סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
ריאיון
 
מאת: נחום מוכיח הפוסט-טראומה של ענר פרמינגר
 

 
 
היתה פעם שאמרתי לו בערב יום חמישי, אתה לא יוצא היום. והוא אמר לי, מה זאת אומרת אני לא יוצא? אמרתי לו, זה רק עניין של זמן עד שיהיה הפיגוע הבא. הוא שאל, איך אתה יודע? אמרתי לו, היה עכשיו חיסול בעזה, ואחרי דבר כזה יש פיגוע. חכה קצת. הוא אמר, עד מתי? בסרט היא אומרת: עד שיהיה שלום"
ענר פרמינגר, במאי הסרט המשפחתי "החיים בינתיים", מדבר על החרדות הקיומיות של כולנו


את השגרה הירושלמית של רותי (חגית דסברג) קוטע אירוע דרמטי וטראומטי: היא עדה לפיגוע בשוק מחנה יהודה, ורק בנס לא נפגעת פיזית. כשהיא שבה לביתה, הולכת ומתגבשת אצלה ההכרה שהיא חייבת להגן על המשפחה שלה. בכל מחיר.

והמחיר גבוה: רותי נועלת בבית את עצמה, את בעלה יואל (אייל נחמיאס) ואת שני ילדיה, הבן החייל עופר בן ה-19 ונועה, מתבגרת בת 15 (מתן ותמר פרמינגר), לסוף-שבוע ארוך, מתוח ורווי קונפליקטים. זו המעטפת הסיפורית של "החיים בינתיים", סרטו החדש של הבמאי ענר פרמינגר.

"אורית קימל כתבה את התסריט סמוך לתחילת האינתיפאדה, ב-2002, כשהבן הבכור שלה התגייס לצבא", הוא מספר, "וזה היה קשור כמובן בחרדות שלה מהמצב הזה. ב-2006 היא הראתה לי את התסריט, והרעיון הבסיסי, שאמא נועלת את המשפחה שלה בבית באיזה סוף-שבוע, אחרי שהיא כמעט עוברת פיגוע, היה כבר בדרפט שראיתי. מאוד התחברתי לצורך שלנו לסגור את המשפחה שלנו ולהיות בשליטה. זה מבטא חרדה מנטלית של כולנו באמת – להגן על הילדים שלנו.

"כל אזרח ישראלי כמעט ספג את זה בצורה אחרת, בתקופות שונות, בכל מקום. בדרום היו הקסאמים, בצפון קטיושות ובלב הארץ פיגועים. אבל יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. כולנו שולחים את ילדינו לצבא, ואצל אורית זה התחיל בסיטואציה הזו. זו דילמה כמעט בלתי אפשרית שאנחנו חיים בתוכה. מצד אחד הרצון לסולידריות חברתית וההרגשה שאנחנו צריכים לתת ולתרום כחלק מחברה אחת, ומצד שני, הרצון להגן על הילדים בעודנו שולחים אותם לחזית כל הזמן. כך נראית ההיסטוריה שלנו במאה שנים האחרונות".

   


" היתה הרגשה שאנחנו בין הטיפות כל הזמן "

אז זה בעצם היה הטריגר לפרויקט ?

"זה עובד עבורי, ואני חושב שגם עבור הצופים, בשני מישורים. הראשון הוא המאוד קונקרטי-ישראלי, ההרגשה שאנחנו הולכים בין הטיפות. לאורית קימל ולי יש ילדים באותה כיתה בבית-הספר הניסויי בירושלים. ומ-1995 ועד 2004-5 היתה הרגשה שאנחנו בין הטיפות כל הזמן. אנשים נהרגו ונפצעו בפיגועים מסביבנו. השמש של בית-הספר נפגע באחד הפיגועים, וגם חבר של הילדים שלנו. ואחרי כל פיגוע היתה הרגשה שקרה נס שהילדים שלנו לא היו שם.

"כמה פעמים קרה שהבן שלי היה בבילוי בירושלים והיה פיגוע, והוא מצלצל הביתה ואומר, לפני דקה יצאתי מבית-הקפה ששם היה הפיגוע. היתה גם פעם שאמרתי לו בערב יום חמישי, אתה לא יוצא היום. והוא אמר לי, מה זאת אומרת אני לא יוצא? אמרתי לו, זה רק עניין של זמן עד שיהיה הפיגוע הבא. הוא שאל, איך אתה יודע? אמרתי לו, היה עכשיו חיסול בעזה, ואחרי דבר כזה יש פיגוע. חכה קצת. הוא אמר, עד מתי? בסרט היא אומרת: עד שיהיה שלום. כי היא מאבדת כל שיקול רציונלי. אני אמרתי לו, עד הפיגוע הבא. חכה, זה עניין של יום-יומיים, יהיה פיגוע ואז תוכל לצאת עד החיסול הבא. ובאמת אחרי יומיים היה פיגוע והוא לא יצא מהבית יומיים".


ענר-פרמינגר-יוני-זינדל.jpg
ענר פרמינגר מאחורי הקלעים, צילום: יוני זינדל

יש כאן במקביל גם עניין של דינמיקה משפחתית בנסיבות לא טבעיות.

"ברמה אחרת יש פה משהו שבעצם מדבר לאזרחים בניו-זילנד, שבכלל לא יודעים מה זה פיגוע. אני מדבר על הפנטזיה של מה היה קורה אם היינו כל המשפחה ביחד, בלי האייפונים והטלפונים ובלי האינטרנט, פשוט משפחה ביחד. כלומר, יש פה דינמיקה משפחתית במשך 48 שעות.

"זה גם אותי מאוד מעניין, כי זו פנטזיה שאנחנו בחיים לא ממש יכולים לממש. פעם בכמה שנים, כשהמשפחה באמת יוצאת לאיזה טיול בחו"ל, אז פתאום אנחנו ביחד ומתנתקים. ולכן לא משנה פיגוע לא פיגוע, משפחה סגורה ביחד זה נורא מעניין. והסרט הזה נע בין שני המישורים האלה, וכך גם הנחיתי את השחקנים".

"החיים בינתיים" נתפס כאישי גם משום שאתה משתף בו את הילדים שלך.

"העבודה עם הילדים היתה מבחינתי מאוד ברורה מההתחלה. אני חושב שהם באמת שחקנים טובים. אני מכיר אותם, רואה את הניואנסים של הגוף והקול שלהם. הבן שלי באמת שחקן, בראשית דרכו, ראיתי אותו כבר בתיאטרון. אבל הבת שלי לא רצתה להיות שחקנית ומאוד חששה בהתחלה. אמרתי לה, אני יודע שאת טובה. אבל באמת היה לי חשש שהיא לא תעמוד בעומס ותיווצר בעיה על הסט.

"באופן מפתיע, מה שקרה היה פנטסטי. שני הילדים שלי היו מאוד רגועים והשרו עלי רוגע. היה לי חשש איך מערכת היחסים בינינו תשפיע עליהם ואיך אוכל לגרום להם לשחק טוב, אבל מהר מאוד בחזרות נוצרה אווירה של משפחה. ככלות הכל הם לא היו צריכים לשחק אחים – הם אחים, כך שהדינמיקה הזו שבין אחים הייתה קיימת כבר. השתמשתי בזה כדי להדריך אותם, וזה מאוד עזר. דבר נוסף הוא חומרים ארכיוניים אמיתיים של המשפחה שאני משתמש בהם. צילומים של הילדים שלי עשר שנים קודם וחמש שנים קודם. וזה לא לקחת ילדים אחרים שדומים להם ולצלם אותם. זה הדבר עצמו. ולכן רואים את שינויי הזמן עליהם כמו בסרט תיעודי".

"
הרצון הזה של אמא לשלוט בגורל הילדים שלה"

ומולם הצבת שחקנים מקצועיים, חגית דסברג ואייל נחמיאס.

"גם במקרים שלהם היה לי חומר ארכיוני מלפני שנים. אייל שיחק אצלי ב'הגרעין הקשה' [סרטו העלילתי באורך המלא השני של פרמינגר]. הוא משחק שם חייל, ובקטע שבו הוא ישן בבית ואשתו מסתכלת עליו, היא נזכרת איך הוא היה כחייל, ואני מראה שוט מ'הגרעין הקשה', שצולם ב-1999, ובנוגע חגית, שילבתי קטע מ'גולם במעגל' (סרטו העלילתי הארוך הראשון), מלפני 17 שנה, מ-1993, שאותו הכנסתי בקטע שבו היא מסתכלת על עצמה במראה. חומרי הארכיון האלה איפשרו לי לעשות משהו שהוא די לא שכיח בקולנוע, להראות קטעי ארכיון אמיתיים".

אבל לא בגלל זה בחרת בהם.

"בחרתי בהם כי הם שחקנים נפלאים ואני אוהב לעבוד איתם, ויש לי גם כימיה איתם, פועל יוצא של העבודה המשותפת בינינו. חגית ב'גולם במעגל' היתה ילדה שיש לה אמא חרדתית, ניצולת שואה. כאן האמא היא טיפוס חרדתי, וקיים כאן ברקע העניין של השואה במובן זה שאנחנו מדינה טראומטית, כך אני רואה את זה, אבל לא בגלל מלחמה מסוימת, אלא כתוצאה של ההיסטוריה של 100 השנים האחרונות. ולשואה יש חלק גדול בכך, ובכלל בתולדות הציונות כל דור הוא בן של הורים מטראומה אחת והופך לטראומטי, אבל נכנס כבר לטראומה אחרת. גם ההסתגרות הזו בבית היא פועל יוצא מכך לדעתי. אז חגית היתה בת לאם ניצולת שואה ב'גולם במעגל', וכאן היא עצמה האם החרדתית".

החיים-בינתיים-רוני-קצנלסון03.jpg
"החיים בינתיים", צילום: רוני קצנלסון

חגית היא באמת הדמות המרכזית שכל הסרט רובץ על כתפיה. איך עבדת איתה על הדמות הפוסט-טראומטית מחוויה קרובה מאוד?

"חגית היא שחקנית אמיתית, וברגע שסיפרתי לה על המקומות הפנימיים אצלי שמהם בא הסיפור הזה, היא מאוד הבינה מה זה בשבילי. ומובן שלשחקן יש את עולם החוויות האישי שלו, והיו לה בקלות הסיפורים האישיים שיכלו לחבר אותה לסיטואציה. היא מאוד מכירה את הנושא של פוסט-טראומה מהבית, מאבא שלה שחי חי את הפוסט-טראומה של השואה, והיא גם יכלה להתחבר לרצון הזה של האמא לשלוט בגורל הילדים שלה.

"דיברנו על הדברים האלה, ויש לה את הטכניקות שלה להרכיב את הדמות. כך שעבדנו בשני מישורים. האחד, עניין הטראומה המיידית כתוצאה מהחשיפה לזוועות הפיגוע, והשני, הכאן ועכשיו, מערכות היחסים שלה עם בעלה וילדיה".

כשצופים בסרט, ברור שהיה לך חשוב למקם אותו בתקופת זמן ספציפית. האם רואה בטלוויזיה, למשל, את ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט מדבר במקום הפיגוע.

"אני מאמין בכך שסרט צריך להיות מאוד קונקרטי, לוקאלי ומדויק, ובהחלט היה לי מאוד חשוב להתייחס לטראומה ספציפית. הפיגוע בשוק מחנה יהודה היה מכונן בכל הקשור לאירועים כאלה בירושלים והיה מאוד טראומטי. השוק הוא מקום מקסים מבחינה ויזואלית, מקום חפץ חיים, והייתי חייב להראות אותו לפני הפיגוע, איך החיים שלנו יכולים להיות יפים וצבעוניים ללא הדברים האלה. ומול זה פתאום הכל בבת אחת מתפוצץ והופך להרס וחורבן. ואיזו צלקת זה משאיר בנו".

רובה במערכה הראשונה שלא יורה בשלישית

"חשוב היה לי להראות מציאות מאוד ריאליסטית, והסברתי את זה גם לשחקנים, שהאמא עושה פעולה מאוד קיצונית, לא ריאליסטית במובן הזה שבמציאות אף אחד לא עושה את זה. ולכן היה לי עניין כל הזמן לנוע בין ריאליזם לסוריאליזם, בין משהו מאוד קונקרטי לבין משהו שבמובן מסוים כמעט אבסורדי. מטורף. וזה מבטא את הטירוף שבו אנחנו חיים.

"בנוגע לפיגוע, היה לי חשוב לצלם אותו איך שאני רוצה, ומצד שני להשתמש בחומרים ארכיוניים, כדי להראות שזה לא משהו שבדיתי מלבי, אלא שזו המציאות שלנו. זו הרי הפקה דלת תקציב, היא נעשתה כמעט בהתנדבות, אז השאלה היתה אם להראות את הפיגוע עצמו, כשהוא קורה. בדראפט הראשון של התסריט ראו אותו רק בטלוויזיה, וזה היה נורא מפתה להשאיר אותו כך, כמשהו שרואים בטלוויזיה ואנחנו שומעים שהאמא היתה בקרבת מקום. אבל התעקשתי להראות את הפיגוע. יומיים לקח רק לתכנן אותו, וזה היה החלק הכי יקר בסרט, שהיה כרוך מעבר לביצוע הפיצוץ וכל השאר גם בהבאת הרבה ניצבים".

החיים-בינתיים-רוני-קצנלסון01.jpg
"החיים בינתיים", צילום: רוני קצנלסון


בקטע שלפני כן אתה שותל כמה רמזים. למשל שהאשה יושבת וצייר רחוב מעלה על דף ציור את דיוקנה, והיא נפרדת ממנו בנשיקה על השפתיים, ולאחר מכן מבינים שהיחסים שלה עם בעלה מעורערים ואפשר להניח שזה היה מישהו שאיתו היא מנהלת רומן מחוץ לנישואים. ולאחר מכן היא רואה גבר בחליפה שחורה שנראה לה חשוד, מפגע פוטנציאלי.

"אלה שאלות שהייתי רוצה שהצופה ישאל, אבל יעשה את ההחלטות שלו בעצמו. הזר החשוד כמפגע, ומתברר שהוא לא, כי המפגע התאבד, מייצג את החרדה שלה. צ'כוב דיבר על רובה שרואים במערכה הראשונה ויורה בשלישית, אז כאן יש רובה במערכה הראשונה שלא יורה בשלישית. חושבים שהוא יבצע את הפיגוע, והוא לא. וזה בכוונה, כי בסופו של דבר אנחנו כל הזמן חיים בחרדה, וזה העניין של הפוסט-טראומה. גם כשאין פיגוע אנחנו חושבים שיהיה וכל אחד נראה בעינינו כמפגע. בכוונה גם בחרתי לא רק שחקן יהודי, אלא גם כזה ממוצא פולני, כי בהקשר של פיגוע כולם חשודים.

"רציתי גם להדגיש את העניין שבדרך כלל אנחנו לא מכניסים את הערבי, ורק מספרים את הסיפור שלנו. וכשאנחנו כן מכניסים אותו, אז זה בהתנשאות. והשאלה היא אם אנחנו כיהודים יכולים באמת לספר את הסיפור של הפלסטינים. ב'עג'מי' וב'חמש מצלמות שבורות' ניסו ליצור פרויקטים שבהם גם יהודי וגם ערבי מספרים יחד את הסיפור, אבל כאן אני במאי יהודי והתסריטאית יהודייה, ואנחנו יכולים לספר את הסיפור רק מנקודת ראות של יהודי.

"העניין הוא להגיד ולהדגיש שזה אמנם סיפור מזווית הראייה שלנו, אבל יש גם צד שני, והנוכחות של הזר מבטאת אותו. וכשהמשפחה כלואה בתוך הגטו שהאם יצרה, הערבי לכוד במכונית שלו במחסום. כלומר, בואו נזכור שיש גם צד שני. זו היתה הדרך שלי להציג את זה, תוך כדי מחשבה מתמדת על כך שזה יומרני לנסות לייצג את הצד השני. עם זאת אני גם מקדיש את הסרט בסוף לארבע מיליון אמהות, יהודיות ופלסטיניות.

"לגבי הנשיקה עם הצייר, הרי גם לאב יש מישהי שהצופה שואל, האם היא מאהבת שלו? מבחינתי, יש כאן רמזים, אבל אולי זו רק פנטזיה. אני רוצה שהצופה יחליט בעצמו. אתה אמנם משאיר לצופה דברים פתוחים, אבל בבניית הנארטיב עם השחקנים – הם עצמם יודעים. עבורם זו לא פנטזיה. השחקן חייב לדעת. גם כשאתה משאיר את זה פתוח עבור הצופה, אתה מוכרח לעשות בחירה עבור השחקן. לאייל, השחקן, אמרתי שיש לאבא באמת מאהבת. ואילו לחגית, האמא, אמרתי שאין לה באמת רומן מחוץ לנישואים עם הצייר הזה, אבל כן יש איזו פנטזיה לא ממומשת".

"
כל במאי עושה את הסרטים שהיה רוצה לראות"

האם מונעת מהמחשבה שהיא עושה משהו טוב, אבל נוצר משהו לא טוב. כאוס בבית שהולך ומידרדר.

"זה בדיוק מה שרציתי. זה העניין. מצד אחד, האם האמא נורמלית? מצד שני, ייתכן שהיא הנורמלית היחידה. אבל אנחנו חיים במציאות לא נורמלית, ודבר כזה לא יכול לעבוד במציאות. למה שהיא עושה יש מחיר, שהיה יכול להיות הרבה יותר כבד ממה שקורה. ומישהו משלם את המחיר. השאלה היא מי".

איך הצלחת ליצור דרמה שלא תשעמם את הצופה, כשאתה מצלם כמעט אך ורק בתוך דירה?

"זה היה אחד האתגרים הגדולים באמת. במאים גדולים ודגולים ממני עשו את זה. היצ'קוק ב'חלון אחור', פולנסקי ב'הדייר' וב'הרתיעה' ועוד ועוד. השאלה באמת היתה אם לצלם הכל בדירה, או שצריך גם חוצים. מבחינת קונספט, ייתכן אמנם שלצלם רק פנימים יוצר קלסטרופוביה, אבל לפעמים אם אתה משלב גם חוצים, הקלסטרופוביה מוגברת יותר".


החיים-בינתיים-רוני-קצנלסון02.jpg
"החיים בינתיים", צילום: רוני קצנלסון


איך עבדת עם הצלם על מציאת די זוויות מעניינות לכיסוי כל סצינה, שיהיה לך חומר לעריכה ושהסרט ייראה דינמי?

"זו באמת היתה בעיה קשה ומורכבת, אבל מצאנו דירה מתאימה, שאותה קיבלנו בחינם לחודש, כי לא היה לנו כסף לשכור דירה. אבל לפני כן ראינו המון דירות, ובסופו של דבר, למזלנו, לדירה שקיבלנו היתה ארכיטקטורה מאוד מעניינת, כך שיכולנו למצוא זוויות שונות ומעניינות. את החוץ צילמנו מדירה אחרת, והשילוב של הכל היה מאוד מורכב".

פרמינגר, 58, דוקטורנט בקולנוע ובוגר מוסדות לימוד שונים בארץ ובחו"ל, פעיל מאוד ביצירת קולנוע ובהוראה בתחום. ברקורד שלו סרטים רבים, עלילתיים ודוקומנטריים, קצרים וארוכים. אלא שבתחום הפיצ'רים העלילתיים מאחוריו רק שלושה סרטים, שיש פסקי זמן לא קצרים בין אחד לאחר.

"לעשות סרט בארץ לוקח המון זמן", הוא אומר. "זה נכון לסרטים מצליחים ופופולריים, וגם לכאלה שלא. לוקח כמה שנים עד שאתה עושה סרט. עשיתי שלושה סרטים עלילתיים ארוכים, ויש לי בערך 13 תסריטים גמורים ומוכנים, שאם יהיה לי כסף, אני מחר יכול לצאת להפקה, שנה אחרי שנה. בעצם על כל תסריט שהצלחתי לממש קיימים עוד ארבעה שלא הצלחתי. ולכן אני מחפש כל הזמן לעשות כמה דברים במקביל.

"אני עושה סרטים תיעודיים וחוקר קולנוע, וכמובן שאם היה קל יותר להשיג כסף, הייתי עושה יותר סרטים עלילתיים. עם זאת, האם הייתי מוותר בשביל זה על עשיית סרטים תיעודיים או על ללמד או על להיות חוקר קולנוע? התשובה היא שלא הייתי מוותר. מבחינתי אלה שלושה תחומים של אותה ישות. אני גם כותב מאמרים בתחום, והדברים האלה מרתקים אותי ולא הייתי רוצה לוותר עליהם".

"החיים בינתיים", כסרט פוסט-טראומה, הוא לא ממש חביב קהל, וככזה הוא אולי לא בדיוק מושך הרבה צופים לבתי הקולנוע.

"מצד אחד, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט הזה, או כל סרט אחר שאני עושה. מצד שני, אני לא יכול לעשות סרט על-פי ההנחה מראש של מה הקהל יאהב. אבל כאמור, הייתי מאוד שמח ומאושר אם קהל רב היה נוהר לסרט שלי. אני רואה סרטים של קישלובסקי ואטום אגויאן ונהנה מהם, למרות שהם משרים מועקה בלב. אלה סרטים שאותי מטלטלים, ואני מניח שכל במאי עושה את הסרטים שהיה רוצה לראות. ואני מאוד מקווה שהסרט הזה כן יגיע לקהל רחב".

למועדי מופעים >

30/12/2013   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע