סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח אליס גרה כאן, בהחלט
 

 
 
יש נטייה בסרטים על חולי נפש לצאת מנארטיב של איזה פריק-שואו, להראות אנשים עם כותנות משוגעים ומכות חשמל. משהו נורא אקזוטי. בפועל זה לא כך. המאושפזים במקומות האלה יכולים להיות סופר-אינטליגנטים, סופר-רגישים, סופר-מבינים, בעוד שבסרטים, בטלוויזיה ובתיאטרון הופכים את זה למשהו מסתורי ואפל. וזה חורה לי ומפריע לי"
דנה גולדברג, במאית הסרט "אליס", מדברת בגילוי לב נדיר על אליס שלה, על מיניות ואלימות


לא מעט אלמנטים מחייה של דנה גולדברג נכנסו ל"אליס", סרטה הראשון באורך מלא, מה שהופך אותו ליצירה רגשית מאוד, אינטימית מאוד – ובכל זאת לא אוטוביוגרפית.

במרכזו של הסרט אשה בת כ-40, אליס (אילנית בן-יעקב). היא מנוכרת לבעלה יגאל (חיים זנאתי) ולבנה אלי (איתי נוה) ובורחת לשינה בכל רגע שאפשר. בלילות היא עובדת כמשגיחה על קבוצת בנות השוהה בפנימייה לצעירות הסובלות מבעיות נפשיות. היא נדרשת בעל-כורחה לקונפליקט שנוצר בין שתי בנות, נטע (דריה שיזף) וורד (נטע בר-רפאל), שקשר אינטימי מתפתח ביניהן. מי שמספק תבלין לחייה של אליס הוא יואל (עמוס שוב), מאהב המתגנב לפנימייה. איתו היא עושה אהבה וחולמת על עתיד משותף.

"הסרט נוצר גם מחוויות שלי", אומרת גולדברג, "ובהן אשפוז שעברתי בגיל 15, וגם מעוד מקומות שלי, למשל של אשה שחושבת על הורות או על אמהות ושוקלת להיות במקום הזה, אבל שום דבר בסרט זה לא משהו שקרה אחד לאחד. אלה חוויות שלי או של חברים שהיו מאושפזים איתי או של מטפלים שלי, או דברים שאני מדמיינת שקורים או פינטזתי עליהם, או רציתי שיקרו או שפחדתי שיקרו".

"המקום הזה הציל את חיי"

חלק מהותי בסרט מתרחש בפנימייה. איזה מין מוסד זה?

"פנימייה שיקומית זה שלב אחרי אשפוז, שאליו מגיעים בעקבות משבר רגשי, כשמישהי מסוכנת לעצמה או לסביבה ועלולה לפגוע בעצמה. כשהיא מטופלת באשפוז ומצבה מתייצב, היא צריכה לעבור שלב כדי שתוכל לחזור לחברה. השלב הבא במסלול הוא פנימייה שיקומית, מקום פחות אקוטי, שבו נותנים לה ליווי ותרופות, והבנות יכולות כבר ללכת לבית-הספר ויש להן עזרה בשיעורי הבית, בליווי פסיכולוגים, תרופות וקבוצות חברתיות.

"למצב כזה יכולים להגיע ילדים כבר מגיל ארבע, מכל גוני החברה. כשאני הייתי מאושפזת היתה איתי אתיופית שהגיעה דרך סודאן וכל המשפחה שלה נהרגה במדבר והיא עצמה התערערה. יש שם ילדים מהמגזר הערבי, שזו כמובן בושה מאוד גדולה ואסור שאף אחד יידע על כך ולא מדברים על זה. יכולים להיות שם גם בני נוער מכוכב יאיר או מקיסריה, בני טובים מה שנקרא, שהסתבכו עם החוק והשופטת סידרה להם אשפוז במקום כלא. ויכולות להיות נערות נסיכות כאלה, כמו נטע בסרט, שניסו להתאבד, או אנורקטיות. הכל".

מה בעצם גרם לך בזמנו להגיע לאשפוז ולפנימייה? משהו שקשור למשבר הזהות המינית שלך?

"ממש לא. את הזהות המינית שלי חשפתי בגיל 18, וזה אחד הדברים שעשו לי הקלה גדולה בחיים ודווקא שמרו לי על השפיות. הבנתי מה עושה אותי מאושרת. העניין שבעקבותיו אושפזתי היה סוג של משבר התבגרות, אבל לא ניכנס לזה, כי הבעיה האישית שלי היא לא העניין פה. הגעתי לשם בתחושה של הנה אני בבית משוגעים, אני הולכת לתעד כל רגע ולכתוב על כל מה שאראה, ואחרי זה אצא החוצה ואספר שהייתי פה באמת וראיתי את זה מבפנים.

"אבל לאט לאט אתה רואה שאלה אנשים בדיוק כמוך. היו לי שם חברויות מאוד עמוקות והמקום הזה הציל את חיי. אני חבה להם המון. הם לא רק הצילו אותי מקריסה, אלא שהעיסוק באמנות והבחירה בזה כדרך חיים הם לא מעט בזכותם. הם עודדו אותי לזה, מה שנתן לי כוח לחיות. אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתי עוברת את זה".

אליס נוטלת בעצמה תרופות פסיכיאטריות. זה אפשרי במציאות שאשה כזאת תטפל בבנות עם בעיות נפש?

"לא רק שאשה שמקבלת כדורים יכולה לטפל, אלא שיש לא מעט פסיכולוגים ופסיכיאטרים שבעצמם מאובחנים כלוקים במחלות נפש, כמו מאניה-דיפרסיה. הם מאובחנים רשמית ככאלה. ולא מדובר באנשים שלוקחים פרוזאק וציפרלקס, שכל אחד יכול לקחת כי זה כבר מרשם של רופא משפחה ולא צריך פסיכיאטר בשבילו.

"אני משוכנעת שלזה שרבים מהפסיכולוגים מטופלים תרופתית, ואני מכירה אישית כאלה, אין קשר ליכולתם להיות מטפלים. בתחום הטיפול בפגועי נפש יש המון מורות, רופאות, אחיות, סוהרות ועובדות סוציאליות. הרבה נשים שנותנות שירות בכל מיני תחומים, שלהן עצמן בעיות נפשיות וקשיים לא פחותים מאלה שהם מטפלים בהם. ייתכן שדברים כאלה אצל מטפלים לא יתגלו מיד, אלא שזה יקרה אחרי שנים רבות בתוך המערכת, כשנשחקים אט אט.

"אבחנה של בעיה נפשית זה דבר שנמצא בעיקר בתיק הרפואי שלך, ואתה הולך לרופא משפחה ומקבל טיפול ללא צורך בפסיכיאטר. לא תמיד יודעים שפסיכולוג מקבל תרופות קלות, לא נגד סכיזופרניה, אלא ציפרלקס נגד דיכאון. יש הרבה אנשים שלוקחים את זה והרבה מטפלים שבעצמם בדיכאון".

בת זוגה של גולדברג מוסיפה: "ראו את הסרט פסיכולוגים והם הכי התלהבו מהאמינות, וכמובן שאלו אותה מאיפה היא מכירה את העולם הזה, מה שאילץ אותה לצאת מהארון בעניין הזה ולספר על מה שעברה בעצמה. הם חוו את זה כמאוד אמין".

גולדברג: "בסוף הקרנה שהיתה לסרט במסגרת פסטיבל סרטי פועלים בחיפה, אנשים אמרו לי: תודה שעשית את הסרט הזה, את לא יודעת כמה אנחנו אסירי תודה שנתת פה לדבר הזה".

אליס-anakit.jpg
"אליס", צילום: יח"צ

"האגו שלה גובר על המקצועיות"

הפנימייה שאת מציגה בסרט והבעיות הנפשיות של הבנות ושל הגיבורה מתוארות בצורה מינורית.

"יש נטייה בסרטים על חולי נפש לצאת מנארטיב של איזה פריק-שואו, להראות אנשים עם כותנות משוגעים ומכות חשמל. משהו נורא אקזוטי. בפועל זה לא כך. המאושפזים במקומות האלה יכולים להיות סופר-אינטליגנטים, סופר-רגישים, סופר-מבינים, בעוד שבסרטים, בטלוויזיה ובתיאטרון הופכים את זה למשהו מסתורי ואפל. וזה חורה לי ומפריע לי, כי דיכאון זה דבר מאוד לא נעים, לא רומנטי ולא אסתטי. ולא משנה איך מציגים את זה.

"אני שונאת שבקולנוע משתמשים בזה כמסחטת רגשות, בכי והתפרצויות. רציתי להראות את הבנות האלה כנערות מתבגרות לכל דבר. זה גיל כזה שיש בו בעיות התבגרות. אלה נערות שנפלטו מהמסגרת ומנסות לחזור אליה, אבל אין בזה שום דבר רומנטי או פיוטי. ניסיתי להציג זאת במינימום רגשנות ולתאר את הדינמיקה בדיוק כפי שחוויתי אותה, הכי נקייה ממניפולטיביות".

איך היית מתארת את הקשר בין ורד ונטע?

"הקשר בין הבנות נראה לי נורא הגיוני, כמו שבישיבות של חרדים, שלומדים גברים לחוד ונשים לחוד, שומעים על רומנים בין גברים או בין נשים. בפנימייה שבסרט יש אך ורק נערות, שנמצאות יחד 24 שעות ביממה. לנטע יש את הכמיהה למישהי חזקה שתיקח עליה חסות ותגונן עליה, אז היא בוחרת במטפלת הקשוחה, וכשזה לא מצליח היא עוברת לקשוחה שבבנות.

"מעבר לרומן, לסבי או לא לסבי – אצל ורד אני מרגישה שהיא לסבית, אבל במקרה של נטע, יכול מאוד להיות שהיא תגדל ותצא מהמקום הזה ולא תהיה בקשר עם אשה. במקום כזה, שיש בו רק בנות, יש פונקציה נפשית מאוד חזקה, לא בהכרח רומנטית. זה צורך בהגנה, בקרבה, בחסות. הן יתקרבו זו לזו רק כי הן נמצאות שם. מה שמתפתח ביניהן זה בעצם סיפור אהבה רגשי.

"היו שכתבו שגם אליס לסבית. אני לא חושבת שזה נכון. יש לה אולי קנאה בקשר הנקי והטהור שבין הילדות הצעירות והיפות, שכל החיים לפניהן. היא מתחילה לשאול את עצמה למה הן כן ואני לא. למה הקשר שלי לא טוב ולא מספק. האגו שלה גובר על המקצועיות, האתיקה ומוסר העבודה והיא עוברת את הגבול, משתמשת בסמכותה בצורה לא מוסרית ולא פועלת משיקולים מקצועיים. גם הנערות זקוקות למישהי סמכותית ולחבל יותר קצר, וכשהיא מגיבה לזה – משהו יוצא משליטה".

אליס-02-anakit.jpg
"אליס", צילום: יח"צ

"אף אחד לא רואה אותה"

מיהי בעצם אליס?

"היא אשה שמוצאת את עצמה בדרך ללא מוצא. יש לה ילד ובעל שהיא לא מתקשרת איתם ומתנכרת להם. היא היתה יכולה להקים משפחה עם יואל, אבל ברגע האמת גם הוא מתגלה כלא באמת פרטנר. כל עוד זה כיף לו, אז סבבה, אבל כשזה מתחיל להיות כבד, אז הוא לא פרטנר.

"על אשה היום מוטל עול. גם ילדים, גם קריירה, גם ציפיות. היא צריכה לספק משהו שיכיל, יחבק ויהיה חם. היו שכתבו שצריך לשלוח את אליס לטיפול, ואני אומרת, הלוואי שמישהו ישלח אותה לטיפול. אבל לקבל טיפול טוב במדינה שלנו זה כל-כך קשה. לא איזה שתיים-שלוש פגישות וכדורים, אלא טיפול פסיכולוגי. זה דבר שהוא לא בר-השגה, ומעבר לכך שהוא יקר מאוד, הוא לא זמין, במיוחד לא בפריפריה. זה דבר כמעט בלתי אפשרי שם, ויש עליו סטיגמה מאוד קשה.

"לאנשים בכלל קשה להגיד: אני במצוקה נפשית, אני זקוק לעזרה, בבקשה תעזרו לי. זה דבר שרוב האנשים לא מסוגלים לו, ובמיוחד לא אלה שעובדים בהוראה או ברפואה. הרי יפטרו אותם והם יאבדו את הגרושים המעטים שהם מקבלים. כך שלהגיד שאליס צריכה טיפול – זה בדיוק העניין. הלוואי שמישהו היה רואה שהיא צריכה טיפול ונותן לה אותו בלי לפטר אותה.

"בגלל זה אני חושבת שנשים צריכות לראות את הסרט. יש המון נשים שכורעות תחת הנטל, עובדות ונשחקות. תראה מה הולך היום במערכת החינוך או בבתי-החולים, שאחיות ורופאות עובדות משמרות סביב השעון ולא מתוגמלות כראוי, ולפעמים גם לא מקבלות את ההכשרה הנכונה. ומורות צריכות לטפל בילדים עם הפרעות שקשה מאוד להשתלט עליהם. ויש התחצפויות ולפעמים אלימות תלמידים. אתה יודע איזו עבודה שוחקת זו? ולאחות יש אחריות על חיים של חולה והיא יכולה לגרום למוות בשוגג. ולמורה יש אחריות לתלמידים שלה, ותלמיד יכול להכניס לה מכות. יש היום כל מיני סכנות ואחריות נורא כבדה על נשים בתפקידים כאלה.

"לכן הסרט מראה מישהי שבעצמה זקוקה לעזרה, לכך שמישהו ינער אותה וישאל אותה, מה את צריכה? אבל היא שקופה, אף אחד לא רואה אותה. יש עליה הרבה אחריות, ואם מישהי מהנערות האלה תפגע בעצמה, או במישהי אחרת, היא עלולה להיכנס לכלא. אין יחס בין האחריות האדירה שעל הכתפיים שלה לבין האופן שבו היא מתוגמלת ולהכשרה שלה. והאשה הזו פשוט נהיית אפטית. יש לה פוטנציאל לחיים, אבל משהו כל הזמן מכבה, שוחק, פוגע וגורם לזה לא לקרות".

אליס-05-anakit.jpg
"אליס", צילום: יח"צ

"משהו מאוד קפוא, קטן כזה"

אילנית בן-יעקב היא ליהוק פנטסטי. נטולת זוהר, לא בולטת בשום צורה. סוג של עקרת בית נואשת.

"אגיד לך משהו על הדרך שבה בחרתי בה. באו אלי הרבה שחקניות לתפקיד אליס. נתנו להן לעשות שני מונולוגים של אימפרוביזציה, האחד על תשוקה והשני על אמהות. וכל השחקניות התחילו לבכות במונולוג על האמהות. פרט לאילנית. הן הביאו את זה עם המון רגש ודרמה, ואילנית היתה בין היחידות שנתנה לי משהו מאוד קפוא, קטן כזה, דיברה כמעט בלי להניע את השפתיים ואת הפנים.

"ראית איזו עוצמה יש בה, בשונה מהאחרות, שהביאו את זה באובר. היא הביעה הכל בעוצמה של צבעים מאוד קטנים, והיה לי ברור שהפנים שלה, האקספרסיביות של השרירים הכי קטנים של הפנים – זה מה שאני צריכה. היא דמות קפואה, עצורה, מכווצת. ולכן בחרתי בה, כי היא כמו האופי של הסרט, מינורית, דמות מאוד אנדר, מאוד סגפנית. כל הסרט זה השפה, הלבוש שלה והמשחק שלה, לעומת הבנות, שיש בהן משהו מאוד סוער, ייצרי ומשולח רסן".

איך ליהקת את חיים זנאתי?

"לתפקיד יגאל ידעתי שאני רוצה גבר עם לב מאוד רך, מאוד חם, מאוד חומל. האמת היא שכשהתחלתי לכתוב את התסריט הסתכלתי בתמונות של שחקנים שהופיעו ב'זינזאנה', ואמרתי שמעניינים אותי דווקא טיפוסים עם פנים חזקים. ראיתי את אשר צרפתי כשהוא היה צעיר והופיע ב'זינזאנה'. היה בו משהו מפחיד שרואים כשמסתכלים על הפנים שלו. חשבתי על איך זה להיות גבר עם משהו מאוד מפחיד בחזותו. הרי יש לו ילדים קטנים, שהולכים לגן. איך מגיבים ילדים קטנים לגבר שנראה כל-כך מפחיד?

"הוא יכול להיות הגבר הכי טוב בעולם, אבל משהו בחזות שלו עלול להרתיע אנשים. החיצוניות שלו כאילו מרחיקה ממנו אנשים שהוא מנסה להתקרב אליהם. חשבתי שככה אני רוצה שיהיה יגאל, גבר גדול, טיפה גס, לא בן-אדם הכי יפה עם חזות עדינה, אלא כזה שחזותו עושה לו עוול. חיים הביא איתו שני דברים. את המשהו הגדול הזה, ומצד שני משהו פנימי מאוד רך. ועל בסיס שניהם נבנתה הדמות של יגאל".

שבעצם תופסת את מקומה של האשה בתא המשפחתי.

"כן. הוא מחפה עליה, מטפל בילד, קושר לו שרוכים, לוקח אותו לבית-הספר, ורואים שאין לה בכלל מושג מה קורה בבית. הוא זה שלקח על עצמו באופן מלא את הטיפול בעניינים. מבחינה מגדרית יש פה היפוך: האשה היא זו שהולכת החוצה ובוגדת, והגבר הוא זה שיושב בבית, מחכה לה, מטפל בילד ושואל אותה איך היה בעבודה, והיא הולכת לישון. זה כאילו עולם הפוך, בהתייחס לעולם המושגים המקובל בחברה".

את מתארת חיי נישואים בצורה מאוד אמינה, אבל לא התנסית בזה.

"אפשר להגיד שאני נשואה, אני במערכת יחסים של חמש שנים עם בת זוג, ולא חייב להיות הבדל בין השניים. אבל ההורים שלי הם גבר ואשה, ויש לי הרבה חברים גברים ונשים נשואים. לא חסר לי מאיפה לשאוב. מעסיקות אותי בעבודותי דינמיקות בין בני-אדם, כשפעם אני עושה אותם נשואים ופעם מאהב ומאהבת ופעם אלה שתי נשים".

"תשמעו, חיברתי שיר לסצינה"

איך הגעת לשתי הבנות?

"באמצעות אודישנים. את הדמות של נטע מגלמת דריה שיזף, שהיתה בת 17 כשהגיעה. היא למדה משחק בעירוני א' ובשלב מסוים עזבה ועברה לאנקורי, והגיעה אלינו לאודישן דרך סוכנות שחקנים. ואילו נטע בר-רפאל קראה קצת על הדמות של ורד, הבינה מה היא צריכה להיות ופשוט כבר לאודישן הגיעה בתור הדמות, עם דגמ"ח, נעליים גדולות, חולצה משובצת והצמות האלה שיש לה בסרט. היא הביאה לאודישן את הדמות בכל רמ"ח אבריה. התברר שהיא גם התנדבה תקופה באברבנאל והכירה מאוד מקרוב את המערכת ואפילו מישהי שמאוד דומה לדמות של ורד.

"כשדיברתי איתה לפני האודישן אמרתי לה שיכול להיות שנבקש ממנה לקצץ את השיער. היא נורא לא רצתה וניסתה למצוא פתרון יצירתי ועשתה את הצמות האלה, מה שמצא חן בעינינו לא פחות משיער קצוץ. היא גילתה המון יצירתיות וגם הביאה לסרט את השיר שהיא שרה לנטע כשהן יושבות על המיטה. ביום הצילומים נטע הגיעה עם גיטרה ואמרה, 'תשמעו, חיברתי שיר לסצינה'. היא השמיעה לנו את זה וישר חיברנו לזה מלים טיפה מתאימות, וזה ישר נכנס לסרט".

הן גם הפגינו אינטימיות למופת, כשהיה צריך.

"ליום הצילומים האחרון בפנימייה שמרנו את שתי הסצינות הקשות, של המכות והנשיקה. רצינו שהן יהיו מוכנות, בתוך הדינמיקה שנוצרה, של אינטימיות וקרבה מאוד גדולה. הנשיקה למרבה ההפתעה היתה מאוד טבעית. לא היתה שום מבוכה ובעיה. צילמנו את זה במספר מועט של טייקים, וזה הספיק. המתח היה דווקא במגרש של אילנית ועמוס, שלו יש אשה ולה יש בעל, וכל אחד בא עם המטענים של החיים שלו".

למה בחרת לעשות סרט שהקצב שלו כל-כך איטי?

"אין ספק שההתנהלות שלו מאוד אטית וזה סרט מינורי, מבחירה. יש בו ניואנסים מאוד דקים, של מבטים ומחוות גוף עדינות. בעיני יש לכל מבט משמעות ופתוס. מבחינתי יש בסרט סצינות שיש בהן המון משקל למבטים. אני יודעת שזה סרט שלא מתאים לכל אחד, כי לא לכולם יש סבלנות. אבל מי שרגיש לניואנסים שעוברים בלי מלים, הסרט עשוי לדבר אליו.

"כשנטע תופסת את אליס בוכה בטלפון, ואחרי זה אליס מחזירה לה מבט ששואל אותה, למה את בוכה, אז יש כל-כך הרבה משמעות בג'סטות הקטנות האלה. זה סרט אטי שלוקח אורך נשימה, נותן זמן והשתהות לרגעים מאוד קטנים. כשמישהו יוצא מהחדר ונשאר שם אדם אחר, ההשתנות בין ההבעה שהיתה לו על הפנים כשהיה איתו מישהו בחדר ובין התנועה שהוא עושה כשהשני יוצא מהחדר אומרת המון על האדם הזה ועל היחסים שלו עם האחר".

ההבדל בין תראפיה באמנות לאמנות

בין אלה שהגיבו בטוקבקים על ראיונות שלך בתקשורת היו שהתייחסו ל"אליס" כאל סרט קהילה. האומנם?

"זה בשום אופן לא סרט קהילה. תראה, אני מאוד אוהבת את הקהילה, אני חלק ממנה וגדלתי בתוכה והסרטים שלי גדלו בתוכה, אבל מעולם לא הסכמתי לקרוא להם סרטים לסביים. גם לסרטים הקצרים שלי, שהיו בהם שתי נשים בלבד. סירבתי בזמנו לשלוח אותם לפסטיבלים של קולנוע גאה, כי משהו בתיוג הזה מאוד מרתיע אותי.

"חוץ מזה, אלה לא סרטים על יציאה מהארון או התמודדות עם הגילוי, אלא על דינמיקות בין בני-אדם במצבים קיומיים ומערכות יחסים, שיכולות להיות פעם בין גבר ואשה ופעם בין אשה לאשה. תמיד יש הצדקה נוספת לשאלה מדוע בחרתי בשתי נשים כגיבורות.

"באחד הסרטים הקצרים שעשיתי התייחסתי לכך שתמיד אומרים שהגבר הוא התוקף והאשה היא הקורבן. שתפקיד הגבר לאנוס והאשה היא הנאנסת. אז אמרתי לעצמי, מה קורה אם אלה שתי נשים? הרי תמיד אומרים שאשה היא דבר רך. נשי, שמימי וענוג. אז אמרתי, יש כאן שתי נשים ואין פה גבר. אז מה עכשיו? זו לא אפשרות?".

את חוקרת ביצירותייך נושאים מגדריים?

"עשיתי סרט קצר על אשה צעירה שנעה מקצה לקצה. רגע היא גבר ורגע היא אשה. לפעמים היא לא מספיק גבר ולא מספיק אשה, ופעם אחרת היא יותר מדי גבר ויותר מדי אשה. היא מחפשת את התיוג שלה בהתאם למפגשים שיש לה. אז כן, אני בוחנת עניינים מגדריים, אבל גם חוקרת אלימות מסוימת, סוג מסוים של יחסי כוחות שחוזר בסרטים הקצרים שלי, כל פעם קצת אחרת. על כל מיני פערים שמשפיעים על הכוח, שעובר מצד לצד. משהו בסרטים האלה מאוד אוניברסאלי, ואין בו שום דבר שקשור דווקא לנטייה המינית שלי".

גולדברג, 34, גרה היום ברמת גן. היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל. כשאני שואל אותה על הזיקה שבין פנייתה ללימודים שם לשהותה בפנימייה השיקומית, היא משיבה: "בלי ספק הבנתי במקום הזה שהרצון שלי והכוח שלי והדחף שלי לחיות וליצור – שזה היינו הך מבחינתי – באו משם. כשאני יוצרת אני חיה וכשאני לא יוצרת אני לא חיה. כדי להציל אותי ממוות אני צריכה ליצור. הם נתנו לי טיפול באמנויות בכל תחום אפשרי, והרבה בזכות זה החלמתי והבנתי מה הדרך שלי.

"משם הדרך למדרשה היתה קצרה, אבל היה גם שלב של להבין את ההבדל בין תראפיה באמנות לאמנות עצמה. בין להיות מטופלת ללהיות אמנית. זה תהליך של הבשלה וטרנספורמציה. המדרשה היתה מקום נפלא, שלב אחר בחיים שלי. שם התחלתי לעשות קולנוע למרות שלמדתי אמנות".

גולדברג היא בעצם מולטי-טאלנט, המתנסה בתחומי אמנות שונים. לפני "אליס" יצרה חמישה סרטים קצרים ומאחוריה גם ספר שירה, "אלמוגים כתומים". "אלה שירים שכתבתי כשהייתי בת 19–21, וכבר אז הם פורסמו, אבל עדיין לא כספר", היא מספרת. "קיבלתי מענק מקרן רבינוביץ' ומאקו"ם, אבל התחלתי לכתוב תסריטים, שזו התכווננות אחרת לגמרי במוח, ולאחר שבמשך 11 שנים לא כתבתי שירה, וידעתי שלא אמשיך בכך, יצא הספר, כדי לסגור את התקופה ההיא".

כעת היא עובדת במרץ על הצגה, "אב, אם, זונה", שהיא המחזאית, הבמאית והמפיקה שלה. "אנחנו מחפשים בית להציג אותה", היא מספרת. "מעולם לא למדתי תיאטרון, גם את זה אני לומדת מעשייה. ההצגה היא על חיי הנישואים של אסי וגילה, המתקיימים בצלה של אהבה אסורה. אנו פוגשים אותם פעם אחת בתחילת דרכם המשותפת, ופעם שנייה אחרי שנים רבות של חיים משותפים. בשני המקרים דמות נער חודרת לעולמם וקוראת תיגר על הסדר הקיים.

"זו אינטרפרטציה עכשווית למשולש אדיפלי של אב, אם וילד, כשבמיתוס המקורי אדיפוס הוא זה שחותר לקחת את מקום אביו, ובאינטרפרטציה שלי האשה, האם, היא זו שנמצאת במרכז, מניעה את המשולש ורוצה להחליף את האב בילד".

ועדיין המקום של העשייה הקולנועית הוא היותר חזק?

"אני חושבת שהם כרגע זהים, במקום הנוכחי בחיים שלי. בתיאטרון אין לי השכלה פורמלית, אז פשוט חזרתי לנקודת ההתחלה, לחפש, לגשש, להבין את השפה, מה זה המדיום הזה. וזה מרתק ומעסיק אותי כרגע לא פחות מקולנוע".

 

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק


למועדי מופעים >

03/07/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (3 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
3. דנה מדברת על נשים אבל גם גברים
חיליק , (04/07/2013)
2. ואו איזו דרך
לא שירתי בכלל , רמת (03/07/2013)
1. מרתק.
תודה , (03/07/2013) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע