אחד, רק לעצמי"

בין 2001 ל-2007 היה לילטי מנהל קריאייטיב במחלקת הפרומו של קשת, שממנה פרש כדי להתמקד ביצירת סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "מעשייה אורבנית" – יצירה עצמאית נועזת, חתרנית ומנפצת פרות קדושות במלוא מובן המלה. הסרט עדיין לא הופץ מסחרית והתמודד לאחרונה במוקדמות תחרות פרסי אופיר, במסלול הפרינג'.
 
"כשאתה עובד בקשת כמנהל קריאייטיב, ועבדתי שם שש שנים בתקופה מאוד קריטית, בשיא התחרות מול ערוץ 10, כשעדיין השקיעו בו – אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר", אומר לילטי. "ובאמת היתה לי בסרט הזה מטרה מוצהרת, לעשות מה שאני רוצה ומה שאני חושב, בלי שום תכתיבים מגורם כלשהו ובלי להתפשר על איכות.
 
"זה היה תהליך ארוך, אבל לא היו שום תירוצים. עשיתי את זה עם מעט מאוד אנשים, כשאני בשליטה על הכל, גם מבחינה הפקתית וגם אמנותית. עם זאת הצטרף אלי מפיק, שי ורקר, שהאמין בתסריט וזרם גם עם תנאי ההפקה וההחלטות האמנותיות".   


מצלמת 8 מ"מ, מתוך הסרט "כך ראינו" (תמונת יח"צ)


בפתיחת "מעשייה אורבנית" מתעוררים אח ואחות בני 17 (נעה וברק פרידמן) בוקר אחד במיטה עירומים. אמם של השניים מתה לפני כמה שבועות, ובקשתה האחרונה מילדיה לפני מותה היתה שיאתרו את אביהם הביולוגי, שעזב אותם כשהיו תינוקות. בצד ניהול חיים רומנטיים ומיניים פעילים, יוצאים השניים למסע בעקבות האב, המוליך אותם לבתי-חולים, מוסדות סיעודיים, בתי-מעצר ועוד, והם נקלעים למפגשים עם שלל דמויות ורסטיליות. לילטי קיבץ קאסט עשיר ומכובד הכולל את אסתי ירושלמי, אוהד קנולר, זוהר שטראוס, עירית בנדק, אבי גרייניק, אלי גורנשטיין, אלכס פלג, זהר וגנר ועוד.


מאין בא הרעיון? אתה כותב בגוף הסרט שהוא מבוסס על מקרה אמיתי?

"נכון. זה סיפור מצעירותי, אם כי את האנשים המעורבים אני לא ממש יכול ורוצה לחשוף. אבל סיפור המסגרת שייך להיסטוריה הישנה שלי בצעירותי, וזה היה הבסיס לתסריט ולסיפור הסרט. שני אחים עם אבא שעזב, ונמצא, וגם עם מישהו שמת".


"
ברגע שמקבלים תקציב גדול, הוא רק משקולת"

השחקנים המגלמים את האח והאחות, שיש ביניהם קשר אינטימי, הם בעצם חבר'ה צעירים, בני 17, כגילם בסרט, שאין להם ניסיון במשחק.  

"השקעתי הרבה מאוד זמן באיתור הצעירים האלה. לא רציתי בשום פנים ואופן שבחור בן 28 יגלם מישהו בן 17. זו היתה התעקשות עקרונית חד-משמעית שלא הייתי מוכן להתפשר עליה, למרות שאני יודע שבקולנוע, ובאופן עוד יותר מוקצן גם בתיאטרון, קורה ששחקנים בני 35 מגלמים חיילים. וזה לא מתקבל על דעתי. היה לי גם חשוב שהם יהיו בתוליים, בוסריים, טהורים. שזה יהיה ככה וזה ירגיש ככה. זה היה הרבה יותר חשוב לי מכך שהם יהיו מוכרים ושיהיה להם נסיון משחק.

"הרגשתי חופש מוחלט בצילומים, וגם צילמנו במצלמה שיש לה איכויות מאוד מרשימות. אנחנו הראשונים שצילמנו בקנון 7-D, מצלמת סטילס בעיקרון, שהשתמשנו בה כבר ימים אחדים לאחר שהגיעה לארץ, מה שנתן לנו חופש פעולה מדהים, בלי לוותר על איכות.
 
"דיברתי בשנתיים-שלוש האחרונות על הסרט עם כל מיני במאים, והבנתי מהם שברגע שמקבלים תקציב גדול, הוא רק משקולת. עם צוות מצומצם אתה הרבה יותר חופשי. אני עבדתי בחופש מוחלט. לא הייתי מחויב לאף אחד, רק לעצמי, ואפילו שזה נשמע נאיבי, זה עבד. ברגע שאתה לא עושה פשרות ל-400 איש, זה נותן לך משהו מאוד שלם".

 "כך ראינו"

"מעשייה אורבנית"



21/08/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע