סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח החלל האלמוני
 

 
 
מבצע אנטבה הוא ללא ספק אחד המבצעים הצבאיים ומבצעי ההצלה הגדולים ביותר, והאמריקאים עצמם מצטטים אותו כהשראה בהקשר לחיסול בן לאדן. מצד שני, לא יזיק לסיפור אם לא תהרוס אותו עם העובדות. כלומר, בואו נהפוך את זה לסיפור עם גיבור שנהרג תוך כדי קרב, ואחת מסכנה שנשכחה בבית חולים. אם אתה בשנת 76'' מפרסם ידיעה שבמהלך הקרב כוחות צה"ל ריססו, לפי עדויות שאני אספתי, שלושה ישראלים, שניים בגילאי 50 פלוס ואחד בן 19, לא משנה כרגע למה – אז או.קיי, עדיין יראו במבצע כולו הצלחה גדולה – אבל זה לא לגמרי תורם לכל העניין"
ב"לחיות או למות באנטבה" סרטו הדוקומנטרי של אייל בורס שיוקרן בפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים, משורטט פרופילו של ז'ן ז'ק מימוני, שהיה בן ערובה באנטבה ונהרג בפעולה החילוץ. עליו ועל שני הרוגים נוספים באירוע - כמעט לא שמעו   


טרגדיה ביום של ניצחון מיתולוגי

איש מאלה הזוכרים את מבצע אנטבה, או מאלה שלמדו עליו, או מאלה שאצלם הוא חקוק בתודעה הקולקטיבית, לא יידע כנראה לציין את שמותיהם של ז'ן ז'ק יצחק מימוני, פסקו כהן ואידה בורוכוביץ' - כקורבנות המבצע, כחטופי טיסת אייר פראנס שנהרגו במהלך פעולת החילוץ מהטרמינל בנמל התעופה האוגנדי.
 
ההיסטוריה זוכרת את יוני נתניהו, מפקד המבצע, שנהרג כשעמד בראש הפעולה הצה"לית ההרואית, ואולי גם את דורה בלוך, האישה המבוגרת החולה שהועברה לבית חולים בקמפלה במהלך משבר בני הערובה, ונרצחה בתום המבצע בהוראת אידי אמין.       
 
בסרטו הדוקומנטרי "לחיות או למות באנטבה", שיוקרן ביום שני הקרוב  בפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים, עוקב הבמאי אייל בורס אחר סיפורו של אחד הקורבנות ה"אלמוניים" האלה, ז'ן ז'ק יצחק מימוני, בן 20 במותו ב-4.7.1976.
 
בורס הצטרף עם מצלמתו לאחיינו של מימוני, יונתן חייט, למסע אישי מורכב שלו - להתוודעות אינטימית עם בן משפחתו, אותו לא זכה להכיר בחייו, לחקר התוצאות הקשות של האירוע על המשפחה ולבירור נסיבות מותו.
 
"יונתן היה איתי בהפקה של פרויקט קטן בהולנד", מספר בורס. "וכבדרך אגב, אחרי עשר שנות היכרות, סיפר לי על כך שעוד מעט יש אזכרה לדוד שלו, שנהרג באנטבה. אמרתי לו, 'אני מכיר אותך עשר שנים ואתה לא נתניהו ולא בלוך'. אז הוא אמר לי, 'כן, אנחנו לא מדברים על זה הרבה'. וכך זה התחיל.


לחיות-או-למות-באנטבה-יחצ.jpg
ז'ן ז'ק יצחק מימוני (תמונת יח"צ) 

"התברר שהוא ניסה בראשית דבר לעניין יוצרים בצרפת בפרויקט, אבל לא יצא מזה כלום. וכשאני הייתי כבר אחרי סרט על אנה פרנק, שעשיתי בהולנד, וצברתי יותר קשרים ויכולות, השגתי השקעה ראשונה מרדיו קנדה, CBC, ערוץ קנדי, ומכאן זה החל להפוך למציאות".
 
מה ריתק אותך בסיפור האישי שלו?
 
"בעיקר העובדה שזה היה נושא שלא מדברים עליו. זה סקרן אותי ושאלתי אם הם יודעים לפחות איך הוא נהרג. וכשהוא התחיל לגמגם זה התחיל להיות מעניין.
 
"הוא פלט לי את המשפט: אמרנו לנו שהוא נהרג מאסטמה. אבל הוא אמר שסבא שלו, שהיה שוטר בצרפת, ניסה כל חייו לבדוק ולחקור, וכבר אז היה לו חשש גדול שהוא נהרג מ'ירי כוחותינו'. כי הוא זיהה הרבה מאוד כדורים בגופה של הבן והוא מאוד כעס על שניסו לסבן אותו.
 
"יונתן, במסע שלו עוד לפני הסרט, הצליח להגיע למוקי בצר, שהיה הסגן של יוני במבצע, וזה פחות או יותר הודה בפניו שהוא ירה בז'ן ז'ק מימוני. וזה גם הופיע בפרסומים שונים. אבל הוא לא רצה להתעסק בזה והחלטתי גם שזה לא האישיו של הסרט אלא החיפוש, ושבסוף לא משנה מי ירה בו אלא הדרך שבה מבשרים למשפחה את החדשות. 

"הכותרת שלי היא: טרגדיה ביום של ניצחון מיתולוגי. להיות משפחה שבכל שנה, באחד הימים השמחים של המדינה - מתאבלת. הרי כמעט כל פרה קדושה שחטו כאן, חוץ מאשר את אנטבה".
 
"זו משפחה שזהו בשבילה לא רק יום שחור", מבהיר בורס. "הבנתי מהר מאוד שזה פירק להם את המשפחה, עלו בתוכה המון ויכוחים מרים לאחר שהיה יחס מאוד קשה של האבא לבן שלו. יש לזה רמז קטן בסרט: יש גם את המידע שמסר החטוף נחום דהן, הטוען שפגש את הסבא והסבתא (אביו ואמו של מימוני) והסבא אמר שהוא בעצם שם את הבן שלו על מטוס, שיעוף מפה ולא יתגייס לצה"ל, כדי שלא יסכן את עצמו במלחמות. וככה הוא מצא את מותו. והיו בעניין הזה חילופי האשמות קשים במשפחה".

   

"הילד" חטף מכות
 
בורס משלב בסרט קטעי ארכיון רבים, חלקם נדירים, מפגשים מרגשים וטעונים עם בני משפחתו של מימוני, ראיונות עם אנשי צבא ופוליטיקה שהיו מעורבים במבצע, בהם אהוד ברק ועמוס ערן, יועץ לראש הממשלה רבין, בני ערובה ששוחררו, בהם עקיבא לקסר, נחום דהן, ברוך ורותי גרוס ואילן הרטוב, בנה של דורה בלוך שנרצחה, סמל סורין הרשקו, שנפצע קשה כשהשתתף במבצע החילוץ (בורס: "הוא משותק מהצוואר ומטה אך הפך לגיבור על ברמה כזו שאפילו כריסטופר ריב, סופרמן, בא לבקר אותו") ואמיר עופר, לוחם בסיירת מטכ"ל אז.
 
אבל בעיקר הוא מנסה לשחזר את מה שעבר על מימוני הצעיר במהלך כל אחד משבעת הימים בהם הוחזק כבן ערובה באנטבה.
 
"הנושא של התייחסות משפחתו והחטופים שרואיינו אליו כאל 'ילד', עלה כבר בשלב מאד מוקדם", הוא מספר. "לא שהפכתי אותו לאיזה גיבור על, אבל כאשר בן אדם נהרג, אנשים שהכירו אותו נוהגים תמיד לומר שהוא היה אדם טוב, עם נתינה לזולת וכו'.
 
בי נגעו שני דברים ביחס לז'ן ז'ק. כשאתה רואה את הרשום על המצבה שלו  אתה מבין שהוא היה בן 19, עוד לא בן 20, במותו. ילד.
 
חנה כהן, אשתו של פסקו כהן (שכאמור נהרג אף הוא בפעולת החילוץ), שהייתה קרובה לז'ן ז'ק באותו שבוע מסויט בו הוחזקו כבני ערובה, מסבירה בלי הרבה לפרט שהילד חטף מכות. וזו הפעם הראשונה שהסבתא שומעת משהו ששינה את מה שידעה על ה'ילד' במהלך החטיפה, שהוא חטף מכות ויכול להיות שאפילו עינו אותו יחד עם נחום דהן, כי שניהם היו צרפתים-יהודים עם אזרחות כפולה".
 
מה עוד למדת עליו במהלך התחקיר והכנת הסרט?
 
"קראתי לסרט 'לחיות או למות באנטבה' כי במובן מסוים מה שעולה הוא שהבחור חי את השבוע הזה מבחינת זהות. הוא כאילו גילה את הזהות שלו  וזה עולה בסרט בקטן, פה ושם. שהוא ישראלי, דיבר בסלנג ישראלי, ניגן בגיטרה, שירים ישראליים אני מניח.
 
"בגיל 19 אתה נורא עסוק בזהות שלך, למה אתה שייך. אתה צרפתי? אתה יהודי? אתה ישראלי? אז בשבוע הזה הוא הרגיש ישראלי, ואני חושב שבתור בחור בן 19 הוא מאוד שמח להיות מוגדר ישראלי ולהיות עם השבויים הישראלים, ולכן הוא גם נטל חלק פעיל וניסה לסייע לכל מי שהיה זקוק לעזרה, מה שעולה מעדויות חלק מהחטופים שהיו איתו.
 
"הוא רצה לומר 'אני ישראלי, אני חלק מהעניין'. יש לי השערה שהוא נהרג לבסוף בגלל הצד הלא ישראלי שלו, שילוב בין טוניסאי וצרפתי, שלא התגלח שבוע ונראה כמו שנראה בשנת 76', וייתכן שטעו בו. ההשערה שלי היא גם שכשהחייל שפרץ פנימה וצעק לבני הערובה לשכב ולא לזוז, הוא לא הבין, שמע יריות, התבלבל, קם ונהרג". 

איך נבנה מיתוס

למרות שלא עסקת בזה בסרט, יש לך הערכה מדוע בתודעה הציבורית אודות המבצע  "מוסתרים" שלושה מקורבנותיו?
 
"בוודאי. אני כותב באוניברסיטת תל-אביב דוקטורט על דימויים, על הדימוי היהודי בקולנוע ההולנדי. מעניין אותי איך נבנה מיתוס, מה עושה הזיכרון הלאומי לסיפור כזה או אחר.
 
"מאחר שעשיתי סרט על אנה פרנק, אני יכול לומר שמה שההולנדים עשו איתה זה לומר: אנחנו הסתרנו את אנה פרנק, הנאצים הרגו אותה. ניקו את עצמם יפה. כמו שהאוסטרים הצליחו לגרום לנו להאמין שמוצרט הוא אוסטרי והיטלר הוא גרמני. 
 
לחיות-או-למות-באנטבה-יחצ2.jpg
"לחיות או למות באנטבה" (תמונת יח"צ)

"במקרה שלנו, מבצע אנטבה הוא ללא ספק אחד המבצעים הצבאיים ומבצעי ההצלה הגדולים ביותר, והאמריקאים עצמם מצטטים אותו כהשראה בהקשר לחיסול בן לאדן. מצד שני, לא יזיק לסיפור אם לא תהרוס אותו עם העובדות. כלומר, בואו נהפוך את זה לסיפור עם גיבור שנהרג תוך כדי קרב, ואחת מסכנה שנשכחה בבית חולים.
 
"אם אתה בשנת 76' מפרסם ידיעה שבמהלך הקרב כוחות צה"ל ריססו, לפי עדויות שאני אספתי, שלושה ישראלים, שניים בגילאי 50 פלוס ואחד בן 19, לא משנה כרגע למה – אז או.קיי, עדיין יראו במבצע כולו הצלחה גדולה – אבל זה לא לגמרי תורם לכל העניין.      
 
"בשדה התעופה לוד בשנת 76', כשעוד אין מספיק תקשורת, המדינה עדיין יכולה לבוא ולהגיד לך שהיה לו התקף אסטמה כי הוא נבהל ולא בדיוק ברור מה קרה שם. אבל אז האבא, שוטר בצרפת, כאמור, במשך 30 שנה, מוריד את הסדין, קולט כדורים וסביר להניח שאפילו קולט מאיזה סוג, וכועס לא רק על כך שהוא מאבד את הבן שלו, אלא מאשים: 'מגיע לי שתגידו לי את האמת. תנו לי את הכבוד. הייתי שוטר, נלחמתי במלחמת העולם השנייה. תנו לי את האמת'.

"אני יודע שלפעמים, עד כמה שהדבר טראומטי, אתה לפחות מתנחם באמת. ואני שמעתי שהאבא נהיה סהרורי מכל הסיפור הזה, והדבר פשוט גמר אותו. הוא נפטר שנה לפני שהתחלתי לצלם את הסרט.
 
"עוד הספקתי קצת לדבר איתו, זה תועד, אבל אלה היו חומרים חובבניים וכל כך לא ברורים, והוא כבר היה במצב כל כך לא טוב – שהעדפנו לא להשתמש בזה. הוא נקבר בקיבוץ בדרום הארץ, לא רחוק מעזה,  וביקש שבבוא היום יעבירו את גופה שלו, שתהיה ליד זו של הבן, הקבור בנתניה, ונדמה לי שהחלקה לידו פנויה".
 
מבין השלושה שנהרגו במבצע החילוץ ושקעו במצולות השכחה, במקרה של אידה בורוכוביץ' אתה אפילו לא נוגע.
 
"לא הצלחתי לאתר בני משפחה שלה ובגלל זה היא לא בסרט. הבנתי שהמשפחה ירדה מהארץ ואין עם מי לדבר. ניסיתי, אבל ייתכן שלא ניסיתי מספיק. אבל לפחות יונתן מדבר תמיד גם עליה. מבחינתו זו שלישייה שתמיד מאוזכרת על ידו. אבל לא זכור לי שמישהו מבני משפחותיהם פגש אותם ב'מפגשי המחזור' שהיו לאורך השנים.
 
"קראתי את הביוגרפיה הקטנה שלה, שנמצאת באתר של המבצע. אגב, גם בני המשפחה של פסקו כהן סירבו במשך חודשים לדבר איתי. כשאמרתי שאני בא עם בני משפחת מימוני, הם נעתרו לבסוף. זו חשיפה ראשונה שלהם". 
 
איך השגת את חומרי הארכיון המגוונים?
 
"שי גרוס, הבן של רותי וברוך, שדי מזוהים עם מבצע אנטבה, ואשר היה מעורב מאוד גם בנושא של גלעד שליט, החליט שזה בהחלט ראוי וסיפק לי חומרי גלם, שקרוב משפחה שלו צילם כשהוא בא לאסוף את הוריו ואותו כשהם הגיעו מאנטבה. 
 
לחיות-או-למות-באנטבהיחצ.jpg
"לחיות או למות באנטבה" (תמונת יח"צ)

"העדפתי להשתמש בחומרים האלה, כי הם מזווית מאוד אישית, עם צבעים דהויים של 8 מ"מ, כשהוא מצלם את רבין בא ואישים אחרים מגיעים. אני לא יודע על מה בדיוק הוא התמקד, כי הוא היה נורא רועד, נורא נרגש, מצלם קצת את האנשים רוקדים, את ההרקולסים מגיעים. נורא מעביר תחושה של מישהו שאכפת לו, לא של איזה פוליטיקאי שמחכה, או איש צבא, אלא של קרוב משפחה שמחכה לראות שהמשפחה מגיעה והוא רוקד עם המצלמה. זה חומר שמעולם לא נכנס לסרט.
 
"את זכויות השימוש במה שצולם באנטבה, השגתי דרך 'בלפילמס', נעמי שחורי, שסיפקה לי את זה. תמונות סטילס קיבלתי מלשכת העיתונות הממשלתית ושילמתי עבור זה זכויות". 
 
נשק שאבד בטרמפים ונמצא בשפרעם

בורס, 37, שבין היתר מרצה ומלמד קולנוע במרכז האוניברסיטאי באריאל ובבית הספר לקולנוע 'מנשר', הוא "חצי הולנדי", מצד אביו. הוא נולד בירושלים, גדל בהולנד, ונדד עם משפחתו לאוסטרליה, שם שימש אביו כנציג חברת "סאייטקס".

בורס עלה לבדו ארצה, כדי לשרת בצה"ל ובדרך לא דרך נולד מהסיטואציה הזו סרטו הראשון, עלילתי-קצר, "חייל בודד".
 
"בצבא הייתי בגולני ואבא שלי בא מאוסטרליה לבקר פה, ובדרך, בטרמפים מהצפון אליו, אבד לי הנשק ובצורה מאוד הזויה מצאתי אותו בשפרעם", הוא מספר. "לא מבין למה, אבל יש לסיפור הזה קטע סמלי - שכנראה הייתי צריך לעסוק בקולנוע, כי היה לי ביד יופי של תסריט.
 
"כשלמדתי קולנוע, סיפרתי לחבר שכבר היה במאי את הסיפור, והוא אמר לי שאם אני לא עושה על זה סרט אז הוא רוצה לקחת את זה, כי זה יופי של תסריט. אמרתי, 'טוב, זה יהיה פרויקט הגמר שלי'. והסרט הצליח יפה. הערוץ הראשון קנה אותו, הוא פתח כמה פסטיבלים בינלאומיים והשתתף ביותר מ-20, אני חושב שבלי זה לא היו פונים אליי לעשות את הסרט 'אנה פרנק', שמעבר לזה שאני מדבר הולנדית, עברית ואנגלית, ומבין במלחמת העולם השנייה, קלטו שאני יכול גם להרים סרט ונתנו לי להפיק ולביים אותו".
 
איך אתה מגדיר את סוג הסרטים שאתה עושה?
 
"הקולנוע שלי הוא על נושאים אישיים. כבר 'חייל בודד' היה דבר כזה. כשחושבים על זה, אני זוכר שקראתי את הספר של עידו נתניהו לפני שהתגייסתי. מבצע אנטבה קצת גרם לי לחזור לארץ ולהתגייס, ואז פתאום אני עושה על זה סרט.
 
"עד כמה שזה נשמע בנאלי, 'שואה', של קלוד לנצמן, שאותו לא ראיתי עד שהייתי סטודנט, נתן לי דחיפה לטכניקה של עשיית סרטים דוקומנטריים – להוציא מבן אדם משהו שלעולם כנראה לא תוכל לביים אותו באופן עלילתי. אני רוצה גם לעשות סרט עלילתי בעתיד, אבל נכון לעכשיו אני מחפש נושא לסרט להשלמת הטרילוגיה שבינתיים כוללת את אנה פרנק ואנטבה".
   
  
 הסרט "לחיות או למות באנטבה" יוקרן ביום שני, 10 בדצמבר 2012 ב-19:00 בסינמטק ירושלים במסגרת פסטיבל קולנוע יהודי בירושלים (14-9 בדצמבר 2012).


למועדי מופעים >

09/12/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע