סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח האג'נדה החברתית של יונתן גורפינקל
 

 
 
הורים יוצאים ואומרים שכל בן נוער צריך לראות את הסרט הזה. איכשהו נראה שהם מגלגלים את זה הלאה. הם אומרים שבני הנוער יראו את זה ואז הם יידעו מה לא לעשות. אבל שנייה אחת. למה הדיבור הוא תמיד על הנערה? איפה ההורים שלה? למה הם לא בתמונה? ובוא נזכור שיש כאן גם תוקפים, אבל אף אחד לא מדבר על ההורים של הבנים!"
במאי הסרט "שש פעמים" מתעקש שלא יצר סרט דידקטי, אבל חושב שלכולם יש מה ללמוד ממנו


גילי (סיון לוי), בת 17, עוברת בית-ספר בהרצליה ומנסה להיות מקובלת על הבנים המובילים במוסד החדש: ילדי קצפת ותפנוקים, מובילי הסטטוס החברתי הגבוה בקליקה.

גילי מנסה להיות אחת הבנות הפופולריות בחבורת העילית, אבל הבנים מזהים מיד את חולשתה וקולטים שהיא עשויה להיות טרף מיני קל. מהר מאוד הופכת גילי לנערת השעשועים של החבר'ה, עומרי (אביתר מור), תומר (רועי ניק) ושבת (ניב זילברברג).

זה הנארטיב המטריד של הסרט המצוין "שש פעמים". הוא גרף פרסים בפסטיבל חיפה, הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, בין היתר סן-סבסטיאן וטרייבקה, ניו-יורק, וזכה בהפצה מסחרית בארה"ב, רוסיה, אוסטרליה ודרום-קוריאה.

אני שואל את הבמאי יונתן גורפינקל מהי נקודת החיבור שלו, יחד עם רונה סגל התסריטאית (הם הגו יחד את רעיון הסרט לאחר שהוא התרשם מכתיבתה הישירה והמדויקת בסדרה "מסכים", שבבימויה היה מעורב), לעניין ניצולה המיני של בחורה על-ידי בנים בבית-הספר.

"רונה מתעצבנת נורא שכאשר מראיינים אותה שואלים 'על איזה מקרה בעברך מסופר כאן'", משיב גורפינקל. "והיא אומרת, 'למה אצלי מחפשים לבדוק אם הייתי נפגעת אונס, ולא שואלים את יונתן אם הוא היה אנס ועל איזו בחורה שאנס הוא ביסס את הסיפור?'. אז אני מתחבא מאחורי התירוץ הזה שאני לא כותב ושרונה כתבה את התסריט כדי להתחמק מהשאלה של המקום האוטוביוגרפי שממנו זה לקוח. אתה אפילו לא שאלת, וברור שזה לא אוטוביוגרפי.

"במאים של סרט ראשון שעושים מעין אוטוביוגרפיה כותבים לרוב את התסריט בעצמם. נכון שזה סרט ארוך ראשון שלי, אבל כשהייתי במגמת קולנוע בתיכון, עשיתי סרט קצר שלקוח מחיי, על יחסי הוא והיא בלילה. אבל זה היה לפני 15 שנה והסרט לא יצא כזה טוב, אולי כי כתבתי את התסריט בעצמי. ואחרי כל-כך הרבה שנים שאני עושה דברים בטלוויזיה, היה חשוב לי לעשות משהו שיש לו אג'נדה חברתית טיפה יותר מעמיקה".


יונתן-גורפינקל-ורונה-סגל-יח.jpg
רונה סגל ויונתן גורפינקל (צילום: יונתן גורפינקל)



"בואי נישאר קלאוסטרופוביים"

"היה ברור לי שלא אעשה קומדיה", אומר גורפינקל. "אפשר גם להגיד על 'ארץ נהדרת' [שגורפינקל כתב לה מערכונים, כמו גם ל'רק בישראל' ו'קטן עלינו'] שיש בה סאטירה חברתית פה ושם, אבל ברור שבדרמה האימפקט הוא אחר.

"אני טיפוס די מעורב חברתית ופוליטית. משתדל להיות פעיל עד כמה שאפשר. קרה המקרה והצילומים של הסרט נערכו בקיץ 2011, באוגוסט, בדיוק בשיאה של המחאה החברתית. כמה מחברי הטובים ביותר היו מאוד פעילים במחאה, אבל אני הייתי בצילומים, ומעבר להפגנה השבועית של שבת בערב – והקפדתי ללכת לכולן גם תוך כדי הצילומים – לא יכולתי להיות מאוד פעיל.

"צילמנו חמישה ימים בשבוע משש בבוקר, והיה לי קשה עם זה, כי היתה לי תחושה שהמדינה עשתה פה את המהפכה, ואני לא חלק מזה. אבל אומר לך בכנות שבאיזשהו מקום ניחם אותי שבמהלך האירועים האלה, שמתרחשים ברוטשילד וברחבי הארץ, אני בעיצומה של עבודה על סרט עם איזושהי אג'נדה חברתית. היה לי יותר קשה 'לפספס' את פעילות המחאה החברתית לטובת קומדיה רומנטית למשל. זו נחמה פעוטה, ואני לא חושב שסרט יכול באופן עקרוני לגרום לשינוי חברתי או משהו כזה, אבל לפחות התעסקנו בנושאים חברתיים לא פחות".

איך בעצם התגבש הרעיון לסרט?

"אני זוכר שנסענו על הטוסטוס בקפלן ואמרתי לרונה, 'יש אולי את הסיפור הזה על מה שמכונה בעיתונים אונס קבוצתי או ניצול מיני בבתי-ספר תיכוניים. יש משהו כזה בבית-ספר ההוא שפעם למדתי בו'. וזהו. כך החלטנו. לא היה בריינסטורמינג ולא שעשינו פיצ'ינג של רעיונות זה לזה. אמרנו את זה, ומשם זה קרה.

"כשהיה מועד הגשה לקרן, רונה הביאה איזה דף סופר-ראשוני, שהיו בו דוגמאות לכל מיני מפגשים של בחורה עם בנים, בכמה הרכבים. פה היא רק עם אחד, פה בבריכה עם שניים, ושם במועדון. היא רצתה להרחיב את זה, אבל אמרתי לה, מעולה, בואי נישאר עם זה ככה. זה מספיק. לא צריך יותר מזה. אבל היה מאוד קשה לכתוב ככה, זה כמו לקשור יד וחצי מאחורי הגב.

"הרבה פעמים היינו נשברים והייתי אומר לה, בואי תכתבי עכשיו סרט רגיל. שהיא עם ההורים שלה, חברים שלה, חברות ומורים בבית-הספר. עוד דברים בעולם חוץ מהסצינות האלה. אבל בסוף היינו אומרים, לא צריך את זה, בואי נישאר קלאוסטרופוביים. וזה היה קשה".


שש-פעמים-4-יחצ.jpg
"שש פעמים", צילום: יח"צ

"אין אף סצינה שבה היא פורצת בבכי"

"באיזה משבר בכתיבה נפגשנו עם עורך תסריט שהוא במאי מאוד מפורסם ותסריטאי מצליח בארץ, והוא אמר לנו, זה נורא יפה, אבל חסר כאן משהו. זה רפטטיבי וחוזר על עצמו, אין מבנה של התחלה, אמצע, סוף. אין כאן את כל החוקים שמלמדים אותך בתסריטאות, זה לא מבנה של קולנוע קלאסי, מערכה ראשונה, שנייה ושלישית, המבנה שלו לקוי.

"הוא הציע לנו למשל, למה שאחד מהם לא יתאהב בה? זה יכול להיות נורא מעניין ורומנטי. היינו הולכים הביתה וחושבים על זה ואומרים לו, זה לא הגיוני, זה לא היה קורה ככה בחיים. הוא אמר לנו, אתם לא רוצים לעשות סרט מעניין ויפה? אמרנו לו, כן, אבל בעולם האמיתי אף אחד מהם לא היה מתאהב בבחורה הזו. היא חברתית נמוכה מהם. הוא אמר לנו, אבל אתם לא עושים סרט דוקומנטרי, תכתבו מה שאתם רוצים. לא היינו מסוגלים.

"היה לנו סד כזה כאילו אנחנו מתחזים לסרט תיעודי ואומרים, לפי איך שאנחנו מבינים את העולם הזה, ועל-פי התחקיר שעשינו, אף אחד מהנערים לא באמת היה מתאהב בבחורה הזו. ומהבחינה הזו הידיים של רונה היו קשורות מאחורי הגב, וגם אני כבמאי קצת קשרתי את הידיים שלי. אין אף סצינה שבה היא פורצת בבכי ונשברת, אין רגע שבו המצלמה מתקרבת אל עיניה הגדולות והעצובות וברקע עולים כינורות וזה קורע לך את הלב לראות את זה. אין את כל הכלים האלה. אין אפילו מוזיקה מקורית בסרט, אלא רק מה שהם באמת שומעים בחדר או במועדון".

התסריט מצויד בשפה אותנטית של בני נוער, שהבנתי שרונה ואתה ספגתם כשהסתובבתם בקניונים והאזנתם לצעירים מדברים ביניהם.

"זה יותר ברמת התחקיר של השפה והדיאלוגים, למרות שבסופו של דבר הם לא מדברים כל-כך שונה מאיתנו. גם אני אומר כאילו כל איזה מלה שנייה או שלישית. אני חושב שזה פחות הדיוק לשפתם של בני הנוער כמו זה שהדבר כתוב בצורה מאוד דיבורית, וזה נהדר בעיני. הרגשתי את זה כבר באודישנים. המון שחקנים שהגיעו אמרו: 'וואו, איזה כיף להקריא את הסצינות האלה, זה כל כך קל'. הם ממש רגילים לסצינות שכתובות בשפה פחות דיבורית. אני זוכר אותנו בזמן הליהוק, כשאנשים באים ואומרים את זה, וזה נשמע אמיתי. זה משהו שרונה הצליחה לקלוע אליו בצורה סופר-מדויקת.

"עוד משהו שהקפדתי עליו, והיה לי נורא חשוב, זה לא לחלק את הטקסט לרפליקות, כלומר שאנשים ידברו זה על זה כמו שאנשים מדברים. שאף אחד לא יחכה שהשני יסיים את המשפט כדי להגיד את מה שיש לו לומר. ככה אנשים מדברים בחיים, אבל סאונדמנים יגידו לך, 'אתה לא תוכל לחתוך את זה אחר-כך', ובצדק, אגב. ולכן גם צילמנו בשתי מצלמות, שזו גישה טלוויזיונית".

אבל לא בשתיהן אחז הצלם המצוין שלך שחתום על הסרט, שארק דה-מאיו.

"היתה לנו עוד צלמת, עירית שרביט, שעשתה עבודה נהדרת. ניסינו לתת לה איזשהו חופש. אמרנו לה, צלמי כאילו את מצלמת עכשיו סרט דוקומנטרי. נכנסת לחדר הזה וקורה מה שקורה, כי יש לנו טייקים מאוד ארוכים, ופשוט נסי לתפוס את הכל ושיהיה לי את זה לעריכה. תחשבי שאת סינגל-קמרה בסצינה כזאת ואת צריכה פשוט לכסות את זה טוב, להביא חומר טוב לעריכה. אל תחשבי ששארק עושה כיוון אחד ואת תעשי את הכיוון האחר. אל תשלימי אותו, על תהיי צוות צילום שני שלו, תעבדי כאילו לבד. והיא הביאה דברים נהדרים, והרבה פעמים שארק נכנס לה לפריים, כי הוא גם קיבל את החופש הזה. נתתי לשניהם חופש, ומובן ששארק אחז במצלמה הראשית ועשה מה שבא לו. והיא ניסתה לעשות עוד דברים, וזה באמת יצא טוב".


שש-פעמים-1-יחצ.jpg
"שש פעמים",  צילום: יח"צ


"כשהייתי אומר קאט הם היו מטולטלים"

"כשיצאנו לדרך רצינו לעשות סרט של שש סצינות", אומר גורפינקל. "זו היתה המחשבה. בסופו של דבר בתסריט יש 40–50 סצינות, אבל רובן מאוד קצרות והן לפני או אחרי הסצינה המרכזית של המערכה. בכל אחת משש המערכות יש סצינה אחת מרכזית, שאורכה 10–12 דקות, שזה המון, והיא מתרחשת בזמן אמיתי. כולן צולמו בטייק אחד.

"אף אחד לא חשב שבסוף זה יהיה שוט אחד. זה לא היה אמור להיות סטייל טרקובסקי, 12 דקות דולי וכו'. אני משאיר את זה לגיתאי. היה ברור שזה יהיה ערוך הרבה ואין צידוק שזה יהיה ברצף אחד. אבל במערכה 3, למשל, צולמו 12–15 דקות ברצף אחד, והיתה לזה עוצמה מטורפת, כי מעבר למפגש המיני עצמו, אתה עוקב אחר כל התהליך, מהרגע שהיא נכנסת לחדר, מה שקורה שם, המפגש המיני ועד לאחריו.

"בחיים אירוע כזה הכי מהר שהיה קורה זה בין 45 דקות לשעה וחצי. הוא לא באמת היה קורה ב-12 דקות. אבל מבחינת האנרגיה של השחקנים והאווירה על הסט, הייתי אומר אקשן והדבר הזה היה קורא בחדר, והסאונד-מן והבום-מן והפוקוס-פולר היו מתעדים את הדבר הזה, וכשהייתי אומר קאט הם היו מטולטלים, כאילו הם צפו במעשה אונס שמתרחש מול העיניים שלהם. איבדת לרגע את האווירה של לצלם סרט, בגלל הרצף הארוך שקורים בו כל-כך הרבה דברים.

"גם היה לי מזל, בגלל שבסרט יש שש מערכות שלא חוזרות על עצמן וגם מעט לוקיישנים שחוזרים על עצמם, כך שיצא לי הפקתית דבר שהוא נדיר: לצלם את הסרט כרונולוגית לחלוטין. עבדנו עליו במשך חמישה שבועות. הימים, בעצם בעיקר הלילות, הפכו עם הזמן יותר ויותר אפלים, מעיקים ומדכאים, כמו שהדברים מתרחשים בסרט. זה היה קשה לכולנו, אבל בעיקר לסיון. תחשוב על התהליך שהיא עברה לאורך הצילומים, כשמביאים לה עוד מישהו ועוד מישהו, שגם איתו היא צריכה להתנשק ולעשות דברים. זה היה ממש לא קל".


שש-פעמים-3-יחצ.jpg
"שש פעמים", צילום: יח"צ



"מהילדות הבנתי שלא אוכל להתחרות באבי"

גורפינקל, 37, לקח לפני כשש שנים פסק זמן מערוץ 2, שבו עבד, כדי להתרכז ביצירת סרט קולנוע באורך מלא. אני שואל אותו אם זה תהליך שבא בעקבות תחושה של מיצוי בטלוויזיה. "לא, אני מאוד אוהב טלוויזיה", הוא אומר, "אבל בתור ילד בן 13 שקיבל מתנה לבר-מצווה מצלמת וידיאו [מאביו, הצלם הוותיק דוד גורפינקל, שצילם, בין השאר, את 'חור בלבנה', 'שלושה ימים וילד', 'כל ממזר מלך', 'מצור', 'קזבלן' ו'עיניים גדולות'], רציתי לעשות סרטים. בגיל 21 כבר עשיתי את הסרט הראשון שלי".

בעצם גדלת על קולנוע, היית ילד סטים. בהמשך גם צילמת, בין היתר חלק מהסדרה "אמא'לה". למה בעצם לא נשארת בצילום? אפשר לוותר על זה?

"מגיל שש הייתי על סטים של הסרטים שצילם אבא, על צילום אני לא מוותר, אשמח להמשיך לצלם. מגיל 16 הייתי עוזר צלם. שארק היה עוזר של אבא שלי בווידיאו, ואני הייתי עוזר של שארק, וכך הכרתי אותו, כבר בגיל 19. הייתי עוזר שני בווידיאו ועוזר שלישי בפילם. לא הייתי פוקוס-פולר, לא נגעתי במצלמה, הייתי טוען קסטות צילום, עבודה סופר-מלחיצה. ואיכשהו מהילדות הבנתי שלא אוכל להתחרות באבי. תמיד יהיה לו יותר ותק ויותר ניסיון ויותר כישרון ממני בצילום. ואמרתי לעצמי, אז אני אהיה במאי, אולי זה עדיף.

"אבל אני מאוד אוהב לצלם ולנצח אוהב לצלם. זו באמת מחלה. אני עדיין רוצה לקחת מצלמה ליד, ועשיתי זאת מדי פעם כששארק היה נותן לי לעשות טייק אחד. ב'שש פעמים', משום שהייתי כל-כך קרוב לשחקנים, נראה לי מוזר פתאום ללכת את החמישה-שישה מטרים אחורה ולשבת מול המוניטור. רציתי להיות לידם, להיות קרוב לסיון עם המצלמה על הכתף, להיות חלק ממנה, להרגיש את הסצינה".

מדהים שלא היה לכם אפילו שוטינג-סקריפט(תסריט מצלמה).

"לא, כי מאוד עבדנו על ההעמדות, שהם ילכו וינועו בחלל. אין אף שוט בסרט שתיכננו אותו. ההנחיה היתה שהם יסתובבו בחדר ויעשו את הפעולות שלהם בכוריאוגרפיה מדויקת, לא בפרי-סטייל, תיכננו בדיוק מה הם עושים, ושני הצלמים היו צריכים לעקוב אחרי זה ולתעד את זה מכל הכיוונים".

את סיון לוי הכרת קודם מ"אמא'לה" ואת אביתר מור מ"מסכים", כך שהיו לך פחות בעיות בליהוק.

"את סיון הכרתי כשצילמתי את 'אמא'לה' ואת אביתר כששיחק תפקידון של איזה ביט ב'מסכים'. הוא היה שם איזה חתיך. וכשניסינו לגייס כסף לסרט צילמנו טריילר קצר וביקשתי מסיון ומאביתר שיבואו להצטלם, אבל עדיין לא הבטחתי להם תפקידים בסרט.

"בעקבות הטריילר קיבלנו כסף מהקרן, ולשמחתי הרבה גם משידורי קשת, אז אמרתי להם שיבואו לאודישנים כמו כולם. ראיתי 600 שחקנים ושחקניות, וחזרתי לשניהם, שאותם לקחתי בהתחלה. יצאתי טמבל וביזבזתי עשרה חודשים של זמן, כוח אדם, מלהקות, תחקיר, חיפושים".

אבל באודישנים האלה בטח איתרת את רועי ניק וניב זילברברג.

"נכון. ב-600 האלה התחבאו גם רועי ניק וניב זילברברג המוכשרים בטירוף, וגם עוד לא מעט שחקנים ושחקניות לתפקידים הקטנים יותר. אני נורא גאה בקאסט שחקני המשנה. במהלך האודישנים ראיתי גם בנות 15 ו-16 לתפקיד הראשי, ובפיינליסטיות, בשלוש האחרונות, היתה נערה בת 15 וחצי, אבל לא הייתי מסוגל לגרור נערה בגיל כזה לשחק בתפקיד ראשי בסרט כזה. לא רוצה להתחסד, אבל ברמה האנושית והמוסרית זה נראה לי לא נכון".


"מישהו שינה את החוקים ולא טרח להודיע לו"

"סיון היתה בת 22 כשהסרט הסתיים. כבר לא נערה. זאת למרות שבמקרים שאתה קורא עליהם בעיתונים, למשל אונס הנערה בצפון תל-אביב שדובר עליו לפני שנה וחצי ונמשך איזה שנתיים, לא סיפור של פעמיים-שלוש, אלה היו נערים בני 13 ו-14, לא 16 ו-17.

"יש את זה בכל תיכון בארץ, יש את זה בצבא, הפקידה הפלוגתית. בעבר זו היתה הנורמה. אחד הדברים החזקים במקרה של קצב זה שכשהוא עמד מול התקשורת, הוא באמת הרגיש קורבן. בשכנוע פנימי עמוק הוא חשב שמישהו שינה את החוקים ולא טרח להודיע לו, וזה לא פייר. כאילו, עד עכשיו זה היה בסדר. אז מה קרה פתאום? זה מטורף כשחושבים על זה".

בעבודה עם השחקנים נראה כאילו עבדתם על זה המון והם הגיעו מבושלים לצילומים.

"אחת התגובות שרונה ואני שומעים היא שאנשים חושבים שזו היתה עבודה עם הרבה אימפרוביזציה. אבל האמת היא ששום דבר לא היה מאולתר. כל מלה שהם אומרים היתה כתובה. ממש הכל. עד הוואלה האחרון והכאילו הכי קטן. הכל כתוב. זו הפרטיטורה ששמחתי לעבוד לפיה. לא הייתי צריך להמציא משהו אחר. והשחקנים הצעירים הם פשוט חבורה סופר-מקצוענית והגיעו סופר-מוכנים, ידעו את הטקסטים של כל הסרט בעל-פה עוד לפני יום הצילומים הראשון. הם לא היו צריכים לאלתר כלום, אפילו בחזרות, זה יצא להם נהדר מהפה. שאפו לרונה. היה תענוג לעבוד עם כזו חבורה רעבה ומוכשרת, חבר'ה שתמיד ירצו לעשות עוד טייק, ולא יבקשו תשלום על שעות נוספות.

"אני אולד-סקול בקטע הזה. מבחינתי הצילומים הם כמו פרמיירה של תיאטרון. מה שלא הצלחת להגיע אליו בחזרות, כבר לא יקרה. יש סיכוי של עשרה אחוז שיקרה הקסם הזה על הסט, אבל שחקן שאומר לי, אל תתיש אותי בחזרות, תשאיר לי משהו טרי שיהיה לי לצילומים, אני לא אוהב לשמוע את זה. אני אומר שנעשה את המקסימום שאנחנו יכולים, כמו בחזרות של תיאטרון. בוא נגיע הכי מוכנים, ואם יקרה נס, אז אחלה. אבל אם לא, שזה יהיה מספיק טוב, כי עשינו את המאה אחוז שלנו. בוא נעשה מיליון חזרות, וביום הצילום זה יהיה מושלם".


שש-פעמים-5-יחצ.jpg
"שש פעמים", צילום: יח"צ


"איפה נגעו לה או לא נגעו לה"

אולי לא התכוונת לזה, אבל עשית סרט שמציב תמרורי אזהרה לצעירים וגם להורים שלהם. הסרט יכול היה להיקרא "הנוער" לא פחות מזה של טום שובל. אולי אפילו יותר.

"אפשר היה לקרוא לו 'הנוער' ואפילו 'זוהי סדום', אבל מה לעשות שתפסו לי כברי שני שמות טובים. קיבלנו ביקורות מאוד טובות על הסרט, וזה מחמיא, אבל הרגשתי אצל אנשים תחושה שזה מין סרט חובה כזה, כמו משהו של שעת אפס, שיעור חברה כזה, שחייבים לבוא ולראות. וזה לא כזה סרט. הוא לא סרט הדרכה שבא להגיד, זה מותר, זה אסור, ילדים היזהרו נא. זה לא סרט על כללי חציה בכביש. הוא לא בא ממקום דידקטי ואני גם לא רוצה שיהפוך לסרט הסברה כזה.

"אני גם לא רוצה אנשים שיאמרו, אין לי כוח עכשיו לסרט שיגיד לי מה לעשות ומה לא. אני רוצה שירצו לראות את הסרט מבחירה ולא בכפייה. טחנו לי שהוא כנראה סרט חשוב, בשביל לדעת ולראות זווית אחרת, כי כשמדווחים על המקרים האלה בעיתונות, אז הדיווח מאוד צהוב ומציצני, קצת חוגג על הדידקטיות הסקסיסטית של הפרטים, מה היא לבשה בדיוק ואיפה נגעו לה או לא נגעו לה".

שלא לדבר על איך מתנהלת חקירה של מקרים כאלה בבית-המשפט.


"ברור. 90% מהמקרים האלה לא מגיעים לבית-משפט והמושג אונס שני, שכך נפגעות תקיפה מינית מכנות את הגשת התלונה במשטרה, הוא לא דימוי רחוק מהמציאות. רואים את זה בעדויות, של איזה שאלות איומות מציגים להן החוקרים. על-פי הסטטיסטיקה שמספקים מרכזי נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אחת לחמש הותקפה או הוטרדה מינית. לא אחת מאלף או מאה.

"ועוד נתון מדהים, שמתקשר לעובדה שאין בסרט אלימות פיזית בכלל, שאף אחד לא מכה אותה או קושר אותה או מתעלל בה פיזית – 90% מהקורבנות הכירו את האונס שלהן. כלומר, שזה לא איזה בני סלע שקופץ על הקורבנות שלו בסמטה חשוכה. זה מישהו מהמשפחה או מהחברים או מבית-הספר. ממעגל האנשים הקרוב. זה לא איזה זר מוחלט. וזה אומר הרבה על איזה סוג תקיפות אלה. אני מאמין שחלקן הגדול דומות לאלה שבסרט. שזה ניצול מעמדי, חברתי, פסיכולוגי, לאו דווקא כזה שיש בו כפייה אלימה".


שש-פעמים-6-יחצ.jpg
"שש פעמים", צילום: יח"צ

"המלה 'בהסכמה' הפכה למין מכבסה"

בסרט מתקבל הרושם שהקורבנות היא לא חד-צדדית. לבחורה יש מטרה, וזו הדרך שלה להשיג את זה.


"מה שטרגי בזה הוא שהיא מקבלת על עצמה את התפקיד הזה ואת העובדה שהמיניות שלה זה הקלף האחרון שנותר לה להציע. בעיני החברה כמובן. היא מקבלת את זה בהכנעה טוטאלית ואפילו עובדת עם זה, לצערה. זה טרגי ועצוב נורא לראות את זה. כשאחת הבנות ה'טובות' אומרת לה, 'הוא מנצל אותך', אז היא אומרת, 'הוא לא מנצל אותי, אני מנצלת אותו'. היא אומרת את זה בשכנוע פנימי מאוד גדול. היא לא משקרת להן, היא משקרת לעצמה. היא באמת מאמינה בזה באותו רגע.

"מישהו שמטפל בנערות כאלה, שדיברנו איתו במהלך התחקיר, אמר לנו שאם היינו שואלים גילי כזאת בזמן שזה קורה, מה העניינים או איך החיים, היא הייתה עונה: 'מעולה! זו אחת התקופות הטובות שהיו לי, תקופה מדהימה'. היא לא תגיד, 'אלוהים אדירים מה שעובר עלי', כי המנגנון של הנפש מזהה, בלא-מודע אולי, איזה מקום כל-כך מסוכן שתפלי אליו אם תודי בפני עצמך שמישהו מכריח אותך לעשות משהו שאת לא רוצה.

"מנגנון ההגנה העצמי גורם לך לחשוב שלא רק אף אחד לא מכריח אותי לעשות משהו שאני לא רוצה, אלא אני רוצה אפילו יותר ממה שרוצים ממני. אז היא יוזמת, והיא מתקשרת והיא נעשית יותר פרובוקטיבית ודוחפת את הגבול אפילו רחוק יותר ממה שהבנים ביקשו ממנה".

מה שמזכיר שבפרשה של אייל גולן הבחורות שרואיינו בעילום שם וזהות דיברו על מעשים בהסכמה.

"המלה 'בהסכמה' הפכה למין מכבסה שמדירה לחלוטין מהשיח את הרצון. להכריח מישהו להסכים לעשות משהו שהוא לא רוצה זה סוג של כפייה. בני נוער שראו את הסרט בהקרנות מוקדמות וכעסו עליה ואפילו בנות שאמרו שהיא שרמוטה טענו, 'מה אתם רוצים? היא לא אמרה לא', נגיד עם שבת (זילברברג) במערכה חמש. אז אנחנו אומרים להם: 'היא כן אמרה לא, ואפילו שמונה פעמים במהלך הסצינה'. אז הבנים שואלים, 'אז למה היא לא צעקה?', אז אני שואל אותם, 'זה עניין של ווליום?'. כלומר, 'היא אמרה לא, אבל לא אמרה את זה מספיק חזק? זו הבעיה?!'.

"הורים יוצאים ואומרים שכל בן נוער צריך לראות את הסרט הזה. איכשהו נראה שהם מגלגלים את זה הלאה. הם אומרים שבני הנוער יראו את זה ואז הם יידעו מה לא לעשות. אבל שנייה אחת. למה הדיבור הוא תמיד על הנערה? איפה ההורים שלה? למה הם לא בתמונה? ובוא נזכור שיש כאן גם תוקפים, אבל אף אחד לא מדבר על ההורים של הבנים! אני אשמח שכל מי שבא במגע עם נוער, הורים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מטפלים, מדריכים בתנועות נוער – יראו את הסרט הזה".

ח"כ מרב מיכאלי יזמה הקרנה של הסרט במליאת הכנסת ב-24 בדצמבר.

"מרב היא תומכת של הסרט עוד משלב הראף-קאט, ואני חייב להגיד שחששנו להקרין לה אותו. מצד אחד היה חשוב לנו לשמוע את דעתה, אבל מצד שני חששנו מתגובתה. זה לא מובן מאליו שהיא תתמוך בסרט הזה. אבל היא מאוד אוהבת אותו, חושבת שהוא חשוב ועשתה מעשה בלתי נתפס בעיני: אירגנה הקרנה באודיטוריום בתוך הכנסת שכל 120 החברים מוזמנים אליה. לא בטוח שחברי-הכנסת החרדים יבואו, אבל יש בכנסת הזו מספר שיא של נשים, 27 חברות-כנסת, ואני מקווה שהן יבואו ושגם שר החינוך יהיה נוכח".

למועדי מופעים >

18/12/2013   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע