סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח מוסד על הכוונת
 

 
 
כיף לעשות קומדיה. מבחינתי, אחד הדברים הכיפיים הוא שלשחקנית כמו ריימונד אמסלם אף פעם לא נתנו לעשות קומדיה, שזה אולי הצד הכי חזק שלה. ואז אתה מאפשר לה ולשחקנים אחרים לעשות את זה והם פשוט נהנים. הרגשנו בצילומים שזו הייתה קייטנה גדולה, שאנשים מגיעים באמת עם חיוך על הבוקר לעשות משהו קצת שונה ממה שבדרך כלל מציעים להם"
איך עושים קומדיית ריגול ישראלית עטורת כוכבים ובר רפאלי אחת?  שיחה עם עמנואל נקש במאי "כידון"


לפני כחמש שנים פגשתי במתחם סינמה סיטי שני יוצרי קולנוע טירונים אך מוכשרים ורעבים, עמנואל נקש וסטפן בלאיש. ראיינתי אותם על יצירת סרט עצמאי קטן, אך פריקי ומגניב, "חומר למחשבה", שלמרבה הצער לא זכה לתהודה רבה.
 
היום עומד עמנואל נקש לבדו מאחורי סרט מיינסטרים, קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית מושקעת, "כידון" – קומדיית עוקץ משעשעת בהשראת חיסול איש החמאס מוחמד אל מבחוח בדובאי.
 
אני אומר לו שחשבתי שהוא ובלאיש ימשיכו לעשות סרטים יחד, כמו אוליבייה נקש ואריק טולדנו ("מחוברים לחיים"). "אנחנו כן מקווים לעשות עוד דברים ביחד בהמשך", הוא משיב. "אבל אחרי 'חומר למחשבה' סטפן כתב ספר שהוא מנסה להפוך לסרט. אני מאוד מקווה שייצא לנו לשתף פעולה שוב בהמשך הדרך. זו חוויה מאוד שונה. ואני יכול להגיד את זה אחרי שהתנסיתי גם בלעבוד ביחד עם עוד מישהו וגם בלעבוד לבד".
 
מפלאיירים לפוסטרים
 
"חומר למחשבה" היה סרט קטן והנה פתאום אתה עושה סרט מושקע בתקציב גדול (10 מיליון שקלים). לפני חמש שנים עוד הודית לאדרי על שאפשר לך להפיץ את "חומר למחשבה" בסינמה סיטי ואתה וסטפן עמדתם ליד הקופות וחילקתם פלאיירים כדי שאנשים ייכנסו לסרט. והיום אדרי כבר שותף להפקת "כידון"
 
"גם אני מסתכל על זה ומתקשה להאמין שעשיתי מאז דרך כל כך ארוכה ומרתקת. האמת היא שבשבוע שעבר הלכתי לראות בסינמה סיטי את 'כידון' בהקרנת קהל רגילה, ונזכרתי שאז הייתי עומד ליד הקופות ומנסה למכור את 'חומר למחשבה' עם פלאיירים. והיום יש פוסטרים של 'כידון' על כל קיר אפשרי בסינמה סיטי וזה מאוד מרגש לקבל כזה קידום של סרט.
 
"אני אוהב את הסרט הראשון בדיוק כמו שאני אוהב את השני, אז כואב לי שלא נחשפו אליו יותר אנשים ושלא הצלחנו להביא אותו לקהל יותר גדול. אז בהחלט נחמד לעשות פתאום מיינסטרים ושאתה לא מרגיש לבד כשאתה מנסה לדחוף אותו".
 
את הרעיון להשתמש בפרשת חיסול מבחוח כנושא לסרט החל נקש לגלגל בראשית 2010, לאחר שמשטרת דובאי פרסמה את צילומי הסטילס וקטעי הווידאו של מצלמות האבטחה, המתעדות את חבורת המחסלים, אנשי המוסד לכאורה. 
 
בסרט, אחרי פרסום צילום חברי חוליית החיסול, כפי שתועדו במצלמות האבטחה בדובאי, כל העולם דש בעניין ואז מתברר כי במפקדת המוסד איש אינו מכיר את אלה המופיעים בתצלומים. לאחר מאמץ מודיעיני מצליחות רשויות הביטחון של ישראל לעצור את חוליית החיסול הקטנה, ובה ארבעה ישראלים-צרפתים. אף כי איש לא מכיר אותם, הם טוענים שהם אנשי תא "כידון", חוליית החיסול בעלת המוניטין של המוסד.
 
זו רק תחילתה של עלילה ההולכת ומסתבכת, מבלבלת את הבוחשים בה ואת הצופים, עד לפתרון התעלומה. הקאסט הצרפתי-ישראלי המפואר של הסרט כולל את תומר סיסלי, ליונל אובלנסקי, היפוליט ג'יררדו, ששון גבאי, ריימונד אמסלם, שי אביבי, סלים דאו, לימור גולדשטיין, עמי סמולרצ'יק, בר רפאלי ועוד. 
 
כשהרעיון הגולמי לתסריט היה מגובש, טס נקש לפסטיבל קאן כדי לפגוש שם מפיק צרפתי בכיר, מנואל מינץ. הוא הצליח להלהיב אותו על הרעיון ובו במקום נכתב חוזה ביניהם בראשי תבות. וכשמפיק צרפתי כבר בתוך ההפקה, הדרך לשכנוע משה אדרי להיכנס לעניין הייתה קצרה וכך גם גויס בהמשך המפיק מיכה שרפשטיין
 

כידון-3-יחצ.jpg
כידון (תמונת יח"צ)


נשמע שהצלחת ממש בלי בעיות להדליק את מינץ על הסיפור? 

 
"זו שרשרת של דברים. למרות ש'חומר למחשבה' היה סרט עצמאי קטן שזכה להפצה מצומצמת, עדיין העובדה שהסרט הראשון קיים גורמת לאנשים, ובמיוחד למנואל מינץ, להתייחס אליך אחרת. אם הייתי בא אליו עם הרעיון בלי שום רקע וניסיון, ובלי מה להראות, הוא לא היה מקבל אותי באותה צורה.
 
"אז זה היה שילוב של הרעיון, שתפס אותו, ומרכיבים אחרים שקשורים באמונתו שאוכל לעשות את זה. אני מאוד רציתי אותו ספציפית כי הוא מפיק יהודי גדול וידעתי שהוא מעוניין להפיק סרט בארץ. יש לו פה משפחה ונודע לי שהוא היה במגעים לנסות להפיק סרט, אבל זה לא הגיע לביצוע. אז אני חושב שזה היה שילוב של מזל, ניתוח נכון של הסיטואציה ופיץ' מדליק". 
  
על קומדיות לא מקבלים פרסים

האמת, סיפור התמונות והדרכונים המזויפים של הנפשות הפועלות בפרשת מבחוח, הוא באמת חומר מצוין לפארסה.
 
"התמונות האלה וכל הנתונים שהמשיכו להיחשף יום אחר יום, זה ממש סוג של פארסה. זה גם היה סוג של סיפור ישראלי, אבל גם בינלאומי. שזה מאוד נדיר. זה מקרה שבדי.אן.איי שלו מאוד קשור לישראל, אבל פתאום כל העולם נתפס לסיפור הזה במקביל באותו יום. סיפור שהוא מקומי, אבל אתה יכול לחבר אליו קהל הרבה יותר רחב, של אנשים שיודעים במה מדובר. יכול להיות שזה מה שהדליק את מינץ.
 
"מבחינתי יש משהו מפתיע בכך שהתחברו לזה גם אדרי ושרפשטיין, כי זו קומדיית ריגול, לא משהו שעושים  הרבה בקולנוע הישראלי. הרבה אמרו לי שדברים כאלה רגילים לקבל מהקולנוע האמריקאי ואם הקהל הישראלי ירצה לראות קומדיית ריגול, הוא יילך לקולנוע האמריקאי. אני מקווה שבסרט הזה קצת שינינו את הנטייה הזו".
 
בכלל, יוצרים ישראליים מעדיפים ליצור דרמות ולא קומדיות.
 
"זה נכון שהתעשייה פה מייצרת הרבה סרטי פסטיבלים, מכל מיני סיבות. בגלל מימון, בגלל קהל מחו"ל. בגלל הרצון האישי של היוצרים להגיע לוונציה או לקאן. אף אחד לא הגיע למקום מכובד עם קומדיה. מגיעים לקהל עצמו, שזה מאוד מכובד בעיניי, אבל פרסים לא מקבלים על קומדיות.
 
"יחד עם זאת, כיף לעשות קומדיה. מבחינתי, אחד הדברים הכיפיים הוא שלשחקנית כמו ריימונד אמסלם אף פעם לא נתנו לעשות קומדיה, שזה אולי הצד הכי חזק שלה. ואז אתה מאפשר לה ולשחקנים אחרים לעשות את זה והם פשוט נהנים. הרגשנו בצילומים שזו הייתה קייטנה גדולה, שאנשים מגיעים באמת עם חיוך על הבוקר לעשות משהו קצת שונה ממה שבדרך כלל מציעים להם".
 
למרות שלהצחיק זה לא פחות קשה מלעשות דרמה, אולי אפילו יותר.
 
"כדי להצליח בזה? בהחלט. כדי להצחיק צריך להזיע. בכל השלבים. בתסריט, בליהוק, שהוא מאוד משמעותי, כי יש אנשים שיש להם כריזמה קומית, ויש אנשים שיש להם פחות, אז צריך למצוא את האיזון בין הדמויות, ושלב העריכה נורא קשה.
 
"אין ספק שזו עבודה לא פחות קשה מדרמה, לפעמים אפילו יותר. אבל זה לא משנה את העובדה שכשאתה מצלם סצנה שיש לה פוטנציאל קומי, אתה צוחק והצוות והשחקנים נהנים. מרגישים את זה גם בסרט פה ושם לדעתי".
 
יכול להיות ש"נגזר" עליך לעשות קומדיות. אמרת בראיון קודם שגם כשאתה כותב שורה דרמטית, זה יוצא בסוף מצחיק.
 
"אני כל הזמן כותב, וכל דבר מתחיל אצלי מלגלגל איזה רעיון. אני לא רואה את עצמי כבמאי שמבין בפרויקטים, אבל כמו אצל כל יוצר כמעט, אתה כל הזמן כותב דברים שונים, כי הרבה זמן לוקח בין רעיון לתוצאה, וכל הפרמטרים שנכנסים בדרך, ומפיקים, אתה אף פעם לא יודע מה באמת ייצא לך.
 
"ניסיתי את עצמי בכל מיני כיוונים. קומדיה רומנטית, דרמה פוליטית, סרט חברתי. אבל בסופו של דבר אני מוצא שהדמויות שלי או את הדיאלוגים שאני כותב שייכים יותר לז'אנר הקומדיה. זה לא אומר שלא אנסה לצאת מזה יום אחד, אבל נראה לי שזה מה שבא לי טבעי". 


כידון-1-יחצ.jpg
כידון (תמונת יח"צ)

ששון גבאי נתן לבר רפאלי בטחון


לאחר שהשגת תקציב מכובד, איך הצלחת לגבש קאסט כל כך מרשים?
 
"כל התהליך התחיל בצרפת. לא רציתי לרוץ פה מקרן לקרן, מפגישה לפגישה, כדי לנסות לעניין מישהו. ואתה יודע, ממה שאני מכיר מהשוק ומזירת הקו-פרודוקציות, ויש מספר יחסית קטן של קו-פרודוקציות אמיתיות בארץ, שאם אני אביא את הצד הצרפתי קודם, הכל פה יתקדם יותר מהר. וזה מה שקרה בסופו של דבר.
 
"רוב השחקנים, שלא הכירו אותי לפני ההפקה, שמעו על הפרויקט שהוא קו-פרודוקציה, עם במאי שהוא בעצמו צרפתי-ישראלי, ויש משהו מושך בסוג הזה של פרויקטים. כך שהיה לי יחסית קל לפגוש את כל מי שעניין אותי מבחינת פוטנציאל משחקי. זה סרט אנסמבל, אבל יש בו תפקיד ראשי אחד, שמבצע אותו תומר סיסלי, שאותו סגרתי לפני שהגעתי בכלל להציע את הפרויקט למשה אדרי ולמיכה שרפשטיין. הייתי צריך מבחינת הצד הצרפתי של ההפקה שיהיה תסריט גמור והסכמה של שחקן.
 
"כל התפקידים האחרים הם של חלק מאנסמבל, וגם זה משהו שלא עושים בדרך כלל בארץ. יש בדרך כלל שתיים, שלוש או ארבע דמויות חשובות, וכאן זה להיות משהו שהוא בין שתי תרבויות ולהיות חלק מאנסמבל של 15 תפקידים חשובים, מבחינה תסריטאית, וזה מאוד הלהיב את כולם. אני חושב שנורא הדליק אותם שאני יוצא ממקרה כזה רציני, הרי בכל זאת מדובר בחיסול, 'על פי מקורות זרים', וזה לדעתי היה פרויקט שדיבר בעד עצמו והיה פחות קשה למשוך את השחקנים. היה בו כנראה משהו ייחודי שמשך אנשים".
 
גם על בר רפאלי, כנערת פיתוי, חשבת מראש?
 
"יש מי שכותב בלי לחשוב על שחקנים ויש מי שכבר בשלב הכתיבה אוהב לדמיין שחקנים שצריכים להיות. אני די מהר בשלב הכתיבה רואה לנגד עיניי שחקנים. לתפקיד הזה מייד חשבתי על בר רפאלי.
 
"היה לי ברור שאני צריך בחורה ישראלית יפה, שיודעת לשחק. היה לי ברור שבחורה שעושה מה שהיא רוצה, יש לה את הכישרון לשחק. אולי לא בכל תפקיד או להחזיק סרט שלם, אבל לתפקיד הספציפי הזה בסרט הייתי בטוח שהיא תביא כישרון משחק. הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון הוא הרעש התקשורתי סביב העניין. הייתי תמים אולי, אבל בחיים לא הייתי חושב שכל מי שיתעניין בסרט או כותב עליו, ישאל אותי על בר רפאלי. רק עכשיו אני מבין עד כמה הבחורה הזו מרתקת את המדינה הזו". 


כידון-2-יחצ.jpg
כידון (תמונת יח"צ)


זה לא היה סיכון או הימור ללהקת אותה, כמי שלא ממש מנוסה במשחק, וצריכה להופיע מול צוות כל כך מגובש של שחקנים מקצועיים?                     

 
"היה בזה הימור כלשהו, אני מסכים, אבל מצד שני דווקא להעמיד שחקן לא מנוסה מול ששון גבאי, שהוא הבן אדם הכי מתחשב בעולם, הכי נחמד ותומך שיצא לי לפגוש בתעשייה הזו, הוא התרגש להיות מולה ונתן לה את הביטחון. ואז בתוצאה או שאתה רואה שהיא מזייפת או שזה עובד, ובעיניי זה עבד. אני חושב שגם כישרון המשחק שלה שהתאים לתפקיד הספציפי הזה, וגם תמיכת השחקנים האחרים - נתנו לה את האפשרות להוכיח שהיא כן יכולה לשחק בכבוד".
 
אז היא האקס פקטור של הסרט הזה.
 
"כן, כנראה".
 
נעזרת המון באיש האפקטים ממוחשבים ירון ישינסקי.
 
"ירון ישינסקי עשה עבודה מדהימה, אם כי ללוק של הסרט יש גם חלק גדול למעצב האמנותי של הסרט, אריאל גלזר. אם אני לא טועה, זה אחד הסרטים הישראליים שהכי הרבה שוטים בו טופלו בעזרת מחשב. אם זה בדברים שצילמנו על רקע ירוק, השתלות של מסכים ושינויי רקעים, למשל האופן בו הפכנו מאת שדה התעופה של אילת לזה של דובאי. המון דברים. יש גם את הפתיח באנימציה שירון עשה לי, שכבר על ההתחלה נותן את הרושם של סרט מושקע מבחינה תקציבית ומבחינת ארט. עבדנו עם ירון במשך כמה חודשים, כי הוא מאוד רצה לתת לוק אחר לסרט".
 
בסיכומו של עניין, לא היה עבורך מלחיץ לעבור מסרט קטן שעשית עם שותף להפקה כל כך גדולה ומורכבת שחלשת עליה לבד?
 
"בטח שזה היה מלחיץ, אפילו מאוד, אבל זה כל העניין. אני חושב שנורא חשוב לאתגר את עצמך כל הזמן. קל אולי יותר לעשות את אותו סרט שוב ושוב, כי זה המקום הבטוח והמוגן שלך, ואתה בטוח שאתה יודע להתמודד עם זה. אבל לי בא להבין מה אני מסוגל לעשות, ואז אני מנסה לדחוף את הגבולות של מה שאני חושב שמאתגר אותי. אז גם לעשות את זה לבד היה הרבה יותר קשה, והיו הרבה שלבים קשים בעשייה, עוד לפני הצילומים, כשהכל עוד שברירי ואין לך עדיין הפקה סגורה. אין ספק שעדיף לעשות את זה בשניים, כמו בסרט הראשון, אבל אני אוהב לאתגר את עצמי". 


כידון-יחצ.jpg
כידון (תמונת יח"צ)

מגעים עם המוסד


אני מבין שנפגשת עם איש מוסד לשעבר לצורך התחקיר לסרט.
 
"היו לי מגעים עם אנשי מוסד לשעבר, ובמיוחד עם אחד שעזר לי עם האמינות של הצגת המוסד. לצערי הוא לא סיפר לי דברים שאסור לו לספר לי, למרות שהייתי מת לדעת סודות מחדרי החדרים של המוסד, אבל הוא עזר לי בדברים לוגיסטיים וארגוניים, למשל מי אמור לשבת באותה ישיבה, איך האנשים מתייחסים זה לזה, איך בנוי מעגל ההבטחה. כל זאת כדי שאוכל, למרות שזו פנטזיה קומית, לספר סיפור אמין. אלה היו 'המגעים הרשמיים' עם הארגון, ולפי מקורות זרים אנשים משם שראו את הסרט מאוד אהבו אותו".
 
יש כזו יחידה ששמה כידון?
 
"עד כמה שידוע לי, מכתבות שקראתי פה ושם, יחידות הלוחמים של המוסד שהכי מדברים עליהן הן 'כידון' ו'קיסריה'. בטח יש עוד הרבה שלא יודעים עליהן, כי מדובר בביון ובריגול, אבל יש בארגון יחידה ששמה כידון".
 
זה די סיזיפי לעשות סרט בארץ, לא? סיכויי ההצלחה המסחרית שלו קלושים.
 
"מה שלא יהיה זה משהו סיזיפי, כשבונים רק על הקהל הישראלי. וזו אחת הסיבות שמעודדים קו-פרודוקציות והסכמים בינלאומיים. מאוד יקר לעשות סרט, ואין ממש דרך להוזיל את זה. אבל אסור לשכוח שיש גם ערוצים נוספים של הפצה, מעבר להקרנה בבתי הקולנוע: מכירות לטלוויזיה, מכירות לחו"ל, די.וי.די, VOD ועשרות תחנות טלוויזיה בעולם שקונות סרטים. אז בסופו של דבר, גם סרטים שלא מצליחים בקופות, יש להם חיים איכשהו.
 
"אבל מעבר לקטע הפיננסי, אתה עושה סרט כי אתה רוצה שאנשים יראו אותו ולא רק קבוצת מבקרים ואנשים אוהבי סרטים. בתור יוצר ישראלי אתה רוצה להגיע לקהל הרחב פה. הצלחה בבית זה הכי חשוב בעיניי. הרבה יותר מאשר מעבר לים".

 "כשמצלמים סרט אין לך זמן לשנוא אנשים או לפתח משחקי פוליטיקה"

סיפור חייו של נקש, 40, העומד להינשא באביב הבא לחברתו זה כשנתיים, מרתק לא פחות מדרכו הקולנועית. הוא בן למשפחה יהודית מבוססת בפריז. אמו רופאה ואביו איש היי-טק.
 
נקש למד מנהל עסקים תחילה בפריז ואחר כך בניו-יורק ולאחר שהשלים לימודי תואר שני עבד כשלוש שנים בבנק צרפתי בפראג, צ'כיה. לאחר מכן הוא שב לפריז ולאחר תקופה של התלבטות באשר להמשך דרכו החליט לעשות עלייה, ב-1998. במשך ארבע שנים הוא עבד כאן כיועץ פיננסי לחברות היי-טק, ובגיל 30 יצא לטיול בדרום אמריקה, שבעקבותיו התעוררה בו ההשראה לכתוב תסריט ולנסות לעשות סרט. הוא הדביק בהתלהבותו חבר ילדות, בלאיש, ואף שכנע אותו לעלות ארצה ולעבוד איתו על הפרויקט.    
 
יכול להיות שכאחד שעושה רושם שיש לו פיוז קצר, הקולנוע הוא טריפ רגעי עבורך, ואחרי שתמצה אותו תעבור הלאה, לתחום אחר?
 
"ראשית, הכל אפשרי. למרות שאני נהנה היום הרבה יותר ממה שנהניתי אי-פעם. אבל נכון שאני נורא אוהב את המתנה הזו שיש לנו כבני אדם, להמציא את עצמנו כל פעם מחדש. גדלתי עם סיפורים של הורים של חברים שבגלל המציאות של מלחמת העולם השנייה עברו מדינות, פשטו רגל ואחר כך בנו את עצמם מחדש. הסיפורים האלה נורא הדליקו אותי.
 
"יש אנשים שאפילו בגילאי 50 ו-60 מגיעים לאיזשהו מקום ומתחילם מאפס וממציאים את עצמם מחדש. אני חייב להודות שלקח לי זמן לדעת מה אני רוצה לעשות. יש מישהו שיודע מגיל צעיר שהוא רוצה להיות שחיין אולימפי, נאמר. הלוואי שהייתי יודע מגיל קטן מה אני רוצה לעשות. אבל אני מתקדם, מנסה דברים, טועם ונהנה ויכול להיות שמחר אוהב משהו אחר יותר.
 
"אחד הדברים שמשכו אותי בקולנוע זו הדינמיות שבתחום. כשאתה עובד בבנק או בחברה לייעוץ, אתה נמצא חמש או עשר שנים עם אותם אנשים ועם אותן בעיות, בהן אתה נתקל יום יום. ואילו כאשר עושים סרט, אתה עובר כל מיני שלבים. מהכתיבה, שבה אתה לגמרי לבד, ועד, כאשר ההפקה יוצאת לדרך, שפתאום יש סביבך 100 אנשים שעובדים ביחד, וכשמצלמים סרט, במשך חודשיים שלושה ואולי ארבעה, אין לך זמן לשנוא אנשים, להתעצבן עליהם או לפתח משחקי פוליטיקה.
 
"יש לך את כל דפוסי חיי החברה, אבל בלי הבעיות שכרוכות בזה. כל סרט הוא הרפתקה חדשה, וזה משהו שבערך כחצי שנה אחרי תחילת הצילומים – מסתיים. ואין לך את העניין הזה ש-30 שנה אתה מגיע לאותו מפעל. יש אנשים שעושים את זה, אבל לי תמיד היה קשה עם זה.
 
"זאת למרות שהג'ובים שעשיתי היו מעניינים ומאתגרים. עבדתי בבנק בפראג מייד לאחר שהמדינה יצאה מהשיטה הקומוניסטית, או שעזרתי לחברות היי-טק כאן לעשות עסקים באירופה. זה נורא מעניין, רק שזה לא משהו שרציתי לעשות במשך עשרות שנים. אז נכון שמצד אחד עסקתי בדברים האלה קצת גם כדי לרצות את המשפחה, וקצת גם לרצות את עצמי, כי בתקופה ההיא חשבתי שאני רוצה לעשות עסקים ולהיות עשיר יום אחד. אבל לאט לאט הבנתי שאני רוצה לעשות דברים אחרים. כנראה שאני מהאנשים שמתפתחים קצת יותר לאט מהאחרים, וקולנוע זה דבר שאני רוצה להמשיך איתו".
 
"הרגשנו שקיבלנו את התנ"ך ישר מאלוהים"
 
יש כבר מחשבות על הפרויקט הבא?
 
"יש איזה תסריט שהתחלתי לעבוד עליו אחרי 'חומר למחשבה', והשתתפתי איתו בתחרות תסריטים במונפלייה, בדרום צרפת, כשנה לפני שהתחלתי לעבוד על 'כידון'. השארתי אותו בצד כש'כידון' יצא לפועל, וזה אחד הדברים שאני שוקל לחזור אליו".
 
ולסיום, יש לך קשה משפחתי לאוליביה נקש?
 
"לא. זה לגמרי במקרה אותו שם משפחה. אני מכיר קצת יותר את אריק טולדנו, כי היינו בצופים ביחד, כשהיינו ילדים. את אוליבייה יצא לי לפגוש פעם או פעמיים.
 
"יש לי סיפור על מפגש איתם. יום הצילומים הראשון של 'חומר למחשבה' היה בעיר העתיקה בירושלים, וזה היה פחות או יותר היום הראשון שגם אני וגם סטפן זוכרים על סט צילומים של סרט, בגדול. ובערב, נקש וטולדנו היו בהקרנה של אחד הסרטים הקודמים שלהם בבנייני האומה, אז הלכנו לפגוש אותם. אנחנו מגיעים נורא גאים, אחרי יום צילומים, ומתחילים לשתות איתם משהו, ומתישהו הם סיפרו לנו ש'בסרט הראשון שלנו אף אחד לא אמר לנו שכשמצלמים סצנה, כדאי לשנות את הפריים ולהחליף עדשה מדי פעם. וככה אפשר לחתוך את זה. וכך הגענו לחדר עריכה עם בעיות מטורפות'.
 
"סטפן ואני הסתכלנו זה על זה והרגשנו שקיבלנו את התנ"ך ישר מאלוהים, על איך להתנהל בסט. למחרת כבר התחלנו לשנות את הפריים כל שנייה. אנחנו תמיד נזכרים בפגישה הזו, כי היא הייתה בראשיתו של תהליך למידה שמיום ליום פתאום הבנו המון דברים שנורא ברורים למי שלמד את זה בצורה מסודרת, ואילו אנחנו היינו צריכים להמציא אותם בדרך".
 

למועדי מופעים >

05/11/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע