סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח החיים על פי חכים
 

 
 


את נוכחותה המרשימה של אסנת חכים ניתן לראות כעת בשני סרטים: "דמיונות", בו היא מככבת בדמות מורכבת, ו"החשוד האחרון", שבו הופעתה שולית הרבה יותר. בריאיון אישי היא מדברת על הילדה החריגה מכרמיאל שהשתנתה והתבגרה (אבל רק קצת), על עבודתה הקולנועית, ועל היחסים עם החבר, שלומי שבן.

שחקנית מוכשרת מאוד ומאמי אמיתית

לפני שאני נפרד מאסנת חכים, היא תוקעת בי את עיני השקד הגדולות והחודרות שלה, מייעצת לי עצה חברית-אימהית, להוריד את מינון העישון (צודקת) וכמעט מתנצלת על זה שהיא "אוהבת לדבר". זה בסדר גמור, אני אומר, ומודה למי שצריך להודות על כך שהיא לא הייתה מהמקרים האלה שצריך לדובב אותם כמו בחקירת משטרה, וגם אז לקבל סדרת משפטים קצרה ולקונית. התמזל מזלי לפגוש לא רק שחקנית מוכשרת מאוד אלא גם מאמי אמיתית.

יפה, נראית צעירה מגילה (29) , וכשאני אומר לה את זה היא משתוממת. "באמת? לא, כבר רואים, כבר רואים. אבל טוב שרואים, כי לכל גיל יש את היופי שלו. וכמובן שיותר קל לי להגיד את זה בגיל 29, מאשר בגיל 55, אבל אני מניחה שזו תהיה ההשקפה שלי גם אז".

אנחנו נפגשים בבית קפה במרכז תל-אביב. בחירה שלה, שיהיה לה נוח, היא גרה ליד, בדירה שכורה, עם החבר שלה, שלומי שבן. הסרט "דמיונות", בכיכובה הסכיזופרני טורד השלווה, מרצד כבר כמה שבועות על המסכים, והשבוע עלה עוד מוצר קולנוע שחכים מופיעה בקרדיטים שלו, "החשוד האחרון" (בימוי: אריק לובצקי ומתי הררי). זו העילה הרשמית למפגש, למרות שנוכחותה בו קצרה למדי (רואים אותה על המסך למשך דקות ספורות בלבד ובקושי יש לה רפליקות). בהחלט תפקיד קטן, בטח בהשוואה ל"דמיונות", ולרבים מסרטיה הקודמים, כמו "אהבה קולומביאנית", "חוכמת הבייגלה" ו"בית"ר פרובאנס".

"אני אוהבת תפקידים קטנים"

- אמנם אומרים שאין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים, אבל בכל זאת, למה בחרת בתפקיד פעוט שכזה?

חכים מבקשת לדייק. לתפיסתה, החלק השני של התובנה לא אוכל. "אין תפקידים קטנים. נקודה", היא אומרת. ב"החשוד האחרון", על פי ספרו של חיים לפיד, היא מגלמת את שירה, אחותה של הגיבורה אווה (אוראל טימסית). אווה שקועה עד צוואר ברומן סוער ומטלטל עם איש המשטרה ברזניץ (שמיל בן ארי), הנשוי לרותי (רותי נבון). אווה מעוניינת להשתחרר מהקשר איתו, אבל ברזניץ נעול עליה אובססיבית, ובקביל לרומן איתה, שעולה לו בבריאות, הוא מנסה לפענח פרשת רצח מורכבת, מסובכת וחסרת פשר לכאורה. בקאסט של "החשוד האחרון" גם ציון ברוך (איש "מה קשור" בתפקיד קולנועי ראשון, שמביא איזו רעננות וכמה קומיק רליפים נדרשים למסך), רותם זיסמן וחיים זנאתי.

נכון לזמן המפגש, חכים עדיין לא ראתה את העותק הסופי של הסרט, אבל יודעת שהתפקיד שלה היה גדול יותר, וכנראה קוצץ בעריכה. נו הארד פילינגס מצידה. "אני אוהבת תפקידים קטנים", היא אומרת. "האחריות במקרה כזה היא לא על הגב שלך, אז אתה יכול להיות חופשי יותר. גם מבחינת עצמך וגם מבחינת הבמאי. זה נותן לך חופש לזוז, לנוע, וליצור מארג מאוד אישי. הרבה יותר מתפקיד גדול...

"אתה יודע מה, אני חוזרת בי, לא יודעת אם הרבה יותר מתפקיד גדול, אבל אפשר להביא את עצמך לאותו ביטוי ומיצוי. אני יכולה להגיד לך שגם ב`אהבה קולומביאנית`, התפקיד של נגה שעשיתי היה קטן. בהתחלה הציעו לי לעשות תפקיד אחר, גדול יותר, אבל דווקא משהו בנוגה דיבר אלי. תפקיד עם בשר, עם דמיון, יכולתי לעשות בו מה שרציתי. זה היה כיף כי יכולתי לקחת אותה למקום כפייתי כזה. היה משהו מרגיע בזה שאו.קיי, אני הולכת לעשות משהו קיצוני עם נגה, אבל זה בסדר כי זה קטן, זה לא יימשך כל הסרט. אלה הבלחות מסך קטנות כאלה. כמובן שאני מאוד אוהבת גם תפקידים גדולים, אבל בשני המקרים אלה אנרגיות אחרות".

"כשחקנית בראשית דרכה - יש מה להתבונן על שמיל בן ארי"

- תאפייני את הדמות של שירה ב"החשוד האחרון"

"שירה היא האחות שקשה לה יותר. אווה היא המוכשרת, זו שנראית כמוצלחת, נורמלית ומושכת יותר. אני חושבת שיש משהו בשירה שרצה להיות כזה, אבל ממש לא הצליח. היא רצתה להיות מוכשרת נורא, ציירה כמה ציורים אבל ידעה בתוך תוכה שזה רע, וגם אמרו לה שהיא לא מוכשרת. היא רצתה להיות מגניבה, אבל תמיד הייתה צורמת מדי. וזה כואב שיש לך אחות מוכשרת ליד. צורב בבשר ממש. יחד עם זאת יש בשירה איזו ידיעה פנימית בתוך תוכה שהיא בסדר. ויש לה עוד ידיעה פנימית, שבתוך תוכה אווה לא בסדר. אווה לא ממש שפויה ממש, היא קיצונית מדי ובגלל המקומות האפלים בנפשה גם לא תצליח באמת. אני חושבת שהידיעה הפנימית הזו של שירה לגבי התובנה הזאת, נותנת לה כוח לעמוד מול אווה, כוח שעוזר לה גם להיות חברה שלה. זה לא ממש הגיוני שאם אתה רק סובל ממישהו ומתקנא בו, אתה יכול להיות חבר שלו".

- איך התחברת לאריק לובצקי ומתי הררי, ראית את "בלאק ג`ק" שהם עשו ושיצא בשנה שעברה?

"לא ראיתי את `בלאק ג`ק` , אבל המפגש שלי עם אריק ומתי היה כיפי ויצר דיאלוג עבודה פורה ויצירתי. אריק יכול להתווכח איתך שעות כי הוא מאמין במשהו, והוא מתווכח בשביל הוויכוח, כדי שהוא יניב עוד ועוד תוצאות ויקלף עוד ועוד שכבות. העבודה איתם הייתה מאוד מהנה, למרות שהיו לי רק שלושה ימי צילום. לא חוויתי את הסט ממש, כי הייתי רק אורחת לשנייה, אבל זו הייתה חוויה מאוד נעימה. זו חבורה כזו. יש איזה חבר שבא ועושה את הקייטרינג, ואיזה חבר מפיק בפועל. זו מין חבורה כזו, מאוד מצחיקים".

- יצא לך לעבוד בשני סרטים עם שמיל בן ארי. מה דעתך עליו?

"ב`אהבה קולומביאנית` לא היה בינינו מפגש על הסט או על המסך, וב`החשוד האחרון` נפגשנו לסצינה אחת, והייתי מעדיפה שיהיו עוד. יש מה להתבונן עליו, כשחקנית בראשית דרכה – כן, דווקא כיף לי להגיד את זה על עצמי, אני מרגישה שזה מרזה אותי – הוא מסוג השחקנים שעצם נוכחותם עושה את זה. הוא לא עושה הרבה, אבל הוא נוכח. ועם השנים אני מרגישה שיש בו משהו הכי נכון לשחקן קולנוע, ושזה משהו שאני יותר ויותר מטמיעה בתוכי וחוזרת אליו".

"שחקן טוב מביט פניהמ אל תוך עצמו"

ב"דמיונות", סרט הבכורה של סער הלחמי ונמרוד עציון קרן, היא מגלמת בחורה שהדמיון והמציאות מתערבבים בעולמה המפוצל, והיא מפנטזת שהיא כוכבת סרט ושכל הדמויות בחייה הם שחקני המשנה בהפקה של חייה. עם התפתחות העלילה מצבה הולך ומדרדר, ומערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה מסתבכים.

- איך התחברת לדמות תמי הסכיזופרנית?

"התחלתי לחקור מה זו סכיזופרניה, התעניינתי בצלילים ששומעים, בפרנויות שיש, ובזהויות המרובות, והגעתי למשמעות הפסיכולוגית של המחלה הזו, בעיקר משיחות עם רופאים. אבל כשהגעתי מצוידת בידע הזה, הבמאים הסבירו לי שזה לא זה, שזו `סכיזופרניה פואטית`. ומהר מאוד גיליתי שהמונח הזה, סכיזופרניה פואטית, נותן המון חופש לייצר מחלת נפש חד פעמית על המסך, שלא תמצא אותה בשום מקום אחר ברפואה.

"ואז התחלנו לגלות שזה לא לגמרי פיצול נפש, זה יותר פיצול מציאות. פיצול נפש זה שאתה נכנס לאישיות אחרת, וכאן זו אותה דמות עם פיצול מציאות, היא קופצת לממד אחר של נסיבות. רופאים נותנים תוויות מאוד ברורות למחלה, ואני חושבת שיש משהו מאוד נכון בהגדרה של שני הבמאים, להגיד שאין פה שום דבר מוחלט. זה חי ומשתנה, ומוליד וממציא את עצמו, כמו החיים. כשחקנית זה יכול מאוד לבלבל, כי חושבים במושגים של גבולות ברורים ומסגרת ברורה של דמות והיחסים שלה, כך שבתוך המסגרות הברורות שנבנו, תוכל לנוע בחופשיות. אני חושבת שבסוף זה נהפך, התארגן והתעצב לאיזה משהו אחד".

- בבניית הדמות, ניסית להתחבר גם לאיזה משהו פנימי מעורער אצלך?

"לא היה צורך. בכלל. זו לחלוטין לא מחלה שאני צריכה לזהות אצל מישהו. זה לחלוטין לא מדבר על המקום הזה. משהו עצמאי. יש משפט של איליה קזאן, שאמר שאם אתה רוצה להיות שחקן באמת טוב, אז אל תשחק אלא תסתכל פנימה לתוך עצמך, ושם תראה את כל התכונות והמרכיבים הרגשיים שקיימים באנושות. ואם באמת תעיז ותהיה אמיץ כדי לרדת למטה ולהוציא את מה שאתה צריך לתפקיד הזה, תוכל לעשות כל דמות, החל מבלאנש וכלה בליידי מקבת. ואני באמת מאמינה שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו יש את שלל התכונות, והשאלה היא אם אנחנו מספיק רגישים ולהיות אמיצים כדי להסתכל פנימה ולראות".

"אני לא יכולה כרגע לברור תפקידים"

- יש לך כבר גלריה עשירה של דמויות.

"אפשר עוד".

- בשנים האחרונות את עושה הכל, כולל טלנובלה ("אהבה מעבר לפינה"). את לא בררנית בבחירת הפרויקטים שלך.

"חשוב לי לעשות. נקודה. כשיש לי אפשרות פיננסית לדחות פרויקטים אז אני עושה את זה. ואחרי הרבה שנים שתוך כדי ההתבטאות במשחק עבדתי גם במלצרות והייתי ברמנית, ועשיתי עוד עבודות, אמרתי לעצמי חלאס, תעשי מה שיש ומה שמציעים לך. אני לא יכולה כרגע לברור. אני מאמינה אמונה עזה שמהר מאוד אוכל לברור מחדש את העבודות שלי ואבחר בקפידה. זה עוד לא השלב. עוד מעט. ב`אהבה מעבר לפינה` למדתי שם כל מיני דברים חדשים שלא ידעתי, הקשורים בעיקר לתקתוק מהיר ויעיל של הפקה, אבל זה בא בעיקר מהמקום הפיננסי. אני צריכה להתקיים, צריכה לשרוד בעולם הזה. יש שכר דירה שאני צריכה לשלם. וזו התעלמות לא להתייחס למה שהחיים דורשים ממך".

"רגע של הנעורים שלי"

הביוגרפיה של חכים כוללת, כידוע, את בית הגידול בחממתה התרבותית של אם חד הורית בכרמיאל. האב נטש לקנדה. חכים התאימה להגדרה של מה שאני וחברי ללימודים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב כינינו, אפרופו סרטי הסטודנטים שנעשו שם אז - "אלמנט בודד בחברה מתנכרת". היא גדלה (עם אחותה) על ערכי תרבות קלאסיים, במעין בועה. מהר מאוד נפשה ערגה אל הכרך הגדול, וכבר בגיל 14 ביצעה מעבר דרמטי הדרגתי לתל-אביב, לשם הרגישה הרבה יותר מחוברת. בסופו של דבר בוצע המהלך הסופי, ההשתקעות בעיר הגדולה, לימודים ב"תלמה ילין", מחול בעיקר, עד שמלהקת של הסרט "סיפורי תל-אביב" קלטה אותה, והשאר - כמאמר הקלישאה – שייך להיסטוריה.

- את מזהה בך עדיין שרידים מאותה ילדה גלילית חסרת מנוח שברחה לתל-אביב?

"פחות ופחות. זה משתנה. אתה יודע, היו לי לפני כמה חודשים כאבי בטן מאוד מאוד חזקים. טיפל בי במסירות איזה רופא, ונרגעתי שם אחרי איזה שעתיים-שלוש עם מלאן בדיקות, עניינים, צילומים, ממש עליסה בארץ הפלאות. והכל היה בסדר, ברוך השם. הרופא כל כך עזר לי, היה כל כך רציני ושלח אותי לבדיקות האלה והאלה והאלה. כל כך היה בסדר וענייני. ולפני כמה זמן ראיתי אותו במקרה ברחוב, יושב בבית קפה. ואז יצאה לי צרחה כזו באמצע הרחוב, `הרופא שלי`. ורצתי אליו וקפצתי עליו ונישקתי אותו ואמרתי לו תודה, ושאני זוכרת אותו לטובה. והמשכתי לדרכי".

- והשארת אותו המום.

"השארתי אותו המום, ואת החברים שלי המומים ואת שלומי (שבן, החבר) המום. פשוט בהלם. `מה קרה לך, את הפחדת אותו, את הבעתת אותו`. אני לא זוכרת אם אמרתי את זה באותו רגע, אבל זה היה רגע של הנעורים שלי ממש. חסרת מעצורים, מלאת אנרגיה. פעם זה היה הרבה ככה. הייתי אימפולסיבית מאוד. היום זה עוד קורה, אבל הרבה פחות. אם פעם הייתי הולכת עם חברה שלי ברחוב, עם ספרים על הראש, ועושות דאווינים בסטייל של דוגמניות, אז היום זה כבר לא קורה. חבל... כבר יצאתי מזה. אבל אני יכולה עדיין לרקוד עם חברות ולצאת לרחוב ולהמשיך לרקוד. זה קורה".

"היה לי חזון משל עצמי מגיל נורא צעיר"

- יש לך עוד חברות מכרמיאל?

"חברה אחת, מכיתה ב`. היא יצאה משם אבל חזרה לשם וקנתה שם בית. אני מעריכה את הדרך שלה ואת הבחירות שלה, אישה כל כך נבונה ומסודרת במוח. אבל אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת לגור שם".

- נתת לעצמך אי פעם דין וחשבון אמיתי, איך יצאת מכרמיאל כנטע זר, כדמות חריגה? אני מניח שרוב בנות המחזור שלך משם נשואות, חלקן בטח עם כבר עם כמה ילדים.

"כן. אני די האחרונה שנשארה רווקה וסוררת. כבר כשהייתי בת 17 או 18, חצי מהן היו כבר היו נשואות ובהריונות מתקדמים. אולי אני קצת מגזימה, אבל לא בהרבה".

- איך בעצם התפתחה החריגות הזו שלך במקום שהוא פרובינציאלי, בסך הכל?

"בסך הכל? מאוד! אני חושבת שאמא לא תודה בזה, אבל זה המון השקפת העולם שלה. אני זוכרת שעברנו לבניין כזה צבעוני, עם המון אנשים, מרפסות שונות עם המון בגדים. ואמא הייתה בחרדה, שייצאו לה ילדות בבוניות, שלא יידעו עברית, שלא יקראו ספרות, שלא יהיו מנומסות. אז היא הייתה עוד יותר נוקשה בעניין הזה, היא בראה איזו אוטונומיה בתוך הבית שלנו: הרבה מוזיקה קלאסית, הרבה תרבות, שירה. אני חושבת שמשם זה התחיל. הייתי ילדה מאוד חנונה, הייתי מצטיינת בהכל, פרפקציוניסטית, וכל מה שעניין אותי זה חוגים. חוגי העשרה והופעות של בית הספר. הלימודים ריתקו אותי. הייתה לי ילדות מאוד צבעונית. גם אהבתי לעבוד, בכיתה ז` עשיתי בייביסיטר לכל השכונה וגם שטפתי מדרגות של בניינים".

- איך ילדה חנונה, כמו שאת מתארת, מפנטזת לעזוב את עיירת הפיתוח ועוד לטובת "תלמה ילין", מעוז הבוהמה הלימודי אמנותי של ילדי אמני איזור המרכז?

"זו הייתה ילדה חנונה עם מעוף, עם חזון. לא ילדה חנונה עם רצון להגשמת משאלות לבם של הוריה. באמת היה לי חזון משל עצמי, מגיל נורא צעיר".

- כולל דרייב לאמנויות?

"איכשהו, לי זכור שאחד הערכים העליונים בבית היה אמנויות הבמה. זה קשור אולי בזה שאמא שלי קיבוצניקית במקור, בת משק שההורים שלה הקימו את הקיבוץ. הורים שהגיעו לקיבוץ מווינה. לאנשים האלה, בזמנים ההם, אמנות הייתה אלטרנטיבה, ערך עליון נשגב. הערצת סופרים וכאלה".

"אז כולם מעשנים, אני לא"

חכים התבטאה כבר בעבר שלמרות שהתגלגלה לבדה בין דירות שכורות בשנות העשרה שלה, וכנערה חוותה הרפתקאות מסעירות, היא לא התמסרה לחיי ההוללות התל-אביביים המקובלים, למרות שרבות מחברותיה החלו לדבריה לחוות מוקדם את עולם התענוגות. "חיכיתי עד שאני ארגיש בטוחה, וגם אחרי שהרגשתי בטוחה זה לא היה ממש להתפרע. כנראה שאני עדיין מחכה. בגלגול הזה אני אחכה", היא אומרת. גם סמים, היא טוענת בתוקף - וממש יוצאת למסע מיסיונרי בעניין הזה - מעולם לא היו ולא יהיו בבית ספרה.

- אפשר להיות בתוך הברנז`ה הזו, בלי לשאוף איזו שכטה גראס, לפחות?

"זה לא מעניין אותי", היא פוסקת. "ולא רק שלא מעניין אותי, זה נראה לי לא אינטליגנטי. חוץ מזה אני רגילה להיות חריגה, זה לא מקום חדש לי או מפחיד. אז כולם מעשנים, אני לא, כולם מריחים, אני לא".

- מה עם אלכוהול?

"אני שותה קצת, מדי פעם, אבל לא בצורה קבועה, בטח לא יומיומית".

- כאחת שהגיעה למשחק בקולנוע באופן חצי מקרי, אבל בהמשך עשתה חייל וצברה קרדיטים, את חושבת היום שזה המקום הקבוע והבטוח שלך?

"אני חושבת שכשחקנית יש בי הנאה מסוימת, אבל הסיפוק הגדול יבוא מיצירה שלי, ככותבת וכבמאית. כמובן שהסיפוק מתקיים גם בעבודה שלי כשחקנית, אבל ההנאה היא במלוא אונה כשאני כותבת. לשם אני שואפת להגיע, לעשות את הדברים שלי מתוך כמות בלתי נדלית של חוויות אישיות".

"נראה לי שטרנטינו היה יכול להיות בחבר`ה שלנו"

מן הסתם, לכתיבה ולבימוי תגיע חכים הרבה יותר מגובשת, היא משדרגת את היצירתיות שלה בקורס כתיבה. ללימוד משחק, בניגוד לזה, היא הגיעה הרבה אחרי הפרקטיקה בשטח. "עשיתי הכל הפוך", היא משחזרת. "רק בעונה השלישית של `הפוך` הלכתי ללמוד ב`ניסן נתיב`, בית ספר מעולה, למדתי שם שלוש שנים. לפני זה הרגשתי מאוד מוגבלת, שאני לא יודעת מימיני ושמאלי. שיחקתי עם שבעה שחקנים שלמדו וידעו מה לעשות. תרגילי חימום, אם אין להם קול טוב, ואם אין להם אנרגיה הם קופצים. הסתכלתי ואמרתי, `אמאל`ה, אני לא יודעת כלום`. וזה הפחיד אותי והרגשתי מאוד חסרת ביטחון. ואז החלטתי שאו.קיי, אני לא ארגיש ככה יותר, התחושה הזאת לא נעימה לי. או.קיי, מה אני צריכה לעשות כדי לא להרגיש ככה? אני אלך ללמוד".

- יש לך מחשבות על קריירה בחו"ל , נניח לחבור לכוחותינו הנשיים בהוליווד (מילי אביטל, נעה תשבי וסנדי בר) בא לך?

"מאוד לא מושך אותי. אני מודה על זה שאני חיה פה, כי אם הייתי שם בטח הייתי נגררת איכשהו לנסות ולעשות את זה. זה לא סתם לא מדבר אלי, אלא ממש לא מוצא חן בעיני. אם היה איזה במאי שמאוד הייתי רוצה לעבוד איתו, היה לזה משקל מסוים. אולי הייתי רוצה שטרנטינו יהיה חבר שלי, הוא נראה לי יכול להיות בחבר`ה שלנו, ולנו יהיה כיף איתו ולו יהיה כיף איתנו. וכשקופולה יתעורר, נראה לי שהוא ישן את שנת הדובים שלו. בגדול, אני מתחברת יותר לבמאים צרפתיים מאשר לאמריקאים".

- קלוד שברול כזה?

"דווקא פטריס לקונט כזה".

"תיאטרון זה המדיום של השחקן, קולנוע הוא המדיום של הבמאי"

- יש לך בעיה עם הממסד ההוליוודי וכל הזוהר הנוצץ שמסביב?

"פה, סרט אחד מאוד מאוד מצליח מגלגל תעשייה של כמה מיליוני דולרים - גג. אין שום השוואה לסדרי הגודל של הוליווד. שם הרי מדובר במאות מיליוני דולרים לפרויקט. ומכאן אנחנו מגיעים לתעשייה הנלווה. אז אם השטיח האדום אצלם הוא באורך שני מטר, אז לנו מגיעים עשרה סנטימטר. פה זה לא עובד, כל נושא הזרקורים והלימוזינות והשטויות האלה. ואל תבין אותי לא נכון, זה נראה לי עבודה קשה מאוד כל הזרקורים האלה, אלוהים ישמור. מסכנים. אבל הם חייבים לעשות את זה, כי צריך להביא 320 מיליון דולר, או משהו כזה. הם חייבים למשוך בכל דרך את תשומת הלב של האנשים, שיילכו לראות את הסרט. וחלק מתשומת הלב הזו היא ליצור איזו מין פנטזיה של זוהר, תהילה מפוברקת. אבל זה הכל בולשיט".

- עשית הרבה קולנוע וטלוויזיה. מה עם תיאטרון?

"אני רוצה. עד היום לא עשיתי כי לפני שלמדתי הייתה לי איזו יראת קודש לגבי המדיום הזה, וכשיצאתי מבית הספר הגיעו פרויקטים בה אחר זה, `הבייגלה`, `בית"ר פרובאנס`, `הוא והיא` בטלוויזיה. עכשיו זה נראה לי דבר שמעניין אותי לעשות, ויש איזה פרויקט ספציפי, רק שמוקדם לדבר עליו.

"בסופו של דבר נראה לי שתיאטרון זה המדיום האמיתי של השחקן, המקום שבו הוא יכול להתפתח בו באמת, לא רק להתקבע על דברים שהוא יודע לעשות טוב. זה כל הזמן מבחן חי, מול קהל, מבחן אש. קולנוע, שהוא אהבתי הגדולה, זה לא המדיום של השחקן, זה המדיום של הבמאי הרבה יותר. של המצלמה, של הארט, של הזום אין והזום אאוט. כששחקן על במה – הפוקוס עליו".

"אני צריכה לעבור עוד כמה דברים, לפני שאני מקימה משפחה"

בחיים הפרטיים, הפוקוס של חכים הוא על החבר, המוזיקאי המחונן שלומי שבן. למעשה, הם מכירים כבר מגיל 15, לאחר שלמדו בכיתות מקבילות ב"תלמה ילין" ואיכשהו שמרו על קשר, עד שלפני כשנה הם נפגשו במקרה בנסיבות חברתיות, והיא באקט אימפולסיבי כדרכה - ביקשה לנשק אותו, והוא הסכים - העבירה את היחסים למישור רומנטי.

- סיפור נורא יפה סגירת המעגל שלכם.

"זה היה מרגש מאוד כשזה קרה, אבל גם מפחיד מאוד, כי היו לנו המון דעות קדומות אחד על השני, בגלל שהכרנו כל כך הרבה שנים. זה קרה בהופעה של חבר, ולא ידעתי אם לבוא או לא, ללכת לשם לבד, עם כל החבורה הזו. אני זוכרת ממש התלבטות רצינית, איך אני אתמודד עם זה לבד. חמש דקות אחרי שהגעתי הוא הגיע, וזהו. זה היה כל כך ברור. זה היה רגע כזה שהסתכלתי לו בעיניים, וזה היה מבט אחר לגמרי. לא משהו שהיה בר שליטה, או תהליך. זה היה כמו איזו מכת ברק. זבנג. ברגע אחד".

מאז הם כבר עברו לגור יחד, אבל היא משיבה בשלילה על השמועות שנפוצו לאחרונה , שהם עומדים להתחתן בקרוב. "הוא האיש של עכשיו. אני לא יודעת על חיי, אני יודעת על הרגע. זה האיש שאני בוחרת להיות איתו הרגע. כבר אמרתי בחיים שלי, אמנם לא הרבה - הנה מצאתי את האיש של חיי – ובסוף זה לא קרה. כי מה אנחנו יודעים על חיינו בעוד 20 שנה, בעוד 10, בעוד 50 שנה. אז למדתי שאני יכולה לדעת רק על עכשיו. אפילו לא על מחר".

- ואת לא מוטרדת מהשעון הביולוגי ?

"יש לי עוד זמן, מה אני לא צעירונת?! אני מרגישה שאני צריכה לעבור עוד כמה דברים, לפני שאני מקימה משפחה. זה נראה לי עסק רציני להקים משפחה, לא עניין של מה בכך. הייתי רוצה להיות יותר שקטה, רגועה, מפוקסת לעניין הזה. יותר שלמה עם עצמי. זה משהו שקורה יותר ויותר עם השנים, אבל עוד קצת לא יזיק. אולי אחרי הסרט הראשון שלי, כתסריטאית וכבמאית, יגיע הזמן".


החשוד האחרון
דמיונות


29/08/2005   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (4 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
4. מדהימה , מוכשרת יפייפיה עדינה, (יש לך אחות קטנה? ) :)
ינאי גולן , (08/10/2005) (לת)
3. גם חכמה גם מוכשרת וגם יפה
רחל , (02/09/2005)
2. אחלה כתבה!!
איריס , (31/08/2005)
1. היא כזאת מאמי -יואאאאאו
אריק , (29/08/2005) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע