סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
קולנוע
לוח האירועים 2019 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח פרידה מאברהם הפנר (2014-1935)
 

 
 
נחום מוכיח נפרד ממי שהטביע חותם עמוק על הקולנוע הישראלי כיוצר וכמורה מעורר השראה


"כוס אמק, וקס", אומר שפיץ לחבריו מפגישת המחזור בתמונה האחרונה ב"לאן נעלם דניאל וקס", באירוניה מהולה באכזבה ובהתנערות ממשהו מצופה מאוד, שהתבדה מאוד, רגע לפני שהוא עולה על כבש המטוס, בדרך חזרה לאמריקה. ייתכן מאוד שזה היה משפט הסיכום שהיה בוחר אברמל'ה הפנר לפלוט, עם החיוך הקטן והממזרי שלו, רגע לפני שנרדם לשנת נצח שלווה, ביום שישי, בגיל 79.

המקומות שמהם מגיעים תסריטים
 
התוודעתי אליו במחצית השנייה של שנות ה-70. הוא נכנס לכיתת התסריטאות בבניין מכסיקו, בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, שהיה אז בשנותיו הראשונות. בחור גמיש, בעל הילוך מהיר, נמוך קומה, חמוש במשקפיים וזקנקן מודולרי.

מייד הוא שבה את לבנו כבדרן-בדחן-ליצן עם חיוך שובר דיסטנס וצחוק מתגלגל, דיבור מהיר וקולח, אינספור סיפורים, מהסרטים ומהחיים, ותשוקה עצומה להכיר את הסטודנטים החדשים שלו ולהקנות להם את כל מה שהוא למד ויודע. לא רק על כתיבת תסריטים, אלא בעיקר על המקומות מהם הם מגיעים. מליבת החיים.
 
יש מורים שאתה לומד אצלם מהמה, ויש כאלה שאתה סופג מהם יותר את האיך. הפנר היה שייך במובהק לסוג השני. לא יכולת לקבל ממנו מפרט טכני מדויק לאיך כותבים תסריט, אבל יכולת לחוות אותו, להבין את תהליכי הנפש המובילים אותו לכתיבה ולשאוב משם את היכולת ליישם זאת על עצמך.
 
אנחנו, תלמידי החוג לקולנוע, נהגנו אז ללחשש במסדרונות בניין מקסיקו, שכל מי שמגיע ללמד בחוג הוא "נפל תעשייה". כלומר, אחד  שלא הלך לו בחוץ, אז הוא מתפשר על התבצרות באקדמיה, הופך למורה ומפסיק להיות יוצר. אבל במקרה שלו, התזה הזו הייתה ממש מופרכת. במהלך לימודנו יצא למסכים סרטו השני באורך מלא, "דודה קלרה" (1977).


אברהם-הפנר01.jpg
אברהם הפנר (מקור: אתר ויקיפדיה)

מאחוריו היה כבר, בין היתר, סרט קצר מדובר, "לאט יותר" (1967), העוסק בזקנה, בהשראת סיפור של סימון דה בובואר. עבודה שנחשבה ליצירה קולנועית אחרת, בסגנון שלא נעשה עד אז, ולסוג של ניסוי כלים לקראת הדבר האמיתי, סרטו הארוך הראשון, לימים המכונן, "לאן נעלם דניאל וקס" (1972). הפנר ניתח בו בשנינות, ברגישות ובכאב את החלום ושברו של מודל הצבר הישראלי האידיאלי, הבחור שבתיכון ניבאו לו גדולות, בנו עליו תילי תילים של תקוות וחלומות, ואלה התנפצו על שברי קיום באר-שבעי אפרורי-בינוני. וסיפורו מסמל בעצם כישלון של דור שלם. 

   

פרופיל שונה של החוויה הישראלית

הפנר לא הפך בזכות עבודותיו הקולנועיות לבמאי מסחרי וסרטיו לא נהיו מנפצי קופות. עם זאת, ממרחק הזמן הם הטביעו חותם עמוק על הקולנוע הישראלי, בהיותם חדשניים, קונספטואליים ויוצאי דופן. מאוד מכאן מצד אחד, אבל מצד שני, בהשראה ברורה של הקולנוע האירופי אותו ספג כשלמד זמן מה ספרות צרפתית בסורבון, וכן מהאקספרימנטליזם של זרם מסוים בקולנוע האמריקני אז.
 
עבודותיו הצטרפו ליצירות קולנוענים מקומיים אחרים, שניסוי לסלול כיוון אחר בצד הזרם המרכזי-מסחרי, ויצרו סרטים אישיים המנסים לפענח את הצופן הפנימי, האישי והציבורי, של גיבוריהם, ולהרכיב פרופיל שונה ממה שהיה מוכר עד אז בקולנוע כחוויה הישראלית.  
 
"לאן נעלם דניאל וקס", אותו יצר בעקבות פגישת מחזור של הריאלי בחיפה בו למד, הקדים את זמנו ולא הובן עד כדי כך שהתקשה למצוא בית קולנוע שיקרינו. אף שנוצר ב-1972, לקח לסרט כשנתיים (בתוך התקופה הזו התחוללה מלחמת יום כיפור משנת התודעה) למצוא בית קולנוע שיקרין אותו בפני קהל.
 
הוא עלה לבסוף על מסך קולנוע גורדון בתל-אביב. לדברי הפנר, הסרט החזיק מעמד שלושה שבועות על המסך וצפו בו כ-7,000 איש בסך הכל. ולמרות זאת הוא צבר בהמשך נפח פולחני ועם השנים עוצבה תדמיתו כאחד הסרטים הטובים שנעשו כאן.

   


 
סרטו הבא, "דודה קלרה" (1977), שאב את חומריו בעיקר ממשפחתו הפולנייה. סרט קומי, והיו, כולל הפנר, שאמרו גם עצוב, על קורות שלוש אחיות פולניות ובעליהן. סרט שהצליף באופי הפולני המנג'ס והמעצבן. היו שכינו אותו "בורקס אשכנזי". הפנר אמר: "הסיפור של 'דודה קלרה' הוא בעצם סיפור המשפחה שלי וקלרה היא הומאז' לאמא שלי. כל הדמויות בסרט הן אנשים שהכרתי. כל מילה שם נכונה, אבל את עצמי שכחתי להכניס לסרט".
 
הפנר, יליד 1935, חיפה, היה בנם היחיד של הורים שעלו מפולין. לאחר לימודים בבית הספר הריאלי שירת בצבא בלהקת הנח"ל במחזור בו היו, בין היתר, אורי זוהר, חיים טופול, עליזה רוזן וגבי עמרני. לאחר לימודי ספרות ופילוסופיה בירושלים, ולאחר מכן בפריז, פנה ללימודי פילוסופיה וקולנוע בניו-יורק, ושם גם יצר את סרטיו הקצרים הראשונים.
 
בתעשיית הקולנוע בארץ השתלב ב-1965 כשחקן דווקא, בסרטו של אורי זוהר "חור בלבנה" (1965). כן שיחק ב"קומנדו סיני" (1968), של רפאל נוסבאום, וכתב את התסריט ל"הסיירים" (1967), של מיכה שגריר. ב-1971 רשם תפקיד נוסף כשחקן, בסדרה "חדווה ושלומיק".

   

 
סרטו השלישי כבמאי היה "פרשת וינשל" (1979), שהתבססה על תעלומת רצח ארלוזורוב. "אחרי שב'לאן נעלם דניאל וקס' עשיתי סרט על החברה שלי, וב'דודה קלרה' עברתי להורים שלי, 'פרשת וינשל' הוא במאה אחוז עליי,  והדמות הראשית בסרט היא בפירוש אני", אמר הפנר. "הדבר היחיד שעשיתי בשביל בכל זאת להתרחק קצת הוא להפוך אותה לאישה".   
 
סרטו האחרון הוא "אהבתה האחרונה של לורה אדלר" (1990), אודות כוכבת תיאטרון יידיש, שחווה בכאב את שקיעתה של התרבות המפוארת הזו ובמקביל את שקיעתה שלה. הסרט השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, זכה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים וזיכה את הכוכבת שלו, ריטה זוהר, בפרס האקדמיה לקולנוע לשחקנית ראשית. ולמרות ההישגים האמנותיים ופרגוני המבקרים, הסרט נכשל בקופות בגדול ומעט מאוד אנשים צפו בו.
 
הפנר, שהיה אופטימיסט מושבע בכל הקשור לעתיד האזור והאמין כי השלום בו יבוא, ביים ב-1988 סרט קצר, "מה קרה", שהיה אחת התגובות הקולנועיות הראשונות לאינתיפאדה הראשונה.

ב-1998 יצר יחד עם בתו מאיה הפנר, תסריטאית אף היא, את הסדרה "ארץ קטנה, איש גדול".

מעורר השראה
 
הפנר היה גם סופר פורה. רשימת ספריו: "עיבל", "המחברות של יונתן שלאכט", "כולל הכל", "אברהם הפנר: ספר המפורש", "אללים", "עליזה", "כמו אבלאר, כמו אלואיז", "ארץ קטנה, איש גדול". כן כתב  ספרים שעסקו בכתיבה ובקולנוע: "סינמה נייר – עיבודים מספרות לקולנוע", "ספרים לא גדלים על עצים" ו"אמנות שפה זרה".

 כשזכה ב-2004 בפרס מפעל חיים בטקס חלוקת פרסי אופיר, ניסח הפנר את האג'נדה הקולנועית שלו, טקסט המשמש גם כפתיח ל"אברהם הפנר ספר התסריטים", שיצא ב-2012, ביוזמת בני משפחתו. "אמן שיודע מה הוא רוצה באמנות, לא בהצלחה, באמנות, חייב ליצור שני דברים", אמר "את היצירה שלו ואת הקהל אליו הוא פונה. גם את הקהל שלו הוא יוצר בהדרגה. מי שלא יכול, שילך לקהל הרחב, ומי שיכול, שילך ויגדל לאט את הקהל שלו. ויקווה".

הזכייה בפרס אופיר, וההכרה גדולה, הייתה נקודת שיא בחייו, וכמו בתסריט-תרחיש אכזרי על פיו ברגע בו חווים הצלחה גדולה - לא מודעים לטרגדיה העומדת בפתח, כשנה לאחר מכן התרחשה תאונה, בה הפנר ניסה לחמוק מאוטובוס שהתקרב במהירות לתחנה בירושלים, נחבט בעמוד וספג פגיעת ראש.
 
רק כעבור כמה חודשים התברר שהמכה גרמה לו נזק מוחי בלתי הפיך. תחילה הוא עוד הצליח להיאבק בו ולהמשיך בשגרת חייו ופעילותו, אך במרוצת השנים, בעודו מנסה לתפקד כרגיל, החלה יכולת התקשורת המילולית שלו להשתבש, והוא הלך ודעך, עד פטירתו שלשום.
 
משפחתו, אשתו יעל ובתו מאיה, טיפלו בו במסירות בביתו עד הרגע האחרון. אני אזכור אותו כמורה החייכן, המצחיק, והלא פחות מכך משפיע ומעורר השראה, וכאחד מיוצרי הקולנוע המעולים שקמו לנו כאן.
 
הלוויתו של אברהם הפנר תיערך ביום שני, 22 בספטמבר 2014 ב-16:30 בקיבוץ צרעה. 



21/09/2014   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע